דבר אברהם - א קכד

מהדקדוק בלשון המשנה מדלא ציירה גם בתרומה וקדשים באופן דציירה בקונם, דלפי הנ"ל גם באופן דתני בקונמות הוי מכחישין זא"ז ותקשה לכו"ע אמאי לא נקט גם בתרומה וקדשים כה"ג, אלא ודאי דאין לדקדק בזה וליכא למישמע מינה ולא מידי

[ב] ומה שהוסיף בס' הנ"ל דמדברי הר"ש מוכה דלא כהטו"א, מדאצטריך הר"ש לטעמא דפיו ולבו מכחישין זא"ז הא אל"ה היתה מחשבתו קיימת אע"ג דלא הוציא בשפתיו כמו שחשב ומוכרח דבכה"ג נמי מהניא מחשבה, יש לדחות בפשיטות דמשו"ה קאמר הר"ש להאי טעמא ולא לטעם הטו"א כי היכי דלא ניבעי לאוקמי מתניתין כשגמר בלבו להוציא בשפתיו דוקא אלא מיירי בכל אופן אפילו גמר בלבו סתם ואפ"ה אין מחשבתו קיימת משום דהוציא בפיו ובאופן שמכחישין זא"ז ומשו"ה בטלה גם מחשבתו. ואף דקתני במתני' המתכוין לומר כו' מ"מ לא מוכרח מזה שגמר לבו היה להוציא בשפתיו אלא דזה קאי רק על האמירה עצמה שהיתה בטעות, ר"ל שנתכוין שתהא האמירה לתרומה ואמר מעשר אבל לא שעיקר הכוונה ומחשבת הלב תחלה היתה רק לומר אלא אפשר דגמר לב היה סתם. וכן הבין לה הטו"א, דבתירוצו כתב דאיכא למימר דהא דנתכוין לומר תרומה ואמר מעשר מיירי בכה"ג דגמר בלבו להוציא בשפתים כו' ולא קאמר לה בהחלט דבע"כ בהכי מיירי מתניתין מדקתני המתכוין לומר כו', אלא ודאי שהבין ג"כ דאין להוכיח מזה ואפשר לומר דמתני' מיירי בכל גווני. ומשו"ה ניחא ליה להר"ש יותר לאוקמי בכל גווני ואצטריך לטעמא דמכחישין זא"ז. אמנם סייעתא להטו"א בודאי ליכא ממתני' דשפיר איכא לתרוצי קושייתו כהר"ש וכמ"ש. וא"כ יש לדקדק עוד אם בגמר בלבו סתם שייך למידן מכחישין זא"ז ואם לא קדמה בפועל מחשבתו, ואם נשלול זה שוב יקשה על הטו"א, ויפה העיר בס' אפיקי ים מתוס' ערכין (דף ה' ע"א ד"ה אדם) דלחד תירוצא פירשו למתני' דלא אמר כלום ממה שמוציא בפיו אבל מה שבלבו הוי קיים דלא כמ"ש הטו"א. ואף שהתוס' מטעמא אחרינא קאמרי לה משום דס"ל לר"מ אין אדם מוציא דבריו לבטלה ונמצא דהויא גם הוצאת שפתים בהדה דמחשבה ולא מוכח מדבריהם דפליגי על עיקר דינו של הטו"א, מ"מ למדנו מדבריהם דסייעתא מיהא בודאי ליכא ממתני' להטו"א כיון דעכ"פ חזינן מהתוס' דיש לפרש לא אמר כלום דמתני' אהוצאת פיו ולא אמחשבה כמובן. ועיי' בתוס' פסחים (דף ס"ג ע"א ד"ה המתכוין)

[ג] ומ"ש בשם מו"ח הגאון ז"ל דמרש"י קידושין מוכח דלא כהטו"א מדכתב קדשים נמי איתנהו במחשבה גמר בלבו לומר שור זה עולה כו', יש ליישב קצת גם להטו"א עפי"מ שכתבנו באות ט"ו די"ל דהא דגמר בלבו להוציא בשפתיו בעינן שייציא בשפתיו דוקא אינו משום דבכה"ג אין כח במחשבה למישווי תרומה וכייאן דניתא דמיא אלא דכיון דגמר בלבו להוציא בשפתיו נמצא שכל זמן שלא הוציא אין כאן אפילו מחשבה בגמר נב שהרי עדיין לא נתקיימה מחשבתו, אבל לבתר הכי שהוציא כבר בשפתיו יכבר נתקיימה מחשבתו אפשר דאז התרומה נעשית גם ע"י מחשבתו וגם ע"י דיבורו, [ועיי' בטו"א שם שכתב דלמסקנא דסוגיא דשבועות הא דגמר בלבו להוציא צריך להוציא ידעינן לה מסברא ולא מקרא]. וא"כ לא קשיא מרש"י על הטו"א דאף בגמר בלבו לומר שור זה עולה שייך למימר קדשים איתנהו במחשבה אפילו להטו"א שאינו קדוש אלא עד שיוציא בשפתיו משום דלבתר הכי חל ההקדש גם מצד המחשבה, [ואולי קדוש גם למפרע משעת המחשבה ונ"מ מזה טובא]. איברא דלפי"ז קשה ל"ל לרש"י לצייר בכה"ג שמלבד המחשבה קדוש גם מצד הדיבור עדיפא הו"ל למימר דאיתנהו במחשבה כגון דגמר בלבו סתם דשור זה עולה, אבל בלא"ה הא נמי ק"ק לכו"ע אמאי אצטריך רש"י לזה דלישנא יתירא הוא ואמאי לא פירש בגמר בלבו סתם. ודחוק הוא קצת וצ"ע

חזרתי על כל זה ונכנסתי גם בדחוקים לפי שלענ"ד נראה ברור דמתוספתא תרומות ומע"ש שהבאנו לעיל מתבאר להדיא כהטו"א דגמר בלבו להוציא בשפתיו אינו מועיל גם בתרומה וקדשים עד שיוציא, ולכן מוכרחים אנו ליישב כל. הסתירות העומדות לנגדנו בכל מאי דאפשר. והרב בעל אפיקי ים כתב שכבר הערהו מתוספתא זו הגאון מוהרש"ם ז"ל אך יש לדחותה, אבל לענ"ד ראיה מוצקת היא

[ד] ואגב אורחא אעיר שע"פ דברי הטו"א העירותי כמו"כ גם לענין הקמת הבעל. דגרסינן בנדרים (דף ס"ט ע"ב) בעי רבה קיים ומופר ליכי בבת אחת מהו ת"ש דאמר רבה כל דבר שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו ופי' הר"ן דאינה לא הקמה ולא הפרה. אבל הרמב"ם ז"ל ופי"ג מהלכות נדרים הכ"ב) פסק דקיים ומופר ליך בב"א הרי זה קיים, והוא תמוה כמו דהפרה בטלה מטעמא דכל שאינו בזא"ז כו' ה"נ תיבטל גם ההקמה מהאי טעמא שגם היא אינה בזא"ז אחר הפרה, וכבר עמד ע"ז הר"ן במקומו, ועיי' בכ"מ וברדב"ז. ושמעתי לתרץ בשם הגאון מוהר"ר יהושע מקוטנא זצ"ל, דבכל דיבור איכא גם מחשבת הלב בהדיה, ואמרינן לקמן (דף ע"ט ע"א) קיים בלבו קיים הפר בלבו אינו מופר, ולכן י"ל דדיבור פיו בטל באמת לגמרי ואין כאן לא הקמה ולא הפרה מצד דבורו לפי שבזא"ז לא היה אפשר להיות הקמה אחר הפרת פיו, אבל מצד המחשבה שחשב בלבו ג"כ קיים ומופר ליכי צריך להיות היקם, משום דכיון דהפרה בלב לא מהני והקמה מהני נמצא דבלב לא היו הקמה והפרה בב"א אלא הקמה בלחוד הוא דהואי ובודאי היא קיימת, ואף בזא"ז איכא בכה"ג שאם חשב בלבו מופר ליכי מהניא אח"כ הקמה משום דהפרה זו כמאן דליתא דמיא, ומיושבין דברי הרמב"ם ז"ל. וע"ז העירותי דלפי"ד הטו"א דאפילו בתרומה וקדשים דמהניא בהו מחשבה מ"מ אם גמר להוציא בשפתיו אין מחשבתו כלום נראה דה"ה גם בהקמה אף דמהניא בלב הני מילי אם קיים בלבו סתם אבל גמר בלבו להוציא בשפתיו לא מהניא מחשבתו, שהרי הקמה נמי מענין נדר הוא כדאמרינן בנדרים (דף ע"ט) דנשאלין על ההיקם אלא דמהני בלב שלא ככל הנדרים מגזה"כ כמ"ש הר"ן שם מדמהני שתיקה דיום שמעו שהיא רק הקמה בלב, ולכן בודאי לא יהא עדיף מתרומה וקדשים דבגמר להוציא בשפתיו לא מהני דע"ז ליכא ילפותא משתיקה דיום שמעו דהתם לא חשב להוציא בשפתיו, ועוד דכבר הזכרנו לעיל שהטו"א כתב דדבר זה דגמר בלבו להוציא בשפתיו צריך להוציא ידעינן למסקנא מסברא וא"כ איכא הך סברא גם לענין היקם. ולפי"ז נסתרו דברי הגאון הנ"ל דאמר שמצד הקמה שבלב הוי קיים שהרי הכא לא מהניא כלל הקמת לבו לפי שגמר להוציא בשפתיו וליכא לתרוצי כנ"ל. [וגם מדברי הר"ש דפיו ולבו מכחישין יש להעיר קצת ודו"ק]. אך לפי"מ שכתבנו לעיל דלבתר שהוציא בשפתיו מהניא גם מחשבתו יש לקיים את דבריו, ועדיין צ"ע. אולם בר מן דין נ"ל שאין התירוץ הנ"ל נכון, דנראה פשוט דדוקא בדיבור איכא לאיסתפוקי באמר קיים ומופר ליכי בב"א, דאע"ג דדבר שאי אפשר הוא מ"מ כר הוציא מפיו ואנו צריכין לדון רק מצד אמירת פיו לחוד, אבל מצד מחשבת הלב אין מקום כלל לזה ודבר שא"א הוא, שהרי ענין מחשבת הלב הוא הרצון וכיון שחושב קיים ומופר בב"א ממילא אין כאן שום רצון לא של הקמה ולא של הפרה דברצון לא שייך לומר שרוצה שניהם שדברים סותרים הם, וא"כ בודאי לא הוי הקמה מצד הרצון שבלב לפי שאין רצון כלל לזה. ועדיין יש לישא וליתן בזה ומקום הנחנו

ואחר שנדפס ספרי בהוצאה ראשונה הידיעני גיסי ידידי הרב הגאון מוהר"ר אליהו פערלמאן נ"י האבד"ק