דבר אברהם - א קכ

[כד] ולכאורה יש לשדות נרגא במה שצידדנו לומר בק"ש שקורא כ"א בפ"ע בציבור דינה כקה"ת בציבור וחייב בבה"ת מדאורייתא. דהנה הגאון בעל משכנ"י (שם סי' ס') הביא ראיה לדבריו דבה"ת ביחיד מדרבנן מהא דדף י"א א"ל הממונה ברכו ברכה אחת כו' ואיכא מ"ד מאי ברכה אחת יוצר אור ולא אהבה רבה ואיך לא אמרו בה"ת קודם שקראו י' הדברות ושמע והיא"ש אלא משמע דמדרבנן היא ביחיד וגבי אנשי משמר לא אחמור עלייהו. ולדברינו דקריאת כ"א בפ"ע בתוך הציבור דינה כקה"ת בציבור הדרא קושיא לדוכתה, דהכהנים רבים היו וכולם ביחד קראו ק"ש כמבואר ברמב"ם (פ"ו מהלכות תמידין ומוספין ה"ד) שכולם היו מתכנסין ללשכת הגזית וקורין שם

אך לענד"נ דעיקר ראייתו של המשכנ"י לכאורה יש לדחות דלא נתחייבו אנשי משמר בבה"ת כלל, דתנן במס' מדות (פ"א מ"ב) איש הר הבית היה מחזר על כל משמר ומשמר ואבוקות דולקין לפניו וכל משמר שאינו עומד ואומר לו איש הר הבית שלום עליך ניכר שהוא ישן חובטו במקלו ורשות היה לו לשרוף את כסותו, **(הגה"ה. ודרך אגב אעיר במה שראיתי בפי' הרא"ש למשנה זו שכתב וז"ל לשרוף כסותו ואין כאן משום בל תשחית שהפקר ב"ד הוי הפקר עכ"ל. וצ"ע טובא מאי מועיל בזה הפקר ב"ד אטו משחית דבר הפקר או שלו אינו עובר בבל תשחית, ותו דלא הוי בל תשחית כלל כדאמרינן בשבת (דף ק"ה ע"ב) דמותר לשבר כלים למירמי אימתא אאינשי ביתיה, ועיי' ברמב"ם (פ"ו מהלכות מלכים ה"י) ובהגה"מ שם, וא"כ הכא נמי אין איסור דבודאי עשו כן כדי לזרז את השומרים להבא וצ"ע. ואולי ט"ס הוא וצ"ל ואין כאן משום לא תגזול וע"ז שייך שפיר תירוצו דהפקר ב"ד הפקר

אח"ז מצאתי בס' טל חיים למו"ק (דף ט"ז ע"א) שהביא מס' מתנה לויה למהר"א הנוי ז"ל שהביא דברי תוספות הרא"ש והבין בהם דכוונת הרא"ש להקשות משום בל תשחית, ומזה הוכיח (המחנה לויה) דס"ל להרא"ש דבל תשחית הוי דאורייתא בכל מילי אפילו שלא באילנות שלא כדעת הרמב"ם ופ"ו ממלכים) דרק קוצץ אילן לוקה אבל משחית שאר מילי אינו לוקה אלא מכות מרדות מדבריהם, דאל"ה לק"מ קושיית הרא"ש דהם אמרו והם אמרו ולענ"ד נראה דמה שכתבנו נכון יותר וממילא אין ראיה דפליג הרא"ש על הרמב"ם. (אמנם בדעת הרמב"ם גופיה רק הרב המגיה במל"מ תפס כן דבשאר. מילי אינו עובר אלא מדרבנן ומלשון הרמב"ם לא משמע הכי אלא דעובר בלאו ואינו לוקה וכ"נ דעת החינוך (מצוה תקכ"ט) והדברים ידועים)

ושארי מחו' הרב הגאון מוהר"ר אברהם מאיר אשכנזי (נ"י) ז"ל אבד"ק לאהויסק כתב אלי שתמה על תמיהתי על דברי הרא"ש, דהא הפקר ב"ד ילפינן מקרא דכל אשר לא יבא כו' יחרם כל רכושו וכשם שיש להם כח להפקיר כך יש לב"ד כח להחרים שיהא מותר להשחית את הדבר, וכן מבואר להדיא ברמב"ם (פכ"ד מהלכות סנהדרין ה"ו) וז"ל וכן יש לדיין תמיד להפקיר ממון שיש לו בעלים ומאבד ונותן כו' וכה"א בעזרא וכל אשר כו' יחרם כל רכושו מכאן שהפקר ב"ד הפקר, הרי מפורש שבכלל הפקר ב"ד גם לאבד הדבר ואין בזה משום בל תשחית, עכ"ד. והשבתי לו דאי בעינא הוה דחינא דהרמב"ם גופיה הרי סבר דבשאר דברים חוץ מאילנות ליכא בל תשחית מה"ת אלא מדבריהם, אבל רק דיחויא הוא דרק הרב המגיה במל"מ תפס כן בדעתו ומלשון הרמב"ם משמע דעובר מה"ת אלא דאינו לוקה וכ"מ בחינוך כמש"ל, ועוד דקושטא דמילתא היא דלכו"ע יכולין ב"ד לאבד ולהתיר איסור כמו שיבוא להלן, ובכ"ז אין תמיהתו נכונה. דהנה ממקום שבא כת"ר היינו ממאי דמותר לב"ד לאבד לא מוכח כלל דיכולין להתיר איסור בל תשחית, דשפיר י"ל דאין להם להתיר איסור בל תשחית ומ"מ מותר להם לאבד משום דאין כאן במציאות השחתה כל עיקר, לפי שאין ב"ד מאבדים אלא לצורך. לגדור פרצות הדת ולחזק הבדק כלשון הרמב"ם שם, ובכה"ג בעלמא נמי ליכא בל תשחית כמו למירמי אימתא אאינשי ביתיה ומכש"כ ב"ד בכדי לגדור פרצות הדת שתיקונם מרובה על קלקולם ואין כאן השחתה כל עיקר. אלא דבאמת יש כח ביד ב"ד להתיר איסור בל תשחית כשאר איסורין ועדיפא הו"ל לכת"ר להביא ממאי דב"ד מכין ועונשין שלא מן הדין וממיתין מי שאינו מחויב מיתה לעבור על לא תרצח בכדי לעשות סייג לתורה כמבואר בסנהדרין (דף מ"ו ע"א) ומובא ברמב"ם (שם ה"ד). אבל כ"ז אינו שייך כלל להפקר ב"ד כדברי הרא"ש, דמה שב"ד מכין ועונשין וממיתין שלא מן הדין עקירת דבר מן התורה היא אלא דיש כח ביד חכמים לעקור או דלמיגדר מילתא שאני והוא רק לפי שעה, כמבואר ביבמות (דף צ' ע"ב) דמותבינן מהא דב"ד מכין ועונשין כו' ומשנינן מיגדר מילתא שאני, וילפינן לה מאליו תשמעון דכתיב גבי נביא אפילו אומר לך עבור כו' כדאמרינן לעיל מינה בסוגיא, כמבואר בחי' הרשב"א נדרים (דף צ' ע"ב), [והיינו לכו"ע או למ"ד אין ב"ד מתנין כו' ותליא בגירסא דמיגדר מילתא שאני או אלא מיגדר מילתא שאני, יעוי' בחי' הרמב"ן יבמות ובחי' הרשב"א נדרים שם], יעיין ברמב"ם (פ"ב מהלכות ממרים). משא"כ בהפקר ב"ד שאין כאן עקירת דבר מן התירה כל עיקר כמ"ש רש"י יבמות שם (דף פ"ט ע"ב) וז"ל הפקר ב"ד הי' הפקר וכל מידי דממונא לאו עקירה היא, והוא מבואר בסוגיא דעל פירכא קמייתא מאדם יורש את אשתו קטנה משנינן הפקר ב"ד הפקר ועל מכין ועונשין משנינן מיגדר מילתא, והיינו משום דבהפקר ב"ד אין שום עקירת איסור מה"ת דב"ד בהפקרם לא עברו בכלום ומי שזוכה ע"פ הפקרם נמי לא עבר בלא תגזול כיון דאין כבר בעלים לממון זה, [או דב"ד הוו כבעלים ממש על הממון], והלכך בהפקר ב"ד יכולין לתקן גם לדורות ולא רק לפי שעה בלבד, עיי' על כ"ז בראשונים ואחרונים ז"ל. ומזה מבואר דהפקר ב"ד ועקירת איסור מן התורה שני ענינים נפרדים הם. וא"כ קמה תמיהתי על הרא"ש מאי קאמר דליכא בל תשחית משום דהפקר ב"ד הפקר אטו דבר הפקר מותר להשחית. ואי דיש כח ביד חכמים לעקור איסור אין זה שייך להפקר ב"ד והכי הו"ל למימר דב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה ולמיגדר מילתא וצורך שעה

וידידי הרה"ג מוהר"ר אבא שיף נ"י ממינסק תירץ לקושייתי השניה על הרא"ש דהא לא הוי בל תשחית כלל משום דלמירמי אימתא שרי, דס"ל להרא"ש כשי' הסמ"ק בסי' קע"ה ומהרש"א בח"א שם וכ"נ דעת החינוך (מצוה תקכ"ט) דדוקא במאני חבירי וכי"ב בדבר דלא שייך בל תשחית מותר אבל בכלים שלמים אסור אפילו אם מכוין למירמי אימתא אאינשי ביתיה:)** הרי שלא היו ישנים כלל כל הלילה, ועיי' בפי' הרע"ב לשקלים (פ"ה מ"א) דעל הכהנים נמי קאי, וכ"כ הראב"ד בפירושו ריש מס' תמיד וז"ל בשלשה מקומות הכהנים שומרים שאינם ישנים כל הלילה ושומרים את המקדש בשביל כבודו עכ"ל, וכן משמע מפי' הרא"ש שם שכ' דענין השימור הוא משום כבוד המקדש שלא יסיחו דעתם ממנו לא ביום ולא בלילה. ואם היו ישנים אין לך היסח הדעת גדול מזה, וא"כ כיון שלא היו ישנים כל הלילה אין עליהם בבוקר חיוב בה"ת כלל שכבר נפטרו מברכה דאתמול כיון שלא היה הפסק שינה. ועיי' במג"א (סי' תצ"ד) ובהגהות רע"א (לסי' מ"ז) ועוד באחרונים ולברר ענין זה יארכו הדברים ואכ"מ. אך לפימ"ש המל"מ (פ"ח מהלכות בית הבחירה ה"ו) בשם פסקי תוספת תמיד ובס' באר שבע שהיו ישנים זמן קבוע הדרא קושיא לדוכתא ואפילו למה שכתבנו עדיין יש לפקפק דמסתמא היו ביניהם כהנים שלא היו מן השומרים והם בודאי ישנו. [והרב המגיה ספרי (בהוצאה ראשונה) הוא ניהו ידידי הרה"ג מוהר"ר מרדכי סלוצקי נ"י מסוויסלאץ בעהמח"ס הידור זקן לאזהרות הר"א