דבר אברהם - א יב

מכל המקובץ זכינו לדין דד"מ דינא מן התורה הוא ודלא כהב"ש (סי' כ"ח) וצדקו ממנו הגאון בעל אבני מלואים והחת"ס אע"פ שקיימוה רק מסברא: **(הגה"ה. לפי שבהוצאה ראשונה קצר הדיבור בזה הנני להוסיף עכשיו דברים אחדים

הנה דד"מ יסתעף לשני סוגים. א) בהטלת מסים ומכסים וכדומה לצרכי המדינה ולהנאתו דדינו דין והמבריח את המם ואינו משלם הוי גזלה [או הפקעת חוב] כמבואר בב"ק (דף קי"ג) וש"ד, ב) בדינים שבין אדם לחבירו וקנינים לעשות שאינו זוכה מד"ת כזוכה בהפקעה מבעלים והקנאה לאחרים כבשטרי ערכאות בסוגיא דגיטין וב"ב (דף נ"ד ונ"ה). ואיכא דסברי דאין דד"מ אלא בסוג הראשון ובהמסתעף ממנו ולא בסוג השני, או בנוגע לקרקעית אף מסוג השני, ואיכא דסברי דבכל מילי ואף במטלטלין דד"מ דינא גם בסוג השני, עיי' על כ"ז בטוש"ע חו"מ (סי' ס"ח, רנ"ט ס"ז, ש"ו ס"ז וסי' שס"ט ועוד) ועיי' בש"ך (סי' ע"ג סקל"ט) ובראשונים ואחרונים ז"ל ומ"מ לענין קנינים מיהא חזינן להאחרונים ז"ל שהבאנו בפנים שדנו דד"מ בכל דבר. והנה הא דד"מ דינא שמואל הוא דאמר לה בב"ק שם ולא נזכר טעמו ומקורו ואם הוא דאורייתא או דרבנן. ואם באנו לומר דמדרבנן הוא כמו שתפסו האחרונים בדעת הב"ש יש לטעון כמ"ש החת"ס על האומרים דסיטומתא דרבנן [מובא בפנים אות א'] היכן מצינו שנמנו רבנן על ככה ואמרו דד"מ ליהוי דינא. ואי דעל מתני' דגיטין דכל השטרות העולים בערכאות כשרים פרכינן אלא מתנה במאי קני ומשני שמואל דד"מ דינא, הרי אמרינן התם ואיב"א תני חוץ מכגיטי נשים והובא להלכה ברמב"ם ושו"ע, ואף לשי' רבנו יונה דתרי לישני לא פליגי כמש"ל מ"מ לא מוכח כבר ממתני' דד"מ דינא דאפשר לשנויי כלישנא בתרא. תדע דלסיועי דשמואל אמר רבא התם בב"ק תדע דקטלי דיקלי וגשרי גישרי ועברינן עלייהו ואביי דחי לי', ואלו הויא סייעתא ממתני' או מברייתא הוו מייתי לה. והנה בנוגע לסוג הראשון אפשר לומר דהוא משום דכל האמור בפרשת מלך שהמלך מותר בו שייך גם במלכי אוה"ע, ומסים אפילו יותר ממעשר דמפורש התם נכלל בפרשת המלך כמ"ש הרמב"ם (פ"ד ממלכים ה"א) רשות יש למלך ליתן מם כו' שנאמר ואתם תהיו לו לעבדים ולהלן הוא אומר והיו לך למם ועבדוך מכאן שנותן מם וקוצב מכם, ועיין בפי' הרדב"ז שם. ונראה דפרשת המלך הוא דין מדברי קבלה דלא נזכר בתורה ומ"מ דאורייתא דדברי קבלה הוא. וממה שהוצרכו הראשונים בההיא דיבמות לענין מכירה לעבדות בהני דיהבי זוזי אכרגא דטעמא דכיבוש ולא אתו עלה משום פרשת המלך אין סתירה לזה, דאע"ג דבפ' המלך כרוב ואתם תהיו לו לעבדים מ"מ אינו רשאי למוכרן בשביל זה לאחרים, ואפי' למלך גופיה נראה דלא יהיו עבדים ממש אלא לענין מם מיירי כמ"ש הרמב"ם, ולכן הוצרכו לטעמא דכיבוש. אולם לדד"מ מסוג השני לא שייך האי טעמא דפ' המלך, וצ"ל כאחד מהדרכים שכתבנו בפנים, אי משום הפקר ב"ד אי משום כבוש. אך אפילו לסוג הראשון נמי לא ברירא טעם הנ"ל, א) דבסנהדרין (דף כ' ע"ב) פליגי בהך מילתא תנאי ואמוראי ואיכא דסברי דכל הנאמר בפרשת המלך מלך אסור בו ולא נאמרה אלא לאיים עליהם ואטו כולהו לא ס"ל דד"מ דינא, והרי אמר רבא עלה תדע דקטלי דיקלי כו' ועברינן עלייהו וח"כ לדידהו מאי איכא למימר והיכי עברינן עלייהו, ולעיל מינה פרכינן מדשמואל דד"מ דינא אמתני' דאין פורסין מתיבת המוכסין ועל נודרין כו' ולמוכסין ולא משני הא מני ר' יהודה היא דאמר לא נאמרה אלא לאיים עליהם, אע"כ דדמ"ד דכו"ע היא ולית כאן דפליג וא"כ אין הטעם משום פרשת המלך. וכ"ת דא"כ אמאי סברי דמלך אסור בהאמור בפרשה לישרי לי' משום דדמ"ד [למ"ד דשייך גם במלכי ישראל], י"ל דהיינו רק על מילי דלא שייך בהו דד"מ, א"נ סברי שלא יוכל לעשות מדעת עצמו בלא הסכמה. ועיי' בחי' הרשב"א נדרים (דף כ"ח ע"א). ב) שהתוס' סנהדרין שם (ד"ה מלך) כתבו בחד תירוצא דלא נאמרה פ' מלך אלא על מלך שנמלך על כל ישראל ויהודה ומאת המקום ולכן נענש אחאב על כרם נבות דלא מלך על יהודה וגם לא מלך מאת המקום, וא"כ ליכא למימר דטעמא דד"מ בעלמא משום פ' המלך הוא. ג) דהר"ן נדרים (דף כ"ח ע"א) כ' משם התוס' דדוקא במלכי אוה"ע אמר דד"מ דינא מפני שהארץ שלו כו' אבל במלכי ישראל לא לפי שא"י כל ישראל שותפין בה והובא גם בשמ"ק וברשב"א שם ובתשובות (ח"א סי' קל"ד), אלמא דד"מ אפילו במם לאו מפנין פ' המלך הוא. איברא דדברי הר"ן צ"ע

)** ענף

[ז] ומעתה בנידון דידן שהקנה את הפרה בסיטומתא והוא באתרא דמועיל גם ע"פ דד"מ איכא למיפטר מן. הבכורה מתרי טעמי, א) מצד קנין סיטומתא מדינא לחוד שהוא קנין דאורייתא ב) דאפי"ת דסיטומתא אינה מה"ת וקנין דרבנן אינו מועיל לדאורייתא מ"מ קני מצד דד"מ שהוא מה"ת כמש"נ ומיפטרא מבכורה, ובשני היתרים אלו תפס גם החת"ס בתשובתו

אולם לענד"נ דאי לאו טעמא דסיטומתא הוי דאורייתא עדיין איכא לספוקי טובא אם יש לפטור מצד דד"מ לחוד. דאף שנתברר דד"מ דינא מה"ת הוא מ"מ לפי מה שנתבאר לפנינו בטעמו של דבר לא יועיל לכאורה לפטור מן הבכורה אליבא דכו"ע. ותחלה נאמר דלשי' רבנו יונה שהיא גם שי' רוב הראשונים כמו שנתבאר לעיל דטעמא דד"מ הוא משום הפקר ב"ד וכן לשי' הרשב"ם דקיבלוהו שהוא ג"כ משום הפקר ב"ד כמש"ל, הנה נאחזנו לכאורה גם בזה בפלוגתא דרבוותא אם הפקר ב"ד מועיל גם להקנות או רק להפקיע, ולדעת הסוברים דאינו מועיל אלא להפקיע לא יפטור מן הבכורה דאכתי לא זכי בה הקונה ולא עדיף מקנין דרבנן ואדרבא איכא למידן דלענין זה גרע אף מקנין דרבנן ונחית מיני' דרגא דבקנין דרבנן אע"ג דהפקר ב"ד אינו מועיל אלא להפקיע מ"מ י"ל דכיון דנפקע מינה רשות הבעלים הויא מיהא כבהמת הפקר דמדאורייתא פטורה מן הבכורה כמו שהעלה החת"ס (סי' שט"ז) מתוספתא ערוכה (פ"ב דבכורות) כדעת עבודת הגרשוני ודלא כהטו"א ר"ה (דף י"ג), אלא דלא אמרו תקנה זו דהפקר לפטור מן הבכורה דאכתי מדרבנן נשארה חייבת, וע"ז אפשר דסני כבר בקנין דרבנן לדרבנן ר"ל דמדרבנן מיהא זכי הקונה בקנינים דרבנן ואינה הפקר עוד מדרבנן, כמו שצידד החת"ס שם, משא"כ בדד"מ אע"ג דנפקע מינה עי"ז רשות הבעלים והויא כהפקר מ"מ מדרבנן מיהא עדיין חייבת היא בבכורה ואין כאן אפילו קנין דרבנן שיפטרנה עד דזכי בה הא"י הקונה באיזה קנין שהוא. איברא דלפמ"ש רבנו יונה בפירושא בתרא דכל קנין שע"פ דד"מ הוי גם קנין מדינא שנהנו על פיו והוי כסיטומתא לא גרע שוב משאר קנין דרבנן לענין שיועיל לדרבנן להפקיע חיוב בכורה דרבנן של בהמת הפקר. אבל לפי"ז לא צריכינן כלל לטעמא דד"מ דסיטומתא כמשמעה איכא הכא לכר"ע, ואנן בהא קיימינן השתא אי סגי בהיתרא דד"מ לחוד אפילו אם נתפוס דסיטומתא הוי רק דרבנן ואפילו אם קנין דרבנן אינו מועיל לפטור מן הבכורה. אמנם כ"ז הוא רק לענין מה שרצה החת"ס לפטור מטעמא דד"מ לחוד, אבל לענין דינא דקמן לפי הנ"ל שפיר יש מקום לומר דפטורה, דאפי"ת דסיטומתא לחודא לא מהניא לפי שאין קנין דרבנן מועיל לדאורייתא מ"מ כיון דדד"מ הפקיע רשות הבעלים ונעשית כהפקר דנפטרה