דבר אברהם - א קכו

הכא דעתי' אחטאת שיש לו בבית כו' ועוד יש מפרשים דקאי אהא דקתני אם אמר על בהמה טמאה ועל בע"מ הרי אלו עולה לא אמר כלום והיינו דלא כר"מ דכיון דא"א מוציא דבריו לבטלה דעתי' לומר הרי לעולה וגמר ואמר לשם דמים עכ"ל. המבואר להדיא דלהי"מ מרישא דמתני' לא קשה מידי מצד דא"א מוציא לבטלה ומשו"ה שבקוה ומפרשי לקושיית הש"ס מסיפא וצריך להבין אמאי לא קשיא מרישא. ולכאורה הי' נראה דדעת הי"מ היא דלא אמרינן א"א מוציא דבריו לבטלה אלא בכדי לתקן לשונו אבל היכא דחסר דבר עיקרי בדיבורו לא אמרינן הכי, כעין שכ' התוס' כתובות הנ"ל ולהכי ברישא דמתני' דהרי זו תחת עולה דאין עיקר תמורה אלא בממיר על בהמה ידועה, עיי' בפיה"מ להר"מ ז"ל, אם אנו באים לומר שכוונתו על עולה שבביתו הרי זה כהוספת עיקר בדבריו, ורק בסיפא דאמר הרי אלו עולה אנו מתקנין לשונו לומר לעולה. ולישנא קמא דתוס' ס"ל דברישא נמי רק תיקון הוי ולא הוספת עיקר (או אולי פליג כל עיקר אתוס' כתובות). אבל אין ביאור זה מרווח לי כ"כ. והי' נ"ל לומר עפי"מ שהובא בשמ"ק כתובות דף ע' בשם הריב"ש לתרץ קושיית התוס' שם לא תימא נעשה אלא אימא באומר לה צאי מעשה ידיך כו' ואמאי לא אמר מתני' ר"מ היא, ואחר שהביא לתירוץ התוס' שאין להוסיף על דבריו דברים אחרים כתב וז"ל ולי נראה שלא אמר ר"מ אין אדם מוציא דבריו לבטלה אלא בהקדש וצ"ע ובדיקה בתלמוד עכ"ל, וי"ל דזוהי גם שי' הי"מ ומשו"ה מרישא דמתני' ליכא למיפרך מידי משום דבתמורה דעבר אאיסורא לא דמי בהא כלל להקדש ולא אמרינן בה א"א מוציא דבריו לבטלה ורק מסיפא דמיירי בהקדש פריך הש"ס, ותירוצא קמא סבר דאפי' שלא בהקדש נמי אמרינן א"א מוציא דבריו לבטלה וכשי' התוס' כתובות ודלא כהריב"ש. ובזה זכינו שיש זכר לשי' הריב"ש בדברי התוס' והשתא י"ל דהתוס' ערכין שאנו עסוקין בהם לא קיימי בשי' התוס' כתובות וס"ל דאפי' להוסיף על דיבורו נמי אמרינן א"א מוציא דבריו לבטלה וקושיית התוס' דהתם מתרצי לה כהריב"ש דלא אמרינן הכי אלא בהקדש וכשי' הי"מ, וסרה השגת הס' הנ"ל

ולפום ריהטא יש לדקדק מרש"י גיטין (דף ל"ט ע"א) הא מני ר"מ היא דאמר אין אדם מוציא דבריו להקדש לבטלה כו' ה"נ אדם יודע שאין עבד ראוי לא להקרבה ולא לבנין וכיון דבל' הקדש אקדשי' גמר בדעתו להקדיש דמיו, ומזה הי' נראה דסבר כהריב"ש ואפ"ה פירש בסוגי' דתמורה כפירושא קמא דתוס' דקושיית הש"ס היא מרישא, וצ"ל דסבר דתמורה נמי חשיבא כקדשים לענין זה. אבל הא בורכא היא, דהתם הרי בכל אופן אין דבריו יוצאין לבטלה דאי לא קדוש לדמיו יוצא לחירות כדרב דליהוי עם קדוש קאמר, ולהכי פירש דלהקדש מיהא הרי יצאו דבריו לבטלה ולכן עלינו לומר דלדמי אקדשי'. ועיי' בפנ"י שם. וכ"ת דא"כ מגוף הסוגיא מוכח כהריב"ש דעיקר ענין א"א מוציא דבריו לבטלה נאמר רק בהקדש דאל"כ אלא דבכל מילי אמרינן הכי מאי איכפת לן מאי דלענין הקדש יצאו דבריו לבטלה הא קיימין הם לענין שחרור, ז"א דהא בלשון הקדש אפקי' ואם תשיאו לענין שחרור דליהוי עם קדוש קאמר הרי יהי' דיבורו זה של לשון הקדש לבטלה, ופשוט הוא. ועיי' בשמ"ק כתובות שם בההו"א דקאמר הש"ס נעשה כאומר לה צאי מעשה ידיך כו' שהביא דרש"י במהדורא קמא כתב וז"ל נעשה כאומר לה כו' ואע"ג דלא אמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה כו', ואין להאריך בזה כאן

וידידי הרה"ג מוהרב"צ קליבאנסקי נ"י הקשה על הריב"ש מנזיר (דף ט' ע"א) הריני נזיר מן הגרוגרות ומן הדבילה בש"א נזיר כו' ואמרינן עלה בגמ' סברי לה כר"מ דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה, הרי דלאו דוקא בהקדש הוא. ותירץ לעצמו דשמא נזיר נמי כהקדש כדאמרינן התם וב"ש לטעמייהו דאמרי אין שאלה בהקדש וכיון דאין שאלה בהקדש און שאלה בנזירות, ופרש"י ותוס' דחירות כהקדש כדכתיב קדוש יהי' גדל פרע. ואני הוספתי לומר עפי"מ שנ"ל להסביר דברי הריב"ש בטעמייהו. דכללא דאין אדם מוציא דבריו לבטלה מילתא דסברא היא וכך לי בהקדש כך לי שלא בהקדש אינו מוציא לבטלה. ואולם אין הפירוש דמשום סברא דא"א מוציא דבריו לבטלה נשתנה דיבורו להיות מה שלא אמר, דז"א דאי אפשר שיהא חשוב כדיבור מה שלא אמר, אלא דסברא זו מוכיחה לנו שכוונתו מסתמא היתה באופן המועיל, ומחשבה יש כאן ולא דיבור. ולכן קאמר הריב"ש דזה מהני רק בהקדש דכתיב בי' נדיב לב וסגי במחשבה גרידתא, משא"כ במידי דבעי דיבור מאי מהניא דמחשבה יש כאן הא מ"מ דיבור אין כאן. ולכן בההיא דכתובות לא אמרינן דמשום סברא זו דא"א מוציא דבריו הוי כאמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך ופקע שעבודה דסבר דמה שחושב כך לא מהני אלא צריך שיאמר לה צאי כו' ואל"ה עדיין לא פקע שעבודה. ולפי"ז בנזירות נמי כל שחסר הדיבור לקבלת הנזירות י"ל דלהריב"ש לא מהניא סברא דא"א מוציא דבריו לבטלה דבנזירות ביטוי שפתים בעינן וזו רק מחשבה היא. וא"כ אין זה שייך אלא כשחסר דיבור לנזירות משא"כ במתני' דהריני נזיר מן הגרוגרות דכיון דסברא דאין אדם מוציא דבריו לבטלה מוכיחה שאין זה דיבור אחד אלא שני דיבורים שאמר הריני נזיר לקבלת הנזירות כדינה ומן הגרוגרות הוא דיבור שני לאיתשולי כדאמר הש"ס התם ממילא שפיר הוי נזיר דהא מחשבה יש כאן ודיבור יש כאן. ולפי הסבר זה דברינו בביאור שי' הי"מ מוטעמים יותר, דאי סברי כהריב"ש לא מהניא סברא דא"א מוציא דבריו לבטלה לענין תמורה עפי"מ שהבאנו לעיל (אות ט"ו) בשם ס' ושב הכהן דהא דמהני בהקדש מחשבה הוא רק בדליכא איסורא בהקדישו דהוי נדיבות הלב אבל היכא דאיכא איסורא בהקדישו כגון בתמורה אין מחשבתו מועלת אלא דיבור

שבתי וראיתי די"ל דדברי הי"מ מתבארים בדרך אחרת עפ"י פי' רבינו גרשום שגם הוא מפרש כהי"מ דקושיית הש"ס היא מסיפא, ורישא דמתני' מפרש לה בדרך אחרת שלא הי' לו כלל חטאת ועולה אף בביתו, דז"ל הרי זו תחת עולה ואין לו לא חטאת ולא עולה עדיין לא אמר כלום, (ואף: דק"ק דרק בבבא שניה תני הי' לו דבריו קיימים ונראה דברישא לא, יש ליישב), ובע"כ דקושיית הש"ס היא רק מסיפא דאמר על הבהמה טמאה כו'. ונראה בפשוטו דזוהי שי' הי"מ

[ד] ואולם אף כי הראינו פנים לקיים דברינו בהבנת דברי התוס' ערכין על פי שיטת הריב"ש, בכל זה האמת חביבה דלא זו הדרך, ואין כוונת התוס' כמו שתפסנו ברהיטת דברינו ולא כמו שתפס בס' לפלגות ראובן דרצונם להקשות דבמתני' דהמתכוין לומר תרומה ואמר מעשר כו' נמי נימא אין אדם מוציא דבריו לבטלה ונתקן דיבורו, אלא דכוונתם היא להקשות במאי דקיימי דמעריך פחות מב"ח לר"מ נותן דמיו, לפי מה שביארנו לעיל דסברא דאין אדם מוציא דבריו לבטלה מוכיחה רק על מחשבתו שהיתה באופן המועיל אבל הדיבור אינו משתנה, וע"ז הקשו מאי שנא מדאמר פ' ת"נ המתכוין לומר תרומה ואמר מעשר כו' לא אמר כלום משום דהדיבור מבטל את המחשבה וה"נ אמאי נותן דמיו נהי נמי דמחשבתו היתה לדמים הא מ"מ אמר ערך ויבוא דיבורו ויבטל מחשבתו, וע"ז תירצו דהתם נמי רק דיבורו הוא דבטל אבל מה שבלבו קיים ואין הדיבור הסותר מבטלו. ובתירוץ השני אמרו דלעולם מה שבלבו נמי בטל אבל התם שאני דדיבורו סותר למה שבלבו משא"כ הכא דלשון ערך יש לפרשו גם על דמים ואינו סותר למה שבלבו כמו שהוסיף בביאורם בשמ"ק בשם גליון, וכן מפורש בתוס' נזיר (דף ט' ע"א ד"ה אין) יעו"ש

[ה] אך לפי דברינו הנ"ל תסתער קושיא חמורה על תירוץ הראשון שבתוס' ערכין, היאך אמרו דבמתני' דהמתכוין לומר תרומה כו' מה שבלבו קיים, והרי א ר"מ