דבר אברהם - א קיז

כלל לומר שיעכבו זא"ז. ולכן צ"ל דמ"ש הרא"ש דאלו הויא ברכת הפרשת תרומה דאורייתא הוה מעכבא כוונתו אם היתה הברכה כתובה אצל מצות הפרשת תרומה כעין קריאה דביכורים ואז באמת הוה אמרינן דמעכבא דבעינן קרא כדכתיב וכן בברכות ק"ש דאמרינן בירושלמי ברכות (ריש פ"ב) על מתניתין אם כיון לבו יצא זאת אומרת ברכות אינן מעכבות משום דהוה אמרינן דמדרבנן עשו לק"ש וברכותיה כמצוה אחת שמעכבות זא"ז לפי שכך היתה התקנה בסדר הקריאה יחד עם ברכותיה, אבל אם לא היתה הברכה כתובה אצלה לא הוה ס"ד דהרא"ש כלל שתהא ברכת תרומה מעכבת. והשתא הכי חזינן דאין זה שייך כלל לבה"ת, דהן אמנם אלו היתה בה"ת כתובה אצל מצות לימוד כפין ביכורים כגון דהוה כתיב וברכת כו' ודברת בם כו' שפיר הוה אמרינן כחדא מצוה היא וזהו סדרה ומעכבא, אבל עכשיו דגבי מצות לימוד לא נזכרה, ברכה כלל והרינו רואין שאינה כחלק ממצות הלימוד גופא אלא כתובה היא במקום אחר כמצוה מיוחדת היאך נימא בהו דמעכבות זא"ז מאי שייטא דזו לזו לעכב ואטו בשביל שלא קיים מצוה אחת לא יקיים את השניה וז"ב

[יז] ואחרי דברי את אשר עלה ברעיוני בדברי הרא"ש אטוב לפלפל בדברי כת"ר אתת לאחת. והנה במש"כ כת"ר לומר דבלא ברכה לא קיים מצות ת"ת הוא דבר חדש שלא שמענו. אמנם כן צדק כת"ר שהוא דבר חדש שאין הדעת מקרבתו, אבל יש לבע"ד לחלוק ולהתעקש דלא ראינו אינה ראיה, ולכן אף כי דבר פשוט הוא אמרתי להביא לו סמוכין. ונ"ל דלכאורה יש להוכיח קצת מתשובות הרדב"ז (ח"א סי' רכ"ט) בהא דנחלקו הראשונים ז"ל בס"ת פסול אם קורין בו ומברכין עליו שהרמב"ם מתיר והרשב"א אוסר מובא בב"י או"ח (סי' קמ"ג), וכתב הרדב"ז בתשובתו וז"ל ומזה הטעם הנהגתי אני כשימצא ס"ת פסול שקורא בספר השני בלא ברכה כדעת הרמב"ם ז"ל אע"פ שאני חושש לדעת הרשב"א לחזור ולקרות מתחלת הפרשה בזה לא הפסדנו כלום והצבור מוחלין כל כבודם אבל לענין הברכה אע"פ שהרשב"א ז"ל סובר שצריך לחזור ולברך אני חושש לדעת הרמב"ם ז"ל עכ"ל, וכיוצא בזה כתבו האחרונים ז"ל בכ"ד לקרות בלא ברכה מספק, ואם נימא דברכת התורה מעכבת ואם לא בירך לא קיים מצות ת"ת מאי תקנתא היא לקרות בלא ברכה הרי קריאה זו להרשב"א כמאן דליתא דמיא כיון שהיא בלא ברכה. וכ"ת דאע"ג דאין בה מצוה ת"ת מ"מ מצות קריאה יש בה, ז"א דפשוט הוא לענ"ד דחיוב הקריאה בציבור הוא דוקא באופן שבקריאתה מתקיימא מנות ת"ת בציבור אבל קריאה שאין בה קיום מצות ת"ת אכ"פ שמצד שאר דיני הקריאה כהלכתה היא אינה מועילה, שהרי עיקר קה"ת בציבור משום מצות ת"ת תקנוה כדאמרינן בב"ק (דף פ"ב ע"א) וילכו שלשת ימים כו' כיון שהלכו שלשת ימים בלא תורה נלאו עמדו נביאים שביניהם ותקנו להם שיהיו קורין בשבת כו' ואע"ג דאמרינן במגילה (דף כ"ג ע"א) הכל עולין למנין שבעה ואפילו אשה ואפילו קטן אע"ג דאשה וקטן בודאי לא מקיימי בקריאתן מצות ת"ת דלא מיפקדין כבר כתב הר"ן והמאירי שם דזהו רק להצטרף אבל גדול אחד מיהא בעינן כדי לצאת ידי תקנת משה ואידך רק מתקנת פזרא נינהו ולהכי אשה וקטן מצטרפין, ובנידון דהרדב"ז שנמצא הס"ת פסול הרי להרשב"א לא היה אפילו קרוא אחד כהלכתו. ועדיפא מינה כתב המג"א (סי' רפ"ב סק"ו) דהא דקטן עולה הוא רק כשהש"ץ מקריא אבל שיהא הוא קורא לא עד שיביא שתי שערות, וא"כ בברייתא דאשה וקטן עולין מיירי כשהש"ץ מקריא ומתקיימא מצות ת"ת על ידו. ועיי' בב"י (סי' קל"ה) דקטן אינו עולה למנין ג' אלא אחר שלשה שהוא כתוספת דמוסיפין, עיי' לבוש (סי' רפ"ב). והרוקח ע"פ הירושלמי ס"ל דנעשה רק לסניף אבל אינו עולה מן המנין כלל. ואדרבא מכאן עוד סייעתא קצת למש"כ, שהרי המג"א שם (סי' רפ"ב) נסתפק אי נשים חייבות לשמוע קה"ת והביא דבמס' סופרים (פ' י"ח) מפורש דנשים חייבות בקה"ת וא"כ הא דכתב הר"י ושאר הראשונים דבעינן מיהא גדול אחד דאשה דלא מיפקדא אינה מוציאה ע"כ לאו משום דלא מיפקדא על קה"ת שהרי חייבת היא בזה, אלא צ"ל דלא מיפקדא על מצות תלמוד תורה ומשו"ה אינה מוציאה שאין בקריאתה קיום מצות ת"ת כמ"ש. אך יש לדחות דאין הנשים מחויבות בקה"ת לקרות אלא לשמוע ומשו"ה אינן מוציאות כמו במגילה עיי' באו"ח (סי' תרפ"ט). ודוק כי פרצה דחוקה היא

אבל יש לדחות דמנידון דהרדב"ז אין ראיה דמיירי שכבר בירך כאו"א בה"ת בבקר בפ"ע. ולכה"פ הרי מיירי אחר שכבר קראו ק"ש בברכותיה שכבר נפטרו באהבה רבה כמבואר בברכות (דף י"א פ"ב). וא"כ הברכות שבציבור רק מדרבנן הן משום כבוד תורה כמבואר בראשונים ושוב לא מעכבי

[יח] איברא דלכאורה אין בזה בכדי דחייה, דכבר השרישנו הפר"ח והשאג"א דבה"ת היא דאורייתא והוא מש"ס ערוך בברכות (דף כ"א ע"א) מנין לברכת התורה לפניה מן התורה שנאמר כי שם ה' אקרא הבו גדל לאלהינו, וסליק על דעתי למימר דכיון דילפינן לה מהאי קרא לא ידעינן אלא דבציבור צריכה ברכה מה"ת דהא משה קרא את השירה לפני בני ישראל בציבור אבל ביחיד הוי רק דרבנן, וא"כ בה"ת שבירך כאו"א בפ"ע שהיא רק דרבנן לא אתיא דרבנן ומפקא מידי חיוב ברכה דאורייתא ושוב חייבין בקה"ת בציבור בברכה מה"ת וא"כ תעכב את הקריאה שלא תהא בה מצות ת"ת להרא"ש

אח"ז ראיתי שביסוד דברים אלו כוונתי בעז"ה לדעת הגאון משכנות יעקב (חאו"ח סי' ס') שכתב דמה"ת הוי רק בציבור ומסתייע מירושלמי ערוך בפ' שלשה שאכלו דגרסינן תמן א"ר שמואל בר אבדימי לא למדו ברכת התורה מן ברכת הזימון אלא לרבים, ואם לרבים אפילו בינו לבין עצמו לא יברך א"ר אבדימי עשאוה כשאר מצותיה של תורה מה שאר כל המצות טעונין ברכה אף זו טעונה ברכה, ותפס כן להלכה ומסיק כמ"ש דלכן מי שבירך בה"ת מ"מ כשקורא אח"כ בציבור חייב הוא לברך מה"ת דלא אתיא ברכה דרבנן ומפקא דאורייתא וכ"כ בפשיטות בס' באר שבע לסוטה (דף ל"ג)

ועפי"ז היה נ"ל לעשות סנגוריא לדעת הרמב"ם דבה"ת אינה מה"ת ולא מנאה במנין המצות והרמב"ן השיג עליו למה דחה מהלכה הא דרב יהודה דמפורש אמר שהיא מה"ת וכ"ה בירושלמי כמש"ל. דאמרינן במגילה (דף כ"א פ"ב) גבי מקרא מגילה לפניה מאי מברך רב ששת מקטרזיא איקלע לקמיה דרב אשי ובריך מנ"ח, והרי מגילה דמכתבי קדש היא בודאי דינה כקורא בתורה, עיי' בירד (סי' רמ"ו ס"ד) ועיי' בשו"ת בית אפרים (סי' י'), וא"כ כשקורין אותה בציבור איכא חיוב בה"ת מה"ת ואמאי אין מברכין לפניה גם בה"ת, דאין לומר שכבר יצאו בברכה שכאו"א מברך לעצמו או באה"ר שהרי אין דרבנן מוציא ידי דאורייתא, לכן תפס הרמב"ם דאין הלכה כרב יהודה וההיא דירושלמי אלא דבה"ת כל עיקרה ואפילו בציבור דרבנן היא ושפיר נפיק בברכה שבירך כאו"א בפ"ע דאידי ואידי דרבנן נינהו. והא דחוזרין ומברכין בקה"ת ואינן יוצאין במה שבירך כאו"א לעצמו תקנתא דרבנן היא ובמגילה י"ל דלא תיקנו כיון דבלאו הכי מברך בה ברכתא אחריתי

ואולי יש לדחות דכיון דמדאורייתא בודאי אין מטבע קבועה לבה"ת הלכך בברכת על מקרא מגילה נמי יוצא ידי חובת בה"ת דאורייתא. ועוד אפשר לומר דעל שאר כתבי הקודש חוץ מתורה הוי הברכה רק מדרבנן, ולכן ניחא לאידך רבוותא לפום מאי דקיימינן השתא דבציבור הוי דאורייתא וביחיד דרבנן שאין מברכין בקריאת מגולה בציבור בה"ת משום דנפיק בבה"ת שכאו"א מברך לעצמו דתרווייהו דרבנן נינהו. ולפי"ז נראה דלמשנה וגמרא לכו"ע לא הוי אלא דרבנן ק"ו משאר כתבי הקודש, וכן צידד לומר בס' משכנות יעקב דזה