דבר אברהם - א קכג

עכשיו לאו מצוה היא מצד עצמה. וא"כ בנידון דכת"ר בת"ת שהיא מצוה לעולם אפילו מכוין שלא לצאת מ"מ קיים המצוה. והוא דבר חדש הבוקע נתיב בכל הענין ודורש עיבוד רב ולא קאימנא ביה עכשיו, אך משום דמסתברא היא בעיני וחביבה עלי רשמתיה לכת"ר ותן לחכם וכו'. אח"ז מצאתי בעז"ה שכעין זה כתב הטו"א ר"ה (דף כ"ט) והנאני מאד, ובזה יתורץ הרבה קושיות ואכמ"ל. (ועיי' בספרי חלק שני סי' ו' אות א' מה שהעירני עי"ז ומה שהשבתי)

יתברך מעכ"ת ברוב שלום ואושר כנפשו ונפש מחו' ידידו הדוש"ת באה"ר

מלואים

(לסוף אות י"ג

) א

[א] ובעמדי בסוף הדפסת הספר [בהוצאה ראשונה] שלח אלי שארי ידידי הרה"ג מוהר"ר יחיאל מיכל ראבינאוויץ נ"י מלעכאוויץ [הוא ניהו הרב הגאון המפורסם אבד"ק שטוצין] את ספרו הנעים אפיקי ים שנדפס אז מקרוב ומצאתי בו בסי' כ"ד שנושא ונותן בענין שאנו עסוקין בו בגמר בלבו להוציא בשפתיו אם נעשה תרומה וקודש ע"י מחשבה בכה"ג או לאו וכתב דכשהרצה את הדבר לפני מו"ח הגאון "הגדול" זצ"ל הביא ראיה דבכה"ג נמי מהני בתרומה וקדשים מדברי רש"י ז"ל בקידושין (דף מ"א פ"ב ד"ה שכן ישנן במחשבה) וז"ל קדשים נמי איתנהו במחשבה גמר בלבו לומר שור זה עולה הרי הוא עולה כדתניא בשבועות כו' עכ"ל, הרי דדקדק בלשונו דאפילו אם גמר בלבו לומר ולהוציא בשפתיו מהני ג"כ בקדשים, ומוכח דלא כהטו"א בחגיגה (דף י') באבני שהם שהעלה דבכה"ג לא מהניא מחשבה. וע"ד מה שהקשה שם הטו"א ממתניתין דתרומות ופ"ג מ"ח) המתכוין לומר תרומה ואמר מעשר מעשר ואמר תרומה עולה ואמר שלמים שלמים ואמר עולה שאיני נכנס לבית זה ואמר לזה שאינו נהנה לזה ואמר לזה לא אמר כלום עד שיהו פיו ולבו שוין, ומשמע דגם מחשבתו בטלה ואמאי כיון דמחשבה מהניא בתרומה וקדשים א"כ דל דיבור מהכא דהוי בטעות במחשבה גרידתא סגי ומזה הוכיח דהיכא דגמר בלבו להוציא בשפתיו לא מהניא המחשבה גם בתרומה וקדשים, וע"ז אמר מו"ח הגאון "הגדול" זצ"ל דלק"מ דכבר הרגיש בזה הר"ש ז"ל במקומו וכתב דדוקא כששפתיו ולבו מכחישין זה את זה אבל לא מכחיש זה את זה מהני בתרומה וקדשים כדדרשינן בפ' שבועות שתים דמהני גומר בלבו אע"פ שלא הוציא בשפתיו. ועוד הוסיף לומר דבזה מדויקים דברי המשנה. דלכאורה יש לדייק למה בתרומה ובקדשים ציירה המשנה באופן דפיו סותר ללבו דקתני המתכוין לומר תרומה ואמר מעשר שלמים ואמר עולה ותרומה ומעשר ושלמים ועולה בדבר אחד לא משכחת לה וסתרי אהדדי, ובקונמות ציירה באופן שאין פיו סותר ללבו דקתני שאיני נהנה לזה ואמר לזה שאינם סותרים זא"ז דמשכח"ל לאסור כניסתו לשני הבתים והנאתו לשני האנשים ומ"ט לא נקטה מתני' כולהו בחד גוונא ולמיתני גם בתרומה וקדשים המתכוין לומר תרומה על זה ואמר על זה עולה או שלמים על זה ואמר על זה או להיפוך דליתני גם בקונם באופן דפיו סותר ללבו כגון נתכוין לומר שאיני נכנס ואמר שאכנס. [בס' אפיקי ים מצייר כאן בקונמות פיו ולבו סותרין כגון נתכוין לומר שאיני נהנה לזה ואמר שאיני נכנס לביתו, ובמחכ"ת אין זה נכון דלפי הדברים הנ"ל גם זה לא הוי סותר דאפשר לשני הדיבורים שיהו קיימין, ועיי' מה שנכתוב להלן, ולכן שניתי מדבריו וציירתי כאן באופן אחר שנתכוין לומר שאיני נכנס ואמר שאכנס]. אבל למ"ש הר"ש מדויק היטב דבתרומה וקדשים דמהניא בהו מחשבה אפילו כשגמר בלבו להוציאו בשפתיו בע"כ מוכרח לצייר באופן שפיו ולבו מכחישין זא"ז דאל"כ היתה מחשבתו קיימת לכה"פ. משא"כ בקונמות דלא מהניא מחשבה כלל עד שיוציא בשפתיו לכן אפשר לצייר גם באופן שאין פיו ולבו מכחישין זא"ז ומ"מ דיבורו ומחשבתו בטלים, עכ"ד מו"ח הגאון "הגדול" זצ"ל. והגאון בעל אפיקי ים מסיים דלפי דבריו אדרבא יהא ראיה ממתניתין דגם כשגמר בלבו להוציא בשפתיו מהניא מחשבתו בתרומה וקדשים וכן מוכרח מדברי הר"ש

ולענ"ד יש לפקפק ע"ז טובא. דלפי דבריו ז"ל דבסיפא שאיני נכנס לבית זה ואמר לזה שאיני נהנה לזה ואמר לזה לא הוי כפיו ולבו סותרין זא"ז משום דאפשר שיאסרו שניהם, ולא מקרי מכחישין זא"ז אלא ברישא דא"א לדבר אחד שיהא שלמים ועולה או תרומה ומעשר ביחד, א"כ נמצא דדינא דרישא דנתכוין לומר עולה ואמר שלמים דלא אמר כלום לא שייך אלא באומר הרי זה, דהיינו שנתכוין לומר ה"ז עולה ואמר ה"ז שלמים דאז פיו ולבו מכחישין זא"ז, אבל בהרי עלי לא שייך זה, דאם נתכוין לומר הרי עלי עולה ואמר הרי עלי שלמים הוי ממש כאיני נהנה לזה ואמר לזה שאינם מכחישין זא"ז דאפשר שיהו שניהם קיימין ויתקיים בשניהם בעולה ובשלמים, וכיון שאינם מכחישין זא"ז צריכה מחשבתו להיות קיימת לפי דבריו והרי מצינו להדיא להרמב"ם ז"ל (פי"ד מהלכות מעה"ק הי"ב) דאפילו באומר הרי עלי לא אמר כלום וז"ל אין הנודר ולא המתנדב חייב עד שיהא פיו ולבו שוין כיצד המתכוין לומר הרי עלי עולה ואמר שלמים או שנתכוין לומר הרי זו עולה ואמר שלמים לא אמר כלום עכ"ל, ולפי דבריו הו"ל למחשבתו להיות קיימת בהרי עלי, וא"כ מוכח מדברי הרמב"ם כהטו"א דלאו משום מכחישין זא"ז אין מחשבתו קיימת כהר"ש אלא משום דבגמר בלבו להוציא בשפתיו לא מהניא מחשבתו. אולם באמת נראה דגם בהרי עלי מקרי פיו ולבו מכחישין זא"ז וה"נ בשאיני נכנס לבית זה ואמר לזה הוי מכחישין זא"ז ודלא כמ"ש מו"ח הגאון ז"ל, והלכך לפי הדרך הנ"ל אכתי אין ראיה להטו"א גם מדברי הרמב"ם דבהרי עלי נמי שייך לומר דאין מחשבתו קיימת מטעמו של הר"ש דפיו ולבו מכחישין זא"ז. דמה שהניח ליסוד דפירושא דמכחישין זה את זה הוא רק כשא"א לפיו ולבו שיתקיימו שניהם כגון בנתכוין לומר ה"ז עולה ואמר ה"ז שלמים שא"א לבהמה אחת שתהא עולה ושלמים כאחד אבל כשאפשר שיתקיימו שניהם כמו בשאיני נהנה לזה ואמר לזה לא הוי מכחישין לא ברירא לי ואדרבא נראה לי דכה"ג נמי מקרי מכחישין זא"ז, משום דכיון שהוציא גם בשפתיו בעינן שיהו פיו ולבו שוין ומתאימים לדיבור אחד דוקא משום דכתיב מוצא שפתיך וכתיב לבטא בשפתים וכתיב כל נדיב לב בעינן גומר בלבו ומבטא בשפתיו כמ"ש הר"ש, והכא בשאיני נהנה לזה ואמר לזה אם תאמר לצרף פיו ולבו לדיבור אחד הרי הם סותרים זא"ז, ומאי מהני מה שאפשר שיתקיימו שניהם שיאסר לשני האנשים והרי זהו רק כשידונו כשני דיבורים בפ"ע אבל אם תורפם יחד לדיבור אחד בודאי הם סותרים זא"ז ולא מתקיימא לבטא בשפתים וכל נדיב לב שיהיו גמר לב וביטוי פה מתאימים כאחד. זה הכלל כל שאם תצרף את הדיבור והמחשבה לדיבור אחד לא יתאימו יחדיו ה"ז נקרא מכחישין זא"ז. ועי' ברן קידושין פ"ב בסוגיא דדברים שבלב. והשתא אין ראיה מהרמב"ם להטו"א דהא בהרי עלי נמי שייך טעמא דפיו ולבו מכחישין זא"ז ומשו"ה גם מחשבתו בטלה. ולפי"ז נפלה גם הראיה שכנגד הטו"א