דבר אברהם - א יא

שירצו, וכ"ה בסי' תי"ז ס"א ועוד שר"ה הם של מושלי העיר ולכל מה שנותנין רשות אזלינן בתרי', והוא מתשובות הרשב"א עיי"ש. אולם אע"פ שקנה בכיבוש והוי בעלים גמורים מ"מ הרי גם בעלים גמורים כשמקנים אין הקונה זוכה אלא במעשה קנין, ולכן הוקשה לרבנו יונה במאי זכה האי קונה את השדה כיון דהני שטרי חספי נינהו ואתי עלה מכח מנהגא וכמש"נ

עכ"פ הרי חזינן דעד כאן לא הוצרך רבנו יונה לטעמא דמנהגא ולדמותו לסיטומתא אלא בהקנאה דלא שייך בה דד"מ משא"כ בהפקעה דאית בה דד"מ אי משום הפקר ב"ד אי משום כיבוש לא איצטריך לטעמא דמנהגא כלל. נמצא וכדבריו מפורש ההיפוך ממש ממה שרצה כת"ר להוציא מהם

ובמש"כ מטעם הכיבוש יש להטעים שיטת הרמב"ן והרמ"ה מובאת בטור וב"י (ס' שס"ט) שאם באו לעשות דין חדש אם לא הי' מחוקי הראשונים לאו דינא, שדבריהם צריכין ביאור מאי שנא דין חדש מישן ומי המה הראשונים ובמאי עדיפי, ולמ"ש מתבאר שהראשונים הם הכובשים כולם שקבעו דין מתחלה ומסרו כחם למלכא ע"פ דינים שקבעו וויתרו כבר לכל בעלים את כח כיבושם ופסקוהו שלא יהא כח הכובשים יפה יותר מהדינים שקבעו. והחולקים על הרמב"ן ס"ל דלא וויתרו כח כיבושם לגמרי אלא הניחו מקום ורשות לחדש דינים ועל תנאי זה הי' הוויתור. ומ"מ בלקח שלא בדינין שחקק וכן בדין שאינו לכל לא מהני (חו"מ שסיו ס"ח) משום דע"ז לא ניתן רשות מהכובשים. ובודאי אתה צ"ל אליבא דכו"ע שהיה וויתור מצד הכובשים מהנכסים שהניחו לכו מהבעלים דאל"כ ליפטרו כל הקרקעות ממעשר ומשביעית משום שאינן של בעלים ישראל, ועד כאן לא אמרינן בסנהדרין (דף כ"ו ע"א) מכריז ר' ינאי פוקו וזרעו בשביעית אלא משום דשביעית בזה"ז דרבנן כפירש"י או משום חיי נפש כדאיתא בירושלמי הא אל"ה לא. ולפי"מ שיבואר לפנינו ס"ל להרמב"ן והרמ"ה דטעמא הוא משום הפקר ב"ד, ומ"מ אפשר דיש לחלק כנ"ל והראשונים היינו שסידרו דין מתחלה ועל דרך זו ניתן הכח להפקיר

[ו] אח"ז האיר ה' את עיני וראיתי ששני הדרכים בתורת רבותינו הראשונים ז"ל שנויים ותליין באשלי רברבי. דבריטב"א מובא בשמ"ק ב"מ (דף ע"ג ע"ב) מבואר להדיא דעיקר הוא משום שקנה בכיבוש אפילו את הגופים. דגרסינן התם א"ל רב פפא לרבא חזי מר הני רבנן דיהבי זוזי אכרגא דאינשי ומשעבדי בהו טפי א"ל כו' הכי א"ר ששת מוהרקייהו דהני בטפסא דמלכא מנח ומלכא אמר מאן דלא יהיב כרגא לישתעביד למאן דיהיב כרגא. וכתב ע"ז הריטב"א וז"ל עיקר בפירוש כפירש"י דישראלים היו כו' והיינו דאייתי לי' הכי גבי רבית כו' וא"ל מוהרקייהו דהני בטפסא דמלכא מנח כו' כלומר כי כשיפרעו הכרגא של אלו למלך קנאום באותו כרגא כקונה עבד עד שיפרעום ואין המעות חוב והמלך יכול למוכרם שכן זכה בהם ברעש הארץ וקונה ישראל במלחמה כדאי' בפ' השולח כו' והיינו דאמרינן בפ' החולץ דלכי נפקי צריכי גיטא דחירותא עכ"ל וכמו"כ כתב בחידושיו ליבמות. וכ"כ הרשב"א ביבמות (דף מ"ו) דיהבי זוזי אכרגא כו' דמוהרקייהו דהני בטפסא דמלכא מנח דעל מנת כן הם באים לגור בארצו וכאלו לקחום במלחמה שיש לו בהם קנין גוף דכתיב וישב ממנו שבי עכ"ל, וכ"כ הנימוק"י ביבמות עיי"ש, והוא משום דד"מ כמ"ש התוס' (ד"ה כי נפקי), ועיין בכ"מ (פ"ט מהלכות עבדים ה"ד) ובב"י יו"ד (סי' רס"ז). אך בביאור דברי רבנו יונה ז"ל צ"ל משום טעמא דהפקר ב"ד והוא אמת ויציב ב"ה בכוונתו, שכן מצאתי מבואר להדיא משמו לעיל מינה בשמ"ק ב"ב (דף נ"ד ע"ב) ד"ל ומלכא אמר כו' שלא הוזכר דד"מ אלא בהפקעה שהנכסים מופקעים מבעליהם בדיני המלך וכענין הפקר ב"ד הפקר ומי שיורד בהם במצות המלך זוכה בחזקה אבל כל זמן שלא החזיק בהם לא זכה בהם כר, וכן להלן (דף נ"ה ע"א) ז"ל עלה בידינו כו' כתב משם ר"י ז"ל כל מה שאמרנו כו' לא אמרנו אלא לענין הפקעה שהנכסים מופקעין מבעליהן וכו' וכל אדם זוכה בהם במצותו כשיחזיק בהם והפקעת המלך הרי הם כענין הפקר ב"ד אבל כו' אינו זוכה בהם עד שיחזיק עכ"ל ומבואר עוד בשמ"ק ב"ב (דף ק' ע"א) בשם עליות דר"י ור"א רבים במאי קנו כו' וז"ל וכל היכא דאמרינן הפקר ב"ד הפקר בעל הנכסים איבד זכותו ע"י הפקר ב"ד והרי הן כדבר שאינו שלו ויש רשות לחבירו להחזיק בו ברשות ב"ד אבל אינו זוכה בו בדיבור ב"ד עד שיחזיק עכ"ל. הרי להדיא כמ"ש בביאורו בדרך הראשון דטעמא דד"מ בקנינים הוא משום הפקר ב"ד ואין הפקר ב"ד מועיל אלא להפקעה כהבנת האחרונים ז"ל בדברי התוס' בפ' התקבל ולא ס"ל מטעם הכיבוש. ואולי ענין הפקר ב"ד גופי' נמי מטעמא דכיבוש הוא לפמ"ש שאין זה בתור ב"ד אלא בתור עצת השרים והזקנים. אך לפמ"ש הר"ן נדרים (דף כ"ח ע"א) משם התוס' דדוקא במלכי או"ה דד"מ דינא מפני שהארץ שלו כו' אבל במלכי ישראל לא לפי שא"י כל ישראל שותפין בה, ואפ"ה אמרינן בה הפקר ב"ד הפקר גם בקרקעות צ"ל דהפקר ב"ד הוא דין בפ"ע שאינו שייך לכיבוש. ויש לדחוק. ואולי רבנו יונה פליג על'י, אבל המחוור דשני ענינים נפרדים הם

ונראה דהני תרי טעמי תליין בפלוגתא דרבוותא. דהרשב"א והריטב"א דמפרשי לההיא דיבמות (דף מ"ו) מטעם כיבוש אזלי לשיטתייהו דס"ל דההיא דגיטין (דף ל"ח) וישב ממנו שבי מיירי אפילו בשבי ישראל ומשום כיבוש מלחמה כמ"ש התוס' שם בשם ר"ת, כמבואר ברשב"א שם ובחידושי הריטב"א קידושין (י"ד ע"ב). אבל להלן בסי' י"א הארכנו בזה והעלינו דרוב הראשונים היינו רב האי גאון ורש"י והראב"ד והרמב"ן ותורי"ד והרמ"ה והר"ן פליגי על ר"ת ולא מפרשי לההיא דגיטין משום כיבוש מלחמה אלא משום יאוש בעלים, ואין כיבוש לנכרי כלל כדאמרינן בסנהדרין (דף נ"ט ע"א) ליכא מידעם דלישראל שרי ולעכו"ם אסור ולא והרי יפת תאר התם משום דלאו בני כיבוש נינהו עיי"ש שהארכנו בזה. ולדידהו טעמא דדד"מ בקנינים הוא משום הפקר ב"ד וכפשוטן של דברי רבנו יונה איך שיהי' הנה נתבאר לן בעז"ה בבירור גמור שבהבנת דברי ר"י ז"ל הלכנו ב"ה במסלה הישרה

ואפילו לפמ"ש הרשב"ם ב"ב (דף נ"ד ע"ב) דד"מ דינא משום שמקבלים עליהם מרצונה משפטיו וכ"ה באור זרוע (ח"א סימן תש"ה ותשמ"ה) [עיין מ"ש בזה בספרי חלק שני סי' כ"ו אות ז'] מ"מ הוי נמי דאורייתא. חדא דאפשר לתרץ דיבורו ולומר דס"ל נמי כהריטב"א וסיעתו דלאו משום מנהגא אלא משום כיבוש הוא אלא שהוקשה לי' שהכובשים רבים הם ולא מלכא לחוד וע"ז קאמר שקיבלו עליהם מרצונם לעשות כדבר המלך ופקודתו וא"כ נעשה הכל על דעת הכובשים ואולם דרך דחוקה היא ובתרומת הדשן (סי' שמ"א) משמע שלא הבין כן דברי הרשב"ם. ומ"מ עדיין י"ל דאתי עלה משום כיבוש והסביר לה הרשב"ם משום קיבלוהו דטעם זה מהני גם לבאים לגור אחר הכיבוש. שהרי כמו כן כתב הרשב"א יבמות שע"מ כן באים לגור בארצו וכאלו לקחום במלחמה, הרי דהאי טעמא מסייע לבאים לגור אח"כ שיהו נחשבים ככיבוש. ונהי דלענין קרקע דמיירי התם בב"ב לא איצטריך להאי טעמא דבקרקע הוי כיבוש כפשוטו מקדמת דנא מ"מ הוצרך להאי טעמא בדרך כלל על עיקר דינא דשמואל כדמשמע מדבריו. או דהאי טעמא דקיבלוהו מסייע להפקר ב"ד דלפי שקיבלוהו הוי ב"ד וזקנים, ועיי' ברמב"ם (פ"ה מגזלה הי"ח). ואפילו לפי פשוטו וכפי שתפס כת"ר דפי' דברי הרשב"ם הוא משום מנהגא כמנהג בני העיר ותנאיהם מ"ה הוי נמי דאורייתא, דמאי דפסיקא. לי' דמנהג בני העיר הוי דרבנן לא נראה כלל, דעיקר תקנות בני העיר נוסד על דינא דהפקר ב"ד כמבואר במרדכי פ"ק דב"ב ובשו"ת הריב"ש (סי' שצ"ט) ועוד, והפקר ב"ד ודאי דאורייתא דדברי קבלה הוא, עיי' בלבוש ע"ש (סי' סז), וא"כ דד"מ נמי הוי דאורייתא מה"ט: