דבר אברהם - א יג

**(דמ"מ גם מלכי ישראל יהיו דיניהם דין לענין מם דאיירי בי' משום פרשת המלך דהלכה כר' יוסי לגבי ר' יהודה וכשמואל לגבי רב בדיני דכל האמור בפרשת המלך מלך מותר בו ומסים נמי כתיבי בפ' זו כמ"ש הרמב"ם. ודוחק לומר דס"ל כתי' התוס' הנ"ל דלא נאמרה אלא על מלך ישראל ויהודה וע"פ המקום ובאמרו מלכי ישראל כוונתו על שלא מאלו, דא"כ לא הו"ל למיסתם ואין לשונו סובל זה. וצ"ל דלא ס"ל כהרמב"ם דכל המסים נכללו בפ' זו מואתם תהיו לו לעבדים והלכך אינו מותר מפרשה זו אלא במם המעשר האמור בה, ולכן לענין שאר מסים הוא דקאמר דבאוה"ע שייך דר"מ אף ע"ז שהארץ שלו ולא במלכי ישראל וכ"נ בשמ"ק ועיי' בחי' הרשב"א. ולפי"ז י"ל דלענין האמור בפ' מלכי ישראל ואוה"ע שוין בון. עכ"פ חזינן דאף לענין מסים יסוד אחר לדד"מ, וצ"ל כאחד הדרכים שכתבנו בדד"מ מסוג השני ויש להעיר ממ"ש הר"ן בתי' לסנהדרין (דף מ"ו ע"א) וז"ל ב"ד מכין ועונשין כו' ומעתה נראה שאלו הב"ד כו' ראוי שיהיו מומחין וסמוכין כו' אבל במקומות שדנין ד"נ בחו"ל לא יספיק להם טעם זה כו' דב"ד אלקים בעינן כדכתיבנא אלא דאי אית להו הרמנא דמלכא לדון ד"נ כפי דיני ישראל נראה לומר שכל ד"נ שדיניהם חייב מיתה מצד דין המלכות ובדיננו ג"כ חייב מיתה בזה יכולים הם לדון מכח דהרמנותא דמלכא וכדאיתא בפ' השוכר את הפועלים עכ"ל, והריטב"א בשמ"ק ב"מ (דף פ"ג ע"ב) כתב נמי וז"ל אמר להם תפסוהו והא דדאין בלא עדים והתראה ושלא בזמן סנהדרין שאני הכא דשליח דמלכא הוא ומדיני המלכות להרוג בלא עדים והתראה ליסר העולם עכ"ל, וע"ז לא שייך כל הטעמים הנ"ל. דטעמא דכיבוש לא שייך הכא דהא אסור להרוג גם את הכבושים והפקר ב"ד נמי לא שייך לענין זה ובפ' מלך נמי לא נזכרה מיתה ובע"כ צ"ל שהוא ממשפטי המלוכה שכן מצינו במלכי ישראל וי"ל נמי דנלמד ממאי דב"ד מכין ועונשין שלא מן הדין גם בעונפי הגוף ואמרינן במו"ק (דף ט"ז ע"א ומחינן ותלשינן כו' דכתיב ואריב כו' ואכה מהם כו' הן למות הן לשרושי כו' וגם זה מדין שררה הוא כמ"ש לענין הפקר ב"ד בממון ושייך גם באוה"ע כמ"ש. וצע"ק לפי"ז על מה שהוצרכו הראשונים בהנהו אינשי דנשתעבדו בהו לטעמא דכיבוש. ובמק"א כתבתי דאפ"ל דזהו רק דהותר למלך ולא בתורת קנין ודין חיוב ולכן לא הוה בעו הנהו אינשי גיטא דחירותא והלכך באו מטעם הכיבוש דזהו כבר דין קנין ובעו גיטא דחירותא, עיי' מ"ש להלן סי' י"א אות י"א. ובעיקר משפטו המלך וכל הדברים האמורים בפרשה אם הוא דין בפ"ע שבא בקבלה או דמיוסד ונזכר בדינים הכתובים האריך בזה הגרצה"ח ז"ל בספרו תורת נביאים וכתב דהוא רק מענין התקשרות בינו לבין העם, ולפי"ז הוא ג"כ מענין הפקר ב"ד כמ"ש בפנים משם המרדכי והריב"ש בתקנות בני העיר. ולענין דיני מיתה במורד ואינך כ' שהוא מדין רודף, וזה שייך גם במלכי אוה"ע. ועיי' ברמב"ם (פ"ג ממלכים ה"ח) שכ' מלך ישראל כו'. ועיי' בחת"ס חאו"ח (ס' ר"ח)

ובמ"ש בפנים בדברי רבנו יונה דס"ל טעמא דהפקר ב"ד יש להעיר דמה שכתב כענין הפקר ב"ד אפשר דכונתו רק לענין הדמיון דמפקיע ואינו מזכה לשאינו זוכה כזוכה וזה שייך גם לטעמא דכיבוש כמ"ש, ומ"מ בעיקר דברינו בביאורו אין זה נוגע כמש"כ בפנים. כמו"כ צריך להעיר דלשי' ר"י דהפקר ב"ד מועיל רק להפקעה לא שייך טעם זה במסים לענין דקרי ל' הש"ס ב"ק גזל והפקעת חוב. [ועד"ז יש ליישב דברי הר"ן נדרים לפמש"ל דאפשר דכל האמור בפרשה רק הותר למלך ולאו מתורת קנין וחיוב, אבל בשמ"ק ורשב"א לא משמע הכי, ועיי' ברמב"ם (פ"ד ממלכים ה"א) שכ' לשון שזוכה בו]. ועיין בדרכי משה חו"מ (סי' פש"ט) שנסתפק בדעת רבנו יונה בדד"מ בדינים שבין אדם לחברו עפימ"ש כנ"י משמו, ולפי"מ שביארנו בפנים נראה דזהו רק כשאין בדד"מ זותר שיש הורמנא לדון שלא בפניהם ולא פליג על המרדכי עיי"ש. וקצרנו בכ"ז:)** מדאורייתא וחייבת רק מדרבנן שוב מהני קנין סיטומתא דרבנן לדרבנן [ולפירושא בתרא דר"י בדד"מ גופי' איכא לעולם גם סיטומתא למיזכי לקונה]. האומנם שהסמ"ע (סי' ס"ו סק"א) כתב דלמ"ד מכירת שטרות דרבנן ישראל שמכר לא"י אינו קונה דלא תקנו קניניהם לא"י, אבל הש"ך שם וס"ק פ"ה) חלוק עליו בזה, ויעו"ש בנתה"מ (ס"ק ל"ה) שהכריע דכל שהקנין דרבנן הוי קנין גם בדיניהם מועיל הקנין מדרבנן גם בא"י, ולפי"ז בנ"ד דהסיטומתא נהוגה גם מדד"מ מועיל הקנין דרבנן גם לא"י, ובשו"ת מ"ב (ס צ"ז) מובא במג"א (סי' תמ"ת סק"ד) מבואר דמהניא סיטומתא וכ"ה עוד בהרבה אחרונים ועיי' מ"ש להלן אות ח'. [עיי' מש"כ בספרי חלק שני סי' כ"ו אות ט']

וכ"ז הוא רק לשיטת הסוברים דיסוד דד"מ משום הפקר ב"ד הוא דלפי"ז מדאורייתא נפקע מיהא מינה רשות הבעלים ונפטרה מה"ת מיהא כבהמת הפקר ע"י דד"מ אבל להך טעמא דמשום כיבוש נגעו בי' לא נפטרה כלל לפמ"ש לעיל בביאור דברי ר"י דלטעמא דכיבוש מהני דד"מ רק למישווי כבעלים שיוכל להקנות לכל מי שירצה אבל קנין מיהא בעי כדינא ואין הקונה זיכה בה עד שיקנה ולא עדיף מבעלים גמורים. ולפי"ז לא זו בלבד דאין להתיר משום דד"מ לחוד כהחת"ס אלא דאין לצרפו להיתר אפילו עם קנין דרבנן בנ"ד, דכיון דלא הוה קנין כדין לא יצאה עדיין כלל מרשות הבעלים וחייבת בבכורה מה"ת ולזה לא יועיל קנין דרבנן לפום מאי דקיימינן השתא. הן אמנם דאכתי יש מקום לומר דלטעמא דכיבוש אין הקונה בקנין דד"מ צריך לקנין עוד, דעד כאן לא הוכרחנו לעיל לומר שהקונה בדד"מ בעי קנין עמו גם לטעמא דכיבוש אלא לפום מאי דסליק אדעתין מעיקרא דרבנו יונה ס"ל טעמא דכיבוש ובדבריו מפורש להדיא דבעי קנין, אבל אחר שהראינו לדעת דר"י ס"ל טעמא דהפקר ב"ד שוב י"ל דרק לטעם זה בעי קנין ולטעמי' אזיל דהפקר ב"ד מהני רק להפקיע ולא להקנות כמש"ל ומשו"ה בדד"מ נמי פקע רשות הבעלים מיד אבל הקונה לא זכי עד דעביד מעשה קנין. אבל לטעמא דכיבוש י"ל מעכשיו דבלא קנין נמי זכי הלוקח מיד ע"פ דד"מ לחוד ועדיף מבעלים דעלמא לענין זה, דאע"ג דבעלים דעלמא דמקנו מדילהו לא זכי קונה עד דעביד מעשה קנין דד"מ עדיף מינייהו והלוקח על פיה זכי אפילו בלא קנין לטעם שיבואר. דהנה כיבוש מלחמה ממש שבשעת הרעש קונה אפילו בלא שום מעשה קנין אחר, משום דענין הכיבוש עצמו הוי מעשה קנין כמו שהארכנו בזה להלן סי יו"ד יעו"ש, ואיכא למימר דמאן דקני בדד"מ נמסר לו כח הכבישה, ר"ל דכיון דדבר הקנוי כבוש ועומד תחת דד"מ הלכך זה שקנה ע"פ דד"מ שע"פ חוקיה הוא שלו ויכול לשלוט בו נעשה הוא עצמו ככובש, שהרי הדבר כבוש תחת ידו מדד"מ ונתרוקן כח הכבישה של מלכותא להקונה, ולכן אינו צריך עוד לשום קנין אחר. [וכ"ז הוא רק אם הפקר ב"ד גופי' איני נובע מתורת כיבוש כמש"ל]. אבל מ"מ נראה דלנ"ד אין זה מועיל שתהא הבהמה חשובה כקנויה נלוקח מתורת כיבוש ממש ע"י הדד"מ כשהיא עדיין ביד הבעלים. דכבר כתבנו לעיל דבע"כ צ"ל שוויתרו זכות הכיבוש הראשון לכאו"א מהבעלים כל זמן שהוא תחת ידם דאל"כ ליפטרו כל השדות מתרו"מ כן ליפטרו כל הבהמות מבכורה, והרי חזינן דאף בהמת ארנונא חייבת בבכורה לחד לישנא בפסחים (דף ו' ע"א) ואפילו לאידך לישנא רק משום יד נכרי באמצע הוא דפטורה הא גוף הבהמה מיהא של בכלים הוי, ואמאי הרי כבושים הם מרעש המלחמה, ועכצ"ל שוויתרו זכות הכיבוש אלא שעל תנאי זה וויתרו שהזכות בידם לחזור ולכובשם כשיהא נוגע לקיום דד"מ, או דבלאו תנאם נמי נעשה השתא כיבוש מחדש דלעולם כבוש הדבר תחת ידם וכשרוצים בו נעשה כיבוש וא"כ צריכים לעשות בו כיבוש מחדש דהיינו