דבר אברהם - א קכב

לה"ק וא"כ לא הוי כתרגום אלא כגופה של תורה והוי הברכה דאורייתא ממילא אין מקום לחלק בין דיבור להרהור כקושיית הגר"א ז"ל ועל חיוב דאורייתא לא שייכא סברת האחרונים שאין ברכה על ההרהור דמאי שנא כנ"ל, ושפיר צריך לברך גם על ההרהור

חזרתי על כ"ז בכדי לקיים דברי כת"ר לתת מקום לחקירתו דמכיון דעל הרהור נמי צריך לברך א"כ שייך לומר דאי לא בירך ואי ברכה מעכבא אפילו מצות הרהור אין בידו כמש"ל. והביאני לזה לפי שלא מצאתי למי שיאמר שמברך על הרהור, ואני בתומי הלכתי דאף שהגר"א ז"ל בסק"ב כתב על דברי המחבר דצ"ע למה אינו מברך על הרהור כיון שמקיים בה מצוה רק תיובתא מותיב לה ולדינא לא פליג, אבל ראיתי אח"ז באחרונים שתפסו דהגר"א ז"ל חולק על המחבר וס"ל דמברכין על הרהור, ואף שלא נראה לי כן מלשונו מ"מ יש כבר יתד לתלות ומקום להתגדר

[כ"ז] ומ"ש כת"ר לעיין בנדרים (דף פ"א) על מה אבדה הארץ כו' על שלא ברכו בתורה תחלה וד"ל, לא אדע לאיזה משתי דברותיו רצה להסתייע, אם להוכיח דברכות מעכבות ולפיכך נענשו על ביטול מצות ת"ת דאין סברא דבשביל עון דברכה לחוד נענשו, או ירצה להוכיח דאסור ללמוד בלא ברכה דאל"ה אמאי נענשו משום ביטול ברכה. דבר שבאמת אינו זקוק לראיה אך כת"ר נסתפק בו לרווחא דמילתא. ואולם איך שתהא כוונתו אין מזה ראיה, דנראה דבקריאה בצבור בודאי היו מברכין שאם היו מזלזלין במצות לא היו קורין כלל, וביחיד אסיקנא דהויא דרבנן ולא מעכבא. וראיתי בנשמת אדם (כלל ט') שרצה להוכיח דהרא"ש ס"ל דבה"ת דאורייתא מדכתב שם בפירושו וז"ל על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם כלומר שצויתי לברך לפניהם עכ"ל. אבל אין זה מוכיח כלל, דאי מלשון וצויתי הרי על מילי דרבנן נמי אמרינן וציונו ואמרינן בשבת (דף כ"ג ע"א) היכן צונו מלא תסור או משאל אביך ויגדך, ואי ממאי דפרט ברכה שלפניה או ממאי שנרמזה בדברי קבלה הרי אין מהרא"ש ראיה יותר מגוף הש"ס שלא ברכו בתורה תחלה ועיי' בראשונים שם וברש"י ב"מ (דף פ"ה ע"ב) וליכא למישמע מהא. ובמה שנענשו הרי כתב הר"ן במקומו וכ"ה בשאר ראשונים משום שזלזלו בערך התורה, וא"כ אין זה שייך לענין הברכה עצמה. גם השאג"א (סי' כ"ה) הוכיח מכאן דבה"ת מה"ת מדעונשו גדול כ"כ, אבל בל"ם רק לאסמכתא הביא לה כיהודה ועוד לקרא ותפוס הוא בדבריו הראשונים שהעלה בחבילי ראיות שהיא מה"ת, ומהא בודאי לא מוכחא מידי ואין להאריך בזה

[כח] תו כתב כת"ר וסבור הייתי לומר לדעת הרא"ש דבה"ת אינה ברכת קיום המצוה אלא על מעשה הלימוד ואפילו אם לא תתקיים בזה מצות ת"ת וכגון שמכוין בפירוש שלא לצאת ידי חובת המצוה. הנה להגדיל תורה והאדיר לא אמנע מלהגיד דחקירה זו נ"מ לדינא לדעת הרא"ש. דהרא"ש בברכות (פ"ז סי' ב') כתב אכל טבל כתב רבנו משה ז"ל שאינו מברך עליו לא בתחלה ולא בסוף והראב"ד ז"ל השיג עליו ח"ל טועה בזה טעות גדול שלא אמרו אין מברכין אלא שאין מזמנין עליהם לומר שאין להם קביעות לזימון הואיל ואוכלים דבר איסור והוא כעין אכילת פירות שאין להם קביעות לזימון אבל ברכה תחלה ובסוף למה לא יברך הואיל ונהנה ונ"ל כדבריו וכ"מ מהא דאמרינן בפ"ק דסנהדרין ובפ' הגוזל קמא הרי שגזל סאה חטים מחבירו טחנה לשה אפאה והפריש ממנה חלה אין זה מברך אלא מנאץ משמע שחייב לברך אלא שברכתו היא ניאוץ עכ"ל. ובמעיו"ט שם הקשה עליו מדידיה אדידיה שהביא בפ' כל שעה (ס' י"ח) בשם הירושלמי מצה גזולה אסור לברך עליה א"ר אושעיא פ"ש ובוצע ברך נאץ ה'. ולענ"ד נראה ליישב בפשוטו דבברכות קיום המצות מודה הרא"ש דאינו מברך, דהיאך יאמר שהקב"ה נוהו לאכול מנה זו או לעשות מעשה זו והוא שקר שהרי יש עבירה בדבר ואדרבא צוהו שלא לעשות כן. אלא דברכת הנהנין שהיא הודאה על הנאתו וכן גם בהמ"ז שאינה לקיום מצוה שפיר מברך שהרי נהנה ואטו בשביל שפשה איסור נפטר. והא דאינו מברך על מצה גזולה היינו רק ברכת על אכילת מצה אבל המוציא באמת מברך, וכן ברייתא דגזל סאה כו' לדעת הרא"ש דמברך לא מיירי לענין ברכת הפרשת חלה דזוהי ברכה לקיום המצוה ובודאי אינו מברך אלא לענין ברכת המוציא ובהמ"ז מיירי, וכן פירשוה התוס' ברכות (דף מ"ה ע"א ד"ה אכל טבל) דלענין ברכת הנהנין והמזון איתמר ולא גרסי כלל והפריש ממנה חלה. והרא"ש אע"פ שגירסתו לפנינו והפריש חלה צ"ל דלרבותא נקטה הברייתא אע"פ שעשה הכל כתיקונו מ"מ הרי זה מנאץ. וכן מצאתי להדיא בשמ"ק ב"ק (דף צ"ד) בשם המאירי וז"ל ומ"מ אינו רשאי ליהנות בלא ברכה ומברך הן המוציא הן בהמ"ז כו' ומ"מ יראה לי כו' וכן אינו מברך על החלה הואיל ואין כאן הנאה אלא ברכת מצוה ואין ברכה לעשיית מצוה בעבירה עכ"ל. היוצא לן לדעת הרא"ש דברכת קיום המנות אינו מברך בדאיכא עבירה בדבר ושאר ברכות מברך. ומעתה נ"מ בחקירת כת"ר להרא"ש לדינא בלומד תורה שבכתב בע"פ דאיכא איסור דדברים שכתב אי אתה רשאי לאומרן ע"פ, אם נימא שהיא ברכת קיום המצות אינו מברך שהרי יש עבירה בדבר אבל אם נאמר כסברת כת"ר שאין הברכה שייכא לקיום המצוה אלא דעל מעשה הלימוד הוא צריך לברך ה"נ מברך. והב' החו"ב מו"ה משה רומאנאוו נ"י מראקוב (היא הרה"ג מוהר"ר משה ראם נ"י רב באינדיאהנא פאלים) העיר ע"ז מתוס' גיטין (דף נ"ה ע"א ד"ה מ"ט) שכ' וז"ל וכי קנייה בתקנתא דרבנן לא חשיב מצוה הבאה בעבירה והא דאמר בריש הגוזל קמא הרי שגזל סאה של חיטין כו' אין זה מברך אלא מנאץ ואע"ג דקנה קודם לכן דשנוי קונה לענין ברכה ראוי להחמיר יותר וחשיב מהב"ע אע"ג דכבר קנה אין להזכיר שם שמים עליו עכ"ל, ולטעם זה דהזכרת שם שמים שאני משמע דאין לחלק בין ברכת המצות לברכת הנהנין דמי"מ הזכרת שם שמים איכא, אבל אין זה מכריח כ"כ וצ"ע בדעתם

אבל לקושטא דמילתא בודאי אין בה"ת אלא היכא דאיכא מצוה דמנא ילפינן לה ממשה והתם איתקיימא מצות ת"ת ומנלן לחדש ברכה במקום דליכא מצוה, והרא"ש פ"ק דקידושין (סי' ח"ט) הביא דברי ר"ת דברכות קה"ת אינן משום מצות ת"ת, דון מינה הא ברכת התורה דעלמא משים מצות ת"ת היא, ועיי' ברא"ש ברכות (פ"ז סי' כ'), ועוד דגוף המטבע של ברכה מוכיח דאמרינן וצונו, והוא פשוט

[כט] ובקראי בדברי כת"ר שצייר לו ת"ת שאין בה מצוה כגון שמתכוין בפירוש שלא לצאת ידי חובת המצוה נתעורר אצלי דבר חדש בענין מצות צריכות כוונה דאפשר דעד כאן לא אמרינן דצריכות כוונה למאן דאית ליה אלא במצוה שאינה קביעה תמיד, ר"ל שמעשה זו עצמה יש שהיא מצוה ויש שאינה מצוה ואם תעשה אותה עכשיו לא תקיימנה עוד אח"כ וכן להיפוך, כגון אכילת מצה ותקיעת שופר שאין מעשה זו מצוה תמיד שכל היום אדם אוכל מצה ותוקע שופר ואינה מצוה דלא צותה תורה לאכול אלא כזית אחד ולתקוע פעם אחת, ולכן באוכל כל הלילה ותוקע כל היום בידו הוא לברור לאכול תחלה של מצוה ונשארה אכילתו שאח"כ כל הלילה אכילה שאינה של מצוה וכן יכול לעשות להיפוך דעכשיו היא אכילה ותקיעה של רשות ואח"כ תהא של מצוה, והלכך כיון שאין המעשה מצוה תמיד ובידו לבררה משו"ה צריכה כוונה דזו של עכשיו היא מצוה ולא של רשות, אבל מצוה שהיא קבועה לעולם ר"ל שמעשה זו הוי תמיד מצוה ואינה רשות בשום אופן בעולם [או לכה"פ בזמן זה] כגון ת"ת ציצית ותפילין ודומיהן בהא כו"ע מודו דאינן צריכות כוונה, ואפילו נתכוין בפירוש שלא לצאת לא איכפת לן דהיאך יכוין שאינה מצוה והרי בע"כ מצוה היא. אבל במצוה שיש כמותה גם מעשה רשות שפיר שייך למימר שמכוין עכשיו בפירוש שלא לשם מצוה ויקיים המצוה אח"כ דנמצא דזו של