דבר אברהם - א קכא

הזקן ז"ל הוסיף ע"ז דבהדיא תנן במתני' שם דזקני בית אב היו ישנים שם, והממונה דאמר להם ברכו ברכה אחת ע"כ לכל הבית אב קאמר]. לכן נ"ל דאפשר דבאמת ברכו בה"ת קודם שבא הממונה, ומ"ש המשכנ"י דהוא דוחק לא אדע מה דוחק יש בדבר שהרי אנשי משמר הקדימו לקום קודם שבא הממונה שכבר טבלו ולבשו בגדי כהונה ועשו עבודות הרבה כמבואר ברמב"ם (פ"ו מתמידין) פיו"ש, ולא רחוק הוא לומר שכבר ברכו גם בה"ת, ועדיין צ"ע ובירור בזה. ויש לי עוד דרך רחוקה לפוטרם מבה"ת אבל לא ברירא לי

[כה] הדרן לדידן דעכשיו מכיון שבאנו לידי כך דאה"ר בציבור דאורייתא ופוטרת לקה"ת מה"ת אשכחנא נמי פתרא למה שהערנו על הרדב"ז דקריאה בספר השני בלא ברכה לא מועילה אם בה"ת מעכבות, שהרי בצבור שברכו אה"ר בציבור מיירי ושוב הוויין ברכות קה"ת רק דרבנן ולא מעכבי. ובר מן דין נראה דאפילו נאמר דאה"ר בציבור דינה כבה"ת ביחיד ואינה מוציאה ידי חיוב ברכה דאורייתא מ"מ בנמצא טעות בס"ת מה שצריך לברך להרשב"א על הספר השני הוי רק דרבנן, דאע"ג דלדידיה היתה הקריאה הראשונה שלא כדין והברכות לבטלה מ"מ ברכת הקורא הראשון מיהא לא היתה לבטלה, דמה שאין קורין בס"ת פסול הוא רק מדיני הקריאה בנוגע לתקנת קריאת התורה בזמן חיובה אבל ת"ת בציבור מיהא הוי אף בלומד מתוך ס"ת פסולה והיכא דעדיין לא יצאו ידי בה"ת דאורייתא בודאי צריך לברך ע"ז מה"ת, וא"כ כשקרא הראשון חייבים היו לברך מה"ר בין הוא בין השומעים, דמילתא דפשיטא היא דחיוב ברכה בלימוד של ציבור על כל השומעים הוא דשומע כעונה ולא רק על הקורא לחוד ובברכה של קורא ראשון הם יוצאים ידי חיוב ברכה של ת"ת בציבור, אלא דשאר הקוראים אע"פ שיצאו ידי בה"ת שעל מצות ת"ת ע"י קורא ראשון מ"מ חוזרין ומברכין משום מצות קריאה של תקנת חכמים [ומשום נכנסין ויוצאין] ובדידהו שפיר נימא דכיון שנמצא הס"ת פסול ולא מתקיימא תקנת קריאה כהלכתה הויא ברכתם לבטלה אבל ברכת הקרוא הראשון שהיתה גם לצאת ידי ברכת ת"ת דאורייתא אינה לבטלה ומוציאה את כל הציבור ידי חובת ברכה דאורייתא. וא"כ כשמוציאין ס"ת שניה אף להרשב"א ז"ל אין חיוב ברכה אלא מדרבנן על קיום מצות קה"ת דתקנה ושוב לא מעכבי ככל הברכות דרבנן, ושפיר כתב הרדב"ז שיקראו בלא ברכה מספיקא דאף להרשב"א יוצאין בדיעבד. ולפי"ז צ"ל דאין קורין לענות לס"ת השניה אלא הני דהוו בביהכ"נ בשעת קריאת הראשונים או ששמעו במק"א בה"ת על לימוד של ציבור אבל להנכנסים אח"כ שלא ברכו על ת"ת בציבור לא, משום דגבייהו הוי הברכה דאורייתא ומעכבא. אבל יש לצדד עוד ולומר דאע"פ שכתבנו דדבר פשוט הוא דקריאה שאין בה קיום מצות ת"ת לא מפקא מידי חובת קה"ת מ"מ אין זה שייך לנ"ד, דכיון דת"ת ביחיד א"צ ברכה מה"ת א"כ אם קרא בציבור בלא ברכה אפי"ת ברכה מעכבא ובשביל שחיסרה בטל קיום המצוה ושויא למעשה כמי שלא היתה מ"מ אין לבטל אלא מצות ת"ת ברבים אבל קיום מצות ת"ת דיחיד לכאו"א יש בה, שהרי בלימוד בציבור נכלל באותה שעה גם לימוד דיחיד לכאו"א ומצוה זו לא נתבטלה לפי שאינה צריכה ברכה כלל מה"ת ואינו מן הדין שחסרון הברכה יבטלנה, וא"כ כיון דיש כבר מצות ת"ת בקריאה זו ואפילו דיחיד אפ"ל דיוצאין בה ידי קה"ת אפי"ת שאין בה ת"ת דרבים

[כו] העולה מזה דאין ראיה מהרדב"ז דבה"ת דאורייתא אינן מעכבות להרא"ש אלא שאין דעת כת"ר נוחה מדבר חדש כזה, אך ממה שנתבאר לפנינו נראה דלחקירה שהוציא כת"ר לפי דברי הרא"ש דבה"ת יעכבו המצוה קשה למצוא מקום על מה לחול, דאחר שהעלינו דביחיד בה"ת דרבנן ובזה בודאי אין ברכות מעכבות אין עיקר החקירה שייך אלא בצבור דבזה יעכבו א"כ ממילא אין מקום לחקירה זו, דכבר כתבנו דאפי"ת דבה"ת בציבור מעכבות מ"מ הלומד בציבור בלא בה"ת מצות ת"ת דיחיד מיהא בידו, משום דעד כאן לא שייך לומר שהברכות יעכבו אלא היכא דכל המצוה קשורה בהברכה דהיינו שעל קיומה לעולם חייבין בברכה זו וכיון שהיא מעכבא אין מצוה בידו משא"כ בלומד בציבור שנכלל בזה גם לימוד דיחיד דלא בעי ברכה לא שייך לומר שחסרון הברכה יבטל את המצוה לגמרי דלימוד יחיד א"צ ברכה כלל, והדמיון לזה מברכות ק"ש למ"ד ברכות מעכבות הקורא ק"ש בלא ברכותיה אע"פ שלא קיים מצות ק"ש מ"מ מצות ת"ת בידו שאין ת"ת זקוק לברכות ק"ש, וא"כ כיון דבענין מצות ת"ת אין מ"ע מיוחדת ללימוד בציבור כי היכי דנימא דבלא ברכה אין מצוה זו בידו ממילא אין מקום כלל לחקירה הנ"ל

ואמנם יש מקום לחקירה זו למי שתפס דבה"ת ביחיד נמי מה"ת וא"כ לעולם ת"ת בעי ברכה ואי מעכבא אין בידו מצוה כלל, אבל גם בזה אני מחזיק בדיבורי שמקומה נטול, שהרי בלימוד ע"י דיבור איכא גם הרהור הלב והלומד תורה בהרהור נמי מקיים מצות ת"ת דוהגית שהיא בהגיון הלב כמ"ש רבינו הגר"א ז"ל (בסי' מ"ז סק"ב) ועל הרהור ליכא חיוב ברכה כמבואר בשו"ע שם (סעי' ד'), וא"כ כשלא בירך אף שהברכה מעכבא מ"מ מצות ת"ת דהרהור מיהא בידו דזו לא בעיא ברכה ואין כאן מה לעכב

איברא דעדיין יש לצדד לקיום החקירה ולומר דבאמת מברכין גם על ההרהור. דבטעמא דמילתא דמהרהר בד"ת א"צ ברכה כתבו האחרונים ז"ל לפי שלא תיקנו ברכה על הרהור, ולכאורה נראה לענ"ד פשוט דאין זה שייך אלא לפי מה שתפסו דבה"ת דיחיד דרבנן דבזה שפיר שייך לפלוגי ולומר דמה"ט לא תיקנו אבל לפום מאי דקיימינן השתא לומר דביחיד נמי הוי מה"ת אין לחלק כלל בין הרהור לדיבור דמה לי דיבור מה לי הרהור כיון דמ"מ מתקיימא מצות ת"ת חייב בברכה, וע"ז נצבה כמו נד קושיית הגר"א ז"ל שם אמאי אין מברכין על ההרהור, וצ"ל לפי"ז דבאמת בהרהור נמי חייב בברכה, ומאן דס"ל דפטור סבר דבה"ת דיחיד דרבנן, וא"כ אי לא בירך ואי ברכה מעכבא אפילו מצות ת"ת דהרהור אין בידו. אך כבר כתבנו לעיל (אות כ"א) בביאור דברי האגור שהוא המקור לדין זה דאף למאן דסבר בה"ת דיחיד מה"ת והרהור כדיבור דמי מ"מ אין ברכה בהרהור. אך זה הוי כמילתא בלא טעמא וצריך ביאור

וראיתי בס' ישועות יעקב חאו"ח (סי' מ"ז) שכתב בטעמא דאין מברכין על ההרהור משום דבגמ' פליגי אי למשנה ותלמוד צריך לברך וכ' רבינו יונה דעיקר הברכה על על גוף המקרא ולא על הפירושים ובזה נחלקו אמוראי אי משנה וגמרא הוו רק פירושים או כיון דדיניהם מגוף המקרא נלמדו הוו כמקרא ממש, ולכן בהרהור הוי רק פירוש המשנה והגמרא ולא תקנו בו ברכה על פירוש. והנה דבריו ז"ל רופפין כמבואר למעיין ואין להאריך, ואנא באתרא דמרא תלי זייניה אתלה קלתי ובדרכי במקצת במסלתו אוסיף לומר עפי"מ שכתבנו למעלה (אות י"ח) דרק לתורה שבכתב הוי דאורייתא אבל למשנה ותלמוד לא הוי אלא דרבנן וה"נ נאמר בתרגומי התורה דהוי ג"כ דרבנן, דאין מברכין מה"ת אלא על גוף התורה ולא על פירושיה כרבינו יונה, אע"ג דבודאי גם בפירושיה מקיים מ"ע. [ואולם לענין תרגומים יש להעיר דתלוי בזה אם כל התורה בלה"ק נאמרה או בכל הלשונות, ועיי' בתוס' סוטה (דף ל"ג ע"א) וביותר מבואר במאירי סוטה (דף מ' ד"ה אע"פ), וכמדומני שראיתי באחרונים שנו"נ בזה ולא אזכור עתה מקומם וצ"ע]. והנה הרשב"א בחי' לברכות (דף ט"ו) כתב דבהרהור לא שייך לשון שאינו לשון כלל, וא"כ הוי רק כפירוש התורה ר"ל כתרגומים ולכן הוי ברכתו רק דרבנן ושפיר שייך כבר לומר כטעם המבואר באחרונים דעל הרהור לא תקנו ברכה כלל. ולפי"ז אין זה שייך אלא לשי' הרשב"א, אבל לפי"מ שהעלה השאג"א (סי' י"ג) דלא כהרשב"א אלא דבהרהור נמי שייך לשון דהיינו שמהרהר בגוף