דבר אברהם - א קכט

חציצה בודאי אין לחלק בין כלים אחרים לסל וגרגותני ובכולם אין מטבילין אבל למ"ד משום גזירת כלי כו' אין הכרח לאסור גם בסל וגרגותני דאפשר דשניין הן לפי שאין במינן פיהן פחות מכשפה"נ ולא שייכא בהו. הך גזירה והלכך אפשר דמטבילין בהם ואטו כלים אחרים לא גזרינן, אבל מ"מ בודאי אפשר לומר גם להיפוך דלהאי טעמא נמי אין מטבילין בהם משום דגזרינן אטו כלים אחרים, וע"ז קאמר ואזדא רבא לטעמיה כו' פי' דבאמת אמר רבא הכי דמטבילין בסל וגרגותני משום דלא גזרינן אטו כלים אחרים ומשו"ה לטעמיה זה [כלומר לפום הך מימרא דידי'] מוכרח הוא לסבור דטעמא דמתני' הוי משום גזירת כלי ולכן אפ"ל דמטבילין בהם משא"כ אילו הוה סבר טעמא דחציצה בודאי לא היו מטבילין אף בסל וגרגותני, אבל להיפך מאן דסבר טעמא דגזירת כלי הוא לא יחויב שיסבור גם כאידך מימרא דרבא דמטבילין בסל וגרגותני דאפשר דגזרינן אטו כלים אחרים כמ"ש [ובזה מדוקדק לשון הש"ס, ועיי' בפי' ר"ח ולא רציתי להאריך בדקדוקים. ומאי דמסיק הש"ס והא דרבא ור' אילא תנאי היא אין פירושו דרבנן ואבא שאול פליגי בטעמא דמתני' דלרבנן טעמא כרבא ולאבא שאול טעמא כר' אילא, כדמשמע קצת מרש"י, אלא פירושו הוא דהנ"מ זו דסל וגרגותני דאיכא בינייהו דאיירינן בה עד השתא תנאי היא דת"ק סבר כרבא דמטבילין בסל וגרגותני ואבא שאול כר' אילא דאין מטבילין. אבל לאו מטעמיה אלא כדמסקינן בירושלמי דאבא שאול נמי ס"ל כטעמא דרבא ופליגי רק בדינא דסל וגרגותני דלרבנן לא גזרינן אטו כלים אחרים ולאבא שאול גזרינן וס"ל לרבא דהלכתא בהא כרבנן. וא"כ הרמב"ם שפסק כאבא שאול כרבנן דקסרין וכדתני כן הלכה כדבריו ס"ל דגזרינן סל וגרגותני אטו כלים אחרים ודלא כרבא בהא

והרווחנו בזה לבוא אל מקור הרמב"ם במה שתפס בטעמא דרבא ולא דר' אילא, למה שלא הביאו נושאי כליו שום מקור, משום דמתניתין סתמא קתני דאין מטבילין אפילו בהדיח תחלה ובע"כ ר' אילא מוקים מתניתין כר"ש דהדחה תחלה לא מהני כמ"ש, וא"כ להרמב"ם שפסק (פ"ב מהלכות מקואות הי"א) כרבנן דהדחת ידיו תחלה מהני ע"כ לית הלכתא כטעמא דר' אילא

[ז] אבל עדיין תיוהא קחזינא, דמידי איירינן אליבא דהרמב"ם ומסוגיין דירושלמי דהכא קשה לי טובא על שיטת הרמב"ם והרמב"ן מובא בב"י יו"ד (סי' קצ"ח) דמתניתין דהאוחז באדם ובכלים ומטבילן טמאים ואם הדיח ידיו במים טהורין ר"ש אומר ירפה פירש הרשב"א וסייעתו דלרבנן מהני ג"כ ריפוי ידים אלא דס"ל דבמדיח נמי סגי ור"ש פליג אמדיח ומצריך שירפה ידיו דוקא, אבל הרמב"ם (פ"ב מהלכות מקואות הי"א) כתב האוחז באדם וכלים והטבילן הרי הן בטומאתן ואעפ"י שריפה את ידיו עד שבאו בהן המים גזירה שמא לא ירפה ואם הדיח ידיו במים תחלה עלתה להן טבילה. ומזה מבואר דס"ל דבהא פליגי ת"ק ור"ש דלר"ש מהני ריפוי ולת"ק לא מהני משום גזירה, וכ"ה להדיא בפירושו למשנה, ובתה"ב (בית ז' שער ז') הובאה שיטה זו גם בשם הרמב"ן. ולפי"ז לא מוכח מידי דר"ש פליג אמדיח דאדרבא נראה דר"ש לאקולי אתא דבמרפה ידיו סני אבל בלא מרפה ה"נ סבר כת"ק דבמדיח תחלה סגי ואין לומר דבתרתי פליגי לרבנן ריפוי לא מהני ומדיח מהני ולר"ש להיפוך ריפוי מהני ומדיח לא מהני דמנ"ל לומר כן. וכן נראה שהבין הש"ך יו"ד (סי' קצ"ח ס"ק ל"ה) וז"ל מיהו בה"ג דפ"ה ע"ב גורם ר"ש אומר עד שירפה כו' והיינו כפי' הרשב"א דאסיפא פליג עכ"ל, הרי שתפס דלשי' הרמב"ם והרמב"ן לא פליג ר"ש אלא ארישא, וכ"כ להדיא הרא"ה בבדק הבית שם אליבא דהרמב"ם דר"ש מודה לת"ק וכו"ע מודו דבהדחת ידים סגי עיי"ש. וא"כ קשה טובא מסוגיא דירושלמי שאנו עסוקין בה מאי קאמר ר"י אבא שאול ור"ש שניהם אמרו דבר אחד, הרי כיון דר"ש לקולא פליג מכל שכן דאתיא דאבא שאול כת"ק, אע"כ כהרשב"א דר"ש אסיפא פליג ולא מהני לדידיה הדחה ולהכי ס"ד דר"י דאבא שאול לא אתיא כרבנן, והיא קושיא עצומה מאד. **(הג"ה ודרך אגב אעיר שהב"ח תמה על המחבר שפסק בשו"ע כהרשב"א דריפוי מהני ולא חשש לדעת הרמב"ם והרמב"ן, והט"ז (ס"ק כ"ז) המליץ דכדאי המה הרשב"א והטור לסמוך עליהם. ובאמת הרשב"א והטור לאו יחידאי נינהו שכן משמע גם מבה"ג מגירסתו שהביא הש"ך (ס"ק ל"ה) וכ"ה דעת האשכול בהלכות מקואות (סו"ס ס"א) שהביא שיטה זו של הרמב"ם ודחאה. ואולם כנגד זה הרא"ש בפירוש המשנה והרא"ה בבדה"ב ס"ל כהרמב"ם והרמב"ן:)** עכ"פ הרי חזינן דלדעת הרמב"ם א"א לפרש להירושלמי כמ"ש

[ח] ולחומר הדבר נראה דלדעת הרמב"ם הכי ביאור הירושלמי, דס"ד דר"י דאבא שאול דס"ל דאין מטבילין בקודש בסל וגרגותני ע"כ הוי טעמיה משום כבדו של כלי משום חציצה כנ"ל דילמא חזי ליה ע"ה דלא ידע לחלק בין כלי המכביד לכלי שאינו מכביד כמבואר בתלמודין, ומשו"ה צ"ל דס"ל כר"ש דלא גזר בעלמא רפוי אטו שאינו רפוי ורק לקודש לחוד גזרינן דעשו בו מעלה על החולין ותרומה אבל כרבנן דר"ש לא אתיא. דהנה לרבנן נראה דכשם שבאדם האוחז בידו כלי להטבילו ומהדקו בהידוק מרובה או מועט ס"ל דגזרינן רפוי אטו שאינו רפוי אפילו לחולין ה"נ בכלי תוך כלי שהפנימי מכביד על החיצון דינו של פנימי כאדם האוחז בכלי ומהדקו, ולא מיבעי בכלי כבד שדינו כאינו רפוי דבודאי צריך שידיח תחלה מדינא אלא אפילו כלי שאינו מכביד והוא רפוי נמי צריך הדחה תחלה אפילו לחולין דגזרינן רפוי אטו שאינו רפוי, דמאי שנא הכבדת כלי מהידוק יד האדם הרי בשניהם חד טעמא הוא, ועיי' בד"מ יו"ד (סי' ק"כ) מש"כ בשם המרדכי והאו"ה. אך לדידן דלא פסקינן כהרמב"ם דס"ל דריפוי לרבנן לא מהני בודאי אין קפידא אנא בכבידים. אבל להרמב"ם אפשר דכל כלי בתוך כלי באמת בעי הדחה תחלה דגזרינן רפוי אטו שאינו רפוי, ומה שלא הזכיר בפ"ג ממקואות גבי טבילת כב"כ דבעי הדחה משום שאין דרכו להביא דבר שאינו מפורש בש"ס כידוע, שהרי כמו"כ לא הזכיר דכלי כבד מיהא אסור להטביל בתוך כלי בחולין אלא סתים ותני שמטבילין כב"כ לחולין אע"פ שכבדו של כלי כבד בודאי חוצץ גם בחולין עיי' ברש"י חגיגה בסוגיין, ואפשר שסמך על הא דאוחז בידו אדם וכלים דחד טעמא וחד מילתא היא. אמנם לכאורה כ"ז דחוי. דהנה הראשונים ז"ל הקשו על שי' הרמב"ם והרמב"ן מהא דיבמות (דף מ"ו) גבי מנימין עבדיה דרב אשי בעיא לאטבוליה כו' רמו ליה אריסיה בצואריה ארפו ליה וצמצמו ליה ארפו ליה כי היכי דלא להוי חציצה וצמצמו ליה כי היכי דלא לימא לשם בן חורין אני טובל, אלמא לא גזרינן רפוי אטו מהודק, וכן הקשו מתוספתא השירין והנזמין והקטלאין כו' אוצין חוצצין רפין אין חוצצין אלמא דלא גזרינן ותירץ הב"ח בסי' קצ"ח) דרק באדם האוחז שירא ומתפחד שמא ישמט מידו גזרינן ולא בשאר דוכתי, וא"כ בנ"ד בכת"כ ה"נ לא שייך למיגזר. אך אין דברים אלו מוכרחין ולכאורה גם אינם מספיקים לישוב קושיית הראשונים מיבמות דהתם נמי הרי ירא ומפחד שלא יהא רפוי שמא ישמט מידם ויקדים ויאמר לשם בן חורין אני טובל ואפ"ה לא גזרינן. ובאמת יש לתרץ קושיא זו בדרכים אחרים, חדא דילמא כר"ש ס"ל ותו מאן יימר לן דלא הדיחו לאריסא במים תחילה, ומשירין ונזמין כו' כבר כתב הב"ח דניחא דכיון שנושא אותן תמיד ובשעת טבילה צריך להסירן או