דבר אברהם - א קיח

הוי דרבנן. ואולם עדיין יש מקום לומר דמשנה וגמרא עדיפי דמפרשי לד"ת נינהו ונידונים כלימוד גופה של תורה משא"כ נו"כ. עכ"פ יוצא לן דמי שלא בירך עדיין בה"ת כלל ובא לקרות את המגילה חייב לברך מקודם בה"ת, והוא פשוט. אם לא דנימא כנ"ל דגם בברכת על מקרא מגילה הוא יוצא שלא נקבעה בה מטבע אחרת

[יט] אמנם נראה דעל מה שהנחנו ליסוד דבה"ת אינה מה"ת אלא בציבור ולא ביחיד רבו החולקין. דלפי דברינו אלו יוצא דהא דחוזרין ומברכין בקה"ת בציבור אע"פ שכבר בירכו לעצמם הוא מעיקר הדין כמש"ל דלא אתיא דרבנן ומפקא לדאורייתא, אבל הרבה מהראשונים ז"ל כתבו שהוא רק מצד תקנה משום כבוד תורה. והגאון בעל משכנ"י הרגיש בזה והעבירו כלאחר יד באמרו דמה שהפוסקים כתבו הטעם שחוזרין ומברכין בקה"ת משום שנתקנו משום כבוד הציבור היינו לפי שיטתם שסוברים דגם ביחיד הוי דאורייתא וכיון שכבר יצאו בברכה מה"ת במה שברכו בפ"ע א"כ מה שחוזר ומברך בציבור הוי רק דרבנן. אבל למש"כ בשם הירושלמי מבואר להיפוך דעיקר הברכה היא בציבור וביחיד דרבנן. הנה הרב ז"ל בגבורת תורתו לא חש להחולקים ובקע לו דרך חדשה ביניהם בעמדו על יסוד הירושלמי. אבל אנן קשה לן לקבל דבריו אם רק נחליט כמו שתפס הוא ז"ל דכל מאן דסבר דברכת קה"ת אחר שבירך לעצמו היא רק מטעם תקנה חולק ע"ז וסובר דבה"ת ביחיד גמי מה"ת הוא, שהרי כמה וכמה מרבוותא קיימי בדרא דא דברכה דיחיד פטרה גם לקריאה בציבור. ראש וראשון בדבר זה הוא ר"ת בעירובין (דף צ"ו ע"ב) וש"ד ואחריו הביא דבריו הרא"ש קידושין פ"ק (סי' מ"ט) וכ"ה בחי' הרא"ש לברכות ובשמ"ק שם ובתוס' רי"ח וכ"ה בשמ"ק נדרים (דף פ"א) בשם הרי"ץ ובחי' הרשב"א ברכות בשם תוס', ואם נתפוס דכל הני רבוותא חולקין קשה לחדש דבר כזה. אך באמת מדבריהם אלו אנו למדין רק דאין חילוק לדידהו בין יחיד לציבור אבל עדיין לא מוכח מזה דגם ביחיד הוי מה"ת כמו שהבין מדבריהם המשכנ"י. דאדרבא אפשר דלהיפוך הוא דס"ל כדעת הרמב"ם דכל עיקר בה"ת ואפילו בציבור רק מדרבנן היא ולכן ברכה שבירך ביחיד מוציאה גם קריאה בציבור והוצרכו לתקנה משום כבוד תורה בציבור דלכל הני רבוותא לא מצינו דעתם מפורשת בזה, וא"כ לא נסתרו דברינו אליבא מאן דס"ל דבה"ת דאורייתא שהוא רק בציבור ולא ביחיד כיון דקרא מיירי רק בציבור והירושלמי מחלק ביניהם אלא דקשה שבכלל האומרים דברכה דקה"ת בציבור תקנתא דרבנן היא נמנה גם הרשב"א ז"ל ואיהו ס"ל להדיא בחי' לברכות (דף מ"ח) דבה"ת מה"ת עיי"ש, וא"כ מוכח דמאן דס"ל דהוי מה"ת גם ביחיד הוא כנ"ל. ואולי י"ל דמש"כ בשם תוס' דברכה דקה"ת מתקנתא היא רק בשם תוס' הביא לה ואיהו לא ס"ל הכי ולדידיה ברכה דקה"ת בציבור באמת מה"ת היא אפילו כשבירד כבר בפ"ע משום דביחיד דרבנן כנ"ל. והוא דחוק

ואולם איך שיצדקו דברינו לדעת רבוותא אלו הנה שיטת תלמידי רש"י ז"ל מתחוורת בהכי היטב. דהנה הרשב"א בחי' לברכות (דף י"א ע"ב) כתב וז"ל ובשם רש"י ז"ל אמרו תלמידיו כשהיה משכים לקרות היה מברך לקרות בתורה וכשהוא הולך לבית הכנסת חוזר ומברך כמו אותן הימים כמו שלא השכים לקרות ונותן טעם לדבריו כמו שהקורא בתורה מברך בה"ת ולא חשיבי ברכה לבטלה ואע"ג שכבר בירך קודם בפרשת קרבנות ואיזהו מקומן ור"י וה"ה דהכא לא חשיבא ברכה לבטלה, והשיבו עליו בתוספות דלא דמי לקורא בתורה דהתם אפילו בירך על פסק התורה שפסק בפ"ע צריך הוא לחזור ולברך על קריאתו בציבור שכך תיקנו לברך שם אשר בחר בנו כמו שנתקנה ברכה לאחריה וכמו שנתקנה ברכת אשר בחר בנביאים על ההפטרה עכ"ל וכן מובא בתוס' רי"ח. והיא טענה פגומה על רש"י ז"ל דאפילו אי מבר דמה שחוזר ומברך בקה"ת אינו מצד התקנה נמי אין ראיה לנידונו, כמובן. ורחוק לומר דברכה דקה"ת מן הדין היא משום הפסק שמפסיק בין ברכותיו ביחיד לקה"ת וסבר דצריך לברך כל שעה כשמפסיק כמבואר בטוב"י דאיכא דסברי הכי, דא"כ אין זה תלוי בהליכתו לבהכ"נ דוקא אלא בכל הפסק הוה להו לתלמידיו לאסהודי. ולפמ"ש דבריו מחוורים, די"ל דס"ל דקריאתו שקורא בביהכ"נ דינה כקורא בציבור דאע"ג דכל אחד קורא בפ"ע מ"מ כיון שכל הציבור קורין דינה כקורא בציבור וס"ל דבה"ת בציבור הוי דאורייתא וביחיד דרבנן. ומשו"ה ברכה שבירך בביתו ביחיד לא מפקא מידי חובת ברכה של קריאה בביהכ"נ ולכן חוזר ומברך, ושפיר מסתייע מקורא בתורה בציבור דהתם נמי לדעתו לאו משום כבוד תורה חוזר ומברך אלא מעיקר הדין. ואע"ג דלעולם קה"ת אחר אה"ר היא ולפום מאי דקיימינן השתא דקריאה שקורא כאו"א בפ"ע בציבור דינה כקורא בציבור א"כ הויא אה"ר בה"ת דאורייתא לקריאת שמע שאחריה ופטרה לקה"ת ולמה חוזרין ומברכין ובע"כ אנו צריכין שוב לתקנה, י"ל דס"ל כהירושלמי דאין אה"ר פוטרת אלא בששנה לאלתר, עיי' בתוס' (דף י"א). ומה שכל אחד מהקרואים מברך זהו ודאי מצד התקנה של הנכנסים והיוצאים כמבואר במגילה (דף כ"א). ויותר מזה י"ל דרש"י נמי ס"ל דברכה דקה"ת עכשיו משום כבוד תורה היא ומדרבנן דלא זזה ממקומה ומביא ראיה מעיקר בה"ת כמו שיבואר בעז"ה לפנינו

[כ] ולהני תרתי מילי שהעלינו דבה"ת מה"ת הוי רק בציבור וק"ש שקורא כל אחד בפ"ע בציבור דינה כקורא בציבור יש לי סמך גדול מדברי הראב"ד בשם הרר"י מובא בשבלי לקט (סי' ה' וז"ל והר"ר אברהם בר' דוד זצ"ל כתב וכו' מה ששאלת בבה"ת אם אנו חייבין לברך אותה כל שעה שנרצה ללמוד דבר זה עיינתי בהלכות הר"ר יהודה זצ"ל וקבע שאינו צריך כי כל היום אינו שעה קבוע לד"ת ונפטר באהבת עולם. ומה שאנו מברכין על התורה כאשר אנו קורין בעשרה מפני שקה"ת בעשרה היתה קבועה ועומדת מימות משה רבינו פ"ה וברכה לא זזה ממקומה אבל שאר קה"ת כבר נפטר באהבת עולם כו' ע"כ דברי הרר"י זצ"ל. והנה הר"י בודאי סבר דבה"ת מה"ת שהרי קאמר דמימות משה היתה הברכה קבועה. ובפשוטו משמע דמיירי כשלא בירך בה"ת בפ"ע כגון שלא שנה קודם ק"ש ורק מכח פטור דאה"ר קא פסיק. וע"ז קאמר דאה"ר פוטרת תמיד ומן הדין היתה פוטרת גם קה"ת בעשרה אלא מכיון שהיא מימות משה [ר"ל שבימות משה בודאי היו מברכין על קריאה זו שעדיין לא היתה ברכת אהבה רבה דליפטר בה] הלכך השתא נמי אף לבתר דנתקנה אה"ר מ"מ ברכה שמימות משה לא זזה ממקומה. ואיכא למידק טובא נהי נמי דבימי משה לא היתה ברכת אה"ר מ"מ כיון דחייבין היו לקרות ק"ש בזמן קימה דק"ש דאורייתא ואפילו למ"ד ק"ש דרבנן מ"מ חייבין היו לקרות ד"ת בזמן קימה באיזה פרשה שתהיה כמ"ש רבנו יונה בפ' מי שמתו וכמו שהשרישנו השאג"א (ס' א'), א"כ כיון דבה"ת מה"ת בע"כ צריכין היו לברך בה"ת קודם ק"ש אפילו לפני תקנת אה"ר ואמאי היו חוזרין ומברכין כשהיו קורין אח"כ בציבור בימי משה הרי פטרוה כבר דלר"י אין הפסק לבה"ת. אע"כ דבה"ח של יחיד הוי רק דרבנן ונתקנה אח"כ ובימי משה לא ברכו כלום קודם ק"ש ביחיד ועל קריאה בציבור היו מברכין. הרי לנו דעת הר"י מוכחת כמ"ש דבציבור הוי דאורייתא וביחיד דרבנן. ומדכתב שוב דאה"ר פוטרת קה"ת בציבור מן הדין אלא דברכה לא זזה ממקומה מוכח דס"ל דק"ש שאנו פורסין בציבור דינה כקה"ת בציבור ולכן הויא ברכת אה"ר כבירך על תורה בציבור ופוטרת קה"ת דאל"ה לא אתיא דרבנן ומפקא דאורייתא כנ"ל ולפי"ז יוצא לן דבר חדש דבה"ת לקה"ת בציבור הוי רק דרבנן למאן דבירך אה"ר בציבור אבל למאן דלא בירך אה"ר בציבור הוי דאורייתא דעדיין לא יצאה: