דבר אברהם - א קכז

היא כדאמרינן בפסחים ולר"מ אם גמר בלבו להוציא בשפתיו אין מחשבתו כלום כדאמר בתוספתא אם עתיד לקרות להן שם אין קדושה עד שיקרא להן שם. (ועיי' לעיל אות ט"ו ציון ג'). ופ"י קושיא חמורה זו באתי לידי הבנה דכל מה שבנינו אנחנו והגאון מהרש"ם ז"ל על יסוד דברי התוספתא אלו לסייע להטו"א טעות הוא בידינו. דזה פשוט שאם גמר בלבו לעשות תרומה אבל התנה בפירוש בפה או בלב שלא תחול התרומה אלא עד שיוציא בשפתיו דודאי אין התרומה חלה עד שיוציא בשפתיו, וכל ספקו של הטו"א הוא בסתמא, כשגמר בלבו סתם להוציא בשפתיו שיחד עם הדבור ולפניו איכא גם מחשבה אם קפידא היא מצדו שתחול התרומה רק ע"י הדיבור ולא ע"י המחשבה והוי כפירש, ולכן אם לא הוציא אח"כ בפיו או הוציא בטעות כההיא דמתני' דתרומות אין במחשבתו כלום לפי שאפי' מחשבה לעשיית תרומה מיד אין כאן. או דאין קפידא מצדו על חלות התרומה ע"י דיבור דוקא דהמחשבה והדיבור כאחת הם ובאותה שעה הוא רוצה שתיעשה תרומה והרי היא נעשה באותה שעה ע"י המחשבה. (ולא שייך לומר לא נתקיימה מחשבתו בזה שלא בא לידי הוצאת שפתים לענין שתדון שאף מחשבה גרידתא לתרומה אין כאן, דכיון דאין קפידא שתחול ע"י דיבור דוקא אף שחשב להוציא בשפתיו הרי זה דומה כשתי מחשבות, מחשבה עיקר חלות התרומה ומחשבה להוציא בשפתים ואם לא נתקיימה מחשבה זו של הוצאה שפתים אין זה מגרע עיקר מחשבה התרומה). והתוס' ערכין בתירוצם קמא תפסו כדרך האחרון. ואין זה שייך אלא במחשבה הבאה עם הדיבור או בדיבור הבא או מכוון לבוא תכוף להמחשבה דכאחת הם ובאותה שעה הוא רוצה שתיעשה תרומה ומחשבה יש כאן. משא"כ כשגומר בלבו שיעשה סאה זו תרומה וחושב שיוציא הדבר בשפתיו [קריאת שם] לאחר זמן בעתיד הרי אין כאן מחשבה כל עיקר לחלות התרומה עכשיו, שהרי אדרבא הוא רוצה לקרות לה שם בעתיד ואם תחול התרומה עכשיו מה ענין לקריאת השם בעתיד וכי יש קריאת שם על מה שהוא קדוש ועומד כבר בקדושת תרומה. וא"כ במתכוין לומר תרומה ואמר מעשר דאיכא מחשבת תרומה לחול באותה שעה שפיר כתבו התוס' דהוי תרומה מצד מחשבת הלב. אבל בהפריש ועתיד לקרות להן שם לאחר זמן אמר ר"מ דאין קדושה עד שיקרא להן שם, דאין כאן מחשבה כל עיקר לחלות התרומה מיד, וזה נראה לענ"ד נכון

אח"ז מצאתי בין כתבי רשום שידידי הרה"ג ר' אברהם יצחק פערלמאן ז"ל מלאשא העיר דאפשר לפרש התוספתא שהפרישן ע"מ שיקרא להן שם למחר ומחר יחול, ודחיתי דאין זה ראוי לקרוא הפרישן כיון דעכשיו אינו עושה כלום. וזהו רק לפי"מ שקיימה הרה"ג הנ"ל מסברא לחוד, אבל עתה על יסוד דברי התוס' ערכין התמוהים אנו מוכרחים לומר כן. והוא ברור ב"ה

סימן יז

ב"ה בחודש מרחשון תרס"ג סמאלעוויטש

כבוד ידידי ורב חביבי הרה"ג החו"ב היקר מכל יקר כש"ת מוהר"ר נחום אלפער נ"י רב בק"ק באבר יע"א. שלום לו ולהמסתופפים בצלו

אחדשה"ט באהבה רבה. הנה נזדמן עתה לידי מכתבו האחרון מיום ב' פ' ראה ובשוליו העיר כת"ר דברים אחדים בד"ת ומדי עייני בו נתחדשו אצלי איזה הערות, אמרתי לא אמנע מהודיעם לכת"ר כי הוא הגורם. ויעיין מעכ"ת אחר הדברים היטב ויבדקם כי הענין רב וגדול ומסובך בסבך הלכות שאין אנו עסוקין בהן תדיר והטעות בהן עלולה

[א] העיר כת"ר עמש"כ הרמב"ם (פי"ב מהלכות אבות הטומאה ה"א) יש לאדם להטביל כלים לתרומה אבל לא לקודש גזירה שמא יהיה פי הכלי צר ולא יהיה בו כשפופרת הנוד ונמצאו הכלים שבתוכו כאלו טבלו במים שבכלי לא במקוה כו', ומיסתם סתים לה ולא חילק בין כלים לכלים, וביותר מבואר בדבריו (פ"ג מהלכות מקואות הכ"ו) בד"א לתרומה אבל לקודש אין מטבילין כלים לתוך כלים כלל ואפילו היו בסל או בקופה עכ"ל, וע"ז תמה כת"ר דבר"פ חומר בקודש פליגי ר' אילא ורבא בטעמא דמתניתין דאין מטבילין כלים בתוך כלים לקודש ר' אילא אמר מפני שכבדו של כלי חוצץ ורבא אמר גזירה שלא יטביל מחטין וצינורות בכלי שאין בפיו כשפופרת הנוד, ואמרינן התם (דף כ"ב) מאי איכא בין דרבא לדרבי אילא איכא בינייהו סל וגרגותני שמילאן כלים והטבילן למ"ד משום חציצה איכא למ"ד גזירה שמא יטביל מחטין וצינורות בכלי שאין בפיו כשפה"נ סל וגרגותני שאין בפיהן כשפה"נ ליכא, וא"כ הרמב"ם שפסק כרבא משום גזירת כלי שאין בפיו כשפה"נ וכמ"ש הכ"מ בהלכות אבות הטומאה שם צריך היה לחלק בין כל הכלים לסל וגרגותני ולמה פסק בפ"ג ממקואות דאפילו היו בסל או בקופה אין מטבילין, והוא כמזכה שטרא לבי תרי. זוהי קושיית כת"ר. והיא באמת פליאה נשגבה, ומהתימא שלא העירו נו"כ ע"ז

ונ"ל ביישוב קושייתו אף כי בדברים דחוקים קצת אבל מפני חומר הנושא גם זו לטובה נקבל. דבסוגיין דחגיגה מסקינן והא דרבא ודרבי אילא תנאי היא דתניא סל וגרגותני שמילאן כלים והטבילן בין לקודש בין לתרומה טהורין אבא שאול אומר לתרומה אבל לא לקודש. ובירושלמי חגיגה (רפ"ג) ר' לא בשם ר"י אם היה דבר טמא כבד כליטרא אין מטבילין אותו אבא שאול אומר אף בתרומה אין מטבילין אותו אלא סל וגרגותני בלבד. א"ר יוחנן אבא שאול ור"ש שניהם אמרו דבר אחד דתנינן תמן האוחז באדם ובכלים ומטבילן טמאים וכשהוא מדיח את ידיו טהורין רבי שמעון אומר ירפם עד שיבוא בהן המים, א"ר יוחנן מסתברא ר"ש יודה לאבא שאול אבא שאול לא יודה לר"ש. רבנן דקסרין בשם רבי יוחנן הלכה כאבא שאול ותני כן הלכה כדבריו. והיה נראה לומר בפשוטו דמשו"ה פסק הרמב"ם ז"ל דבסל וגרגותני נמי לא עלתה טבילה לקודש משום דפסקינן הכא הלכה כאבא שאול. אך זה יעלה לן ארוכה רק למחצה וחזרה ונעורה קושיא אחריתא, דכיון דאמרינן בש"ם דילן דרבי אילא ורבא תנאי היא ואבא שאול כרבי אילא דמשום כבדו של כלי נגעו בה, א"כ אם תפס להלכה כאבא שאול היה לו להזכיר טעמו דר' אילא משום חציצה דכבדו של כלי ולא משום גזירת כלי דפיו צר דרבא. לכן צריכין אנו לבאר תחלה דברי הירושלמי

[ב] והנה לפי הגירסא שבירושלמי אבא שאול אומר אף בתרומה אין מטבילין אותו אלא סל וגרגותני בלבד אין זה ענין כלל להא דאבא שאול דתלמודין, דהכא לא איירי אבא שאול כלל לענין קודש אלא בתרומה הוא דחדית לן שאין מטבילין בכלים אחרים אלא בסל וגרגותני והוא כרבא דתלמידין לענין קודש וס"ל דלתרומה נמי גזרו, ולא ידענו מה דעתו לקודש אם שבקודש אפילו בסל וגרגותני לא דחמיר מתרומה וגזרו ביה טפי או דבקודש נמי מטבילין בסל וגרגותני ולית ליה כלל הך מעלה דכלי בתוך כלי דחמיר קודש מתרומה בהא. ולפי"ז רבנן דקסרין דאמרי הלכה כאבא שאול לאו לענין קודש איתמר אלא בחומר התרומה, וא"כ ליכא למימר דהרמב"ם פסק כאבא שאול דאיהו סתם ותני יש לאדם להטביל כלים בתוך כלים לתרומה ולא חילק בהו בין סל וגרגותני לכלים