דבר אברהם - א קטז

מעכבתה ומבטלתה אין תרומתו תרומה כלל, ז"א דשאני התם דדיבור הוא דבר שעושה תרומה, ר"ל דמן הדין ע"י דיבור נעשה תרומה. והלכך אמרינן שלא גמר כדעתו שהמחשבה תעשה תרומה אלא שהדיבור הוא שיעשה, אבל בהפרשה היאך נאמר שגמר בדעתו שההפרשה היא שתפשה תרומה והרי אין מעשה הפרשה עצמה בדין עשיית תרומה כלל דרק מחשבה או דיבור הם שעושין תרומה. לא מיבעי לפום מאי דקיימינן השתא דכל עיקר הפרשה מדרבנן הוא ומדאורייתא אין לה מקום כלל דבודאי עיקר התרומה מדאורייתא נעשית במחשבה, אלא אפילו לפי שיטת הי"מ שפירש שברשב"א דמדאורייתא בעינן לרבנן דאאב"ג הפרשה מ"מ כבר ביארנו שאין ענין הפרשה לעשיית תרומה אלא שההפרשה מועלת רק שתהא המחשבה מוכחת על ידה, ונמצא דסוף דבר המחשבה היא שעושה תרומה והמעשה רק מעידה על מחשבתו, וא"כ אעפ"י שמניעת הברכה מבטלת את ההפרשה מ"מ מחשבתו מיהא נשארה מוכחת על ידה, דאין מניעת הברכה יכולה לבטל את ההפרשה אלא בדיניה, ר"ל שלא תועיל להתיר, אבל לא למשווי לה בפועל כאילו לא היתה ולא הוכיחה דבודאי היתה הפרשה ומוכיחה, והגע בעצמך אטו מוכיח במעשה איסור לאו מוכיח הוא, והוא פשוט

[טו] עוד רגע נדבר בה מעקולי ופשורי שנשארו בשיירי הדיו. א) היסוד שבדברינו הוא דמה שבאלם תרומתו תרומה הוא מצד המחשבה, ויש לעורר על זה עפימ"ש בשו"ת ושב הכהן (סי' י"ח) דהא דמהני בהקדש מחשבה הוא רק בדליכא איסורא בהקדישו דהוי נדיבות הלב אבל היכא דאיכא איסורא בהקדשו כגון בתמורה אין מחשבתו מועלת אלא דיבור, וא"כ ה"נ באלם כיון דלכתחלה מיהא לא יתרומו מדרבנן ואיכא איסורא במחשבתו לתרום דעבר אתקנתא דרבנן א"כ מדרבנן מיהא לא תועיל מחשבתו ולא ההא תרומתו תרומה מדבריהם, שהרי גם בחרש המדבר ואינו שומע מה שאין תרומתו תרומה לר' יוסי נמי מדרבנן הוא דעיקר הברכה המעכבת היא דרבנן וא"כ באלם נמי יהא כן. אבל פשוט ניחא שאין דברי הושב הכהן שייכים אלא בקדשים דמחשבה דידהו ילפינן מנדיב לב להכי בעינן דלא יהא איסור בדבר דאל"ה לא שייך ע"ז נדיבות לב לעבור אאיסורא. משא"כ בתרומה דמחשבה דידה גמרינן ומונחשב לא שייך לחלק כלל בין איכא איסורא לליכא איסורא. אולם לפי"ז נסתרו לגמרי דברי הושב הכהן אפילו בקדשים, שהרי בשבועות (שם כ"ו) אמרינן דקדשים ותרומה שני כתובים הבאים כאחד הם לענין מחשבה ואם נימא שחלוקין הם בדיניהם במחשבה גופה א"כ לא הוו ב"כ הבאים כאחד כמובן, אע"כ דבקדשים נמי מהניא מחשבה תמיד אפילו בדאיכא איסורא ולהכי שפיר הוו ב"כ הבאים כאחד. ואי אפשר לקיים את דבריו אלא אליבא דרש"י דפי' תרומה דהתם בתרומת המשכן והוא ג"כ מנדיב לב דכתיב בה ושייך כבר לומר גם בזה דבמקום איסורא לא מהני, אבל למ"ש התוס' דתרומה דהתם מיירי בתרומת דגן והוא מונחשב אין מקום לדבריו כנ"ל. ובזה יש להטעים במאי דנד רש"י מפירוש התוס' ולמעלה הראינו פנים לזה. (ועיי' מה שכתבתי בזה עוד בספרי חלק שני סי' י' אות ה' ו'). ב) דחוק קצת דצ"ל דהא דחרש המדבר ואינו שומע אם תרם אין תרומתו תרומה לר"י הוא רק כשהפריש בדיבור כפי הרגיל אבל הפריש במחשצה תרומתו תרומה כנ"ל, ויש לדחוק. ג) במה שכתבנו דחרש שהפריש בדיבור נעשה התרומה רק ע"י הדיבור ולא ע"י המחשבה משום דהיכא דגמר בלבו להוציא בשפתיו אין המחשבה כלום עד שיוציא בשפתיו עדיין יש לפקפק בזה די"ל דהא דבעינן בכה"ג שיוציא בשפתיו לאו משום דקפיד שתיעשה תרומה ע"י דיבור ולא ע"י מחשבה והויא מחשבה כמאן דליתא כלל אלא דכיון דגמר בלבו להוציא בשפתיו כל זמן שלא הוציא אין כאן אפילו מחשבה בגמר לב שהרי עדיין לא נתקיימה מחשבתו, אבל לבתר הכי שהוציא כבר בשפתיו וכבר נתקיימה מחשבתו אפשר דאז נעשית התרומה גם ע"י הדיבור וגם ע"י המחשבה, משום דלא קפיד כלל שתיעשה תרומה ע"י דיבור דוקא אלא דעד שלא הוציא בשפתיו החסרון הוא במחשבה גופה שעדיין אף מחשבה אין כאן. ולפי"ז כשהוציא אח"כ בשפתיו אע"ג דאותו דיבור בטל משום עיכוב הברכה מ"מ הרי נגמרה כבר מחשבתו ותהא תרומה בשביל המחשבה שאין עליה עיכוב ברכה. אך לפי"ז לכאורה קשה היאך ס"ד דר"ש בשבועות שם דקרא דלבטא בשפתים אתי לגמר בלבו להוציא בשפתיו ולא הוציא והרי לפי הנ"ל דבכה"ג אפילו גמר לב נמי ליכא לא אצטריך קרא להכי. ושמא היינו הא דלימדנו הכתוב. [ויעוי' בטו"א חגיגה (דף י') באבני שהם דלמסקנא דסוגיא בשבועות הא דגמר בלבו להוציא בשפתיו צריך שיוציא לאו מקרא ידעינן לה אלא מסברא בעלמא וא"כ שפיר י"ל כדברינו הנ"ל דזו היא הסברא]. ויש לעשות עוד ציצים ופרחים אבל כבר הגיע זמן קצירת האומר בזה. ומראש אמרתי שאין אני קובע מסמרות בביאור הירושלמי ע"פ דרך הגר"א ז"ל לדעת הגהות אשר"י

אחר שנערכו הדברים [בהוצאה ראשונה] בא לידי ספר מעיני יהושע על שנות אליהו ומצאתי בפ"א דתרומות שדחה את דברי מהרר"י פרענקל בכוונת הגר"א ז"ל והביא גירסת תלמיד הגר"א ז"ל ע"ש. אעפ"כ גם עכשיו לא זזו הדברים ממקומם בשביל הני מילי מעלייתא שנשלבו בהם ואחרי שכבר קלטום בראשונה מזבח הדפוס

ומ"מ בנידן שאנו עסוקין בו, היינו להרא"ש שכתב דאלו הויא ברכת הפרשת תרומה דאורייתא היתה מעכבת בחרש דיקשה ג"כ כנ"ל כיון דאיכא גם מחשבה ועל מחשבה אין חיוב ברכה אמאי לא תהא תרומתו תרומה נהי דהדיבור החייב בברכה בטל מ"מ תשאר המחשבה כנ"ל, הנה לדידיה אין אנו צריכין כלל לתירוץ זה שכתבנו דבגמר בלבו להוציא בשפתיו לא מהניא מחשבתו כלל דע"ז יש לפקפק כמ"ש, אלא דבלא"ה נמי ניחא עפי"מ שנכתוב בעז"ה להלן דהא דכתבו הטוב"י שאין ברכה על מחשבה הוא רק לענין ברכה דרבנן דבהא שפיר אמרינן דעל מחשבה לא תקנו אבל לענין ברכה שהיא מה"ת אין לחלק בין מחשבה לדיבור אלא על מחשבה נמי מברכין וא"כ א"ש דאלו הויא הברכה דאורייתא בודאי היו מברכין גם על המחשבה לחודא וזה שלא בירך הברכה מעכבתו ומבטלת את המחשבה ואינה מועלת להתיר ולמשווי תרומה

[טז] ועתה אל הראשונות אני חוזר דלענין קושיית כ"ת על הרא"ש אין אנו צריכין ליישובה לבוא עלה מכח ראוי לבילה כמש"ל (אות ב'), אלא דאפילו באינו ראוי לבילה אינו מן הדין שתהא בה"ת מעכבת מצות ת"ת ושניא היא מההיא דהרא"ש. דהנה על מ"ש שם דלהרא"ש אע"פ שהיתה ברכת הפרשת תרומה דאורייתא לא היתה מעכבת ורק ראוי לברכה בעינן כמו במקרא ביכורים וקריאת יבמה יש לדקדק מתוס' חולין (דף פ"ג ע"ב ד"ה אין בילה) שכתבו דבכל הני דבעינן בהו ראוי לבילה ולא מעכבי יש שום דרשא דלא מעכבי הא אי לאו הך דרשה הוו מעכבי, וא"כ בברכת הפרשת תרומה דליכא דרשה דלא מעכבא הוה בעינן בה ברכה ממש ולא רק ראוי, ולפי"ז בבה"ת נמי יעכבו

אבל באמת נ"ל שאין הדבר כן דהא דכתבו התוס' דאי לאו דאיכא שום דרשא במקרא ביכורים ואינך הוו מעכבי הוא משום דבעינן קרא כדכתיב כמ"ש התוס' שם, ונ"ל דאין זה שייך אלא בביכורים שבמצות הבאה גופה כתובה גם מצות קריאה וסידר הכתוב אופן הבאתן בקריאה תחלה וכן בחליצה ושאר דברים כל הנך מילי דהוו מעכבי כתיבן בההיא פרשה גופה היינו אצל סדר המצוה, והלכך שפיר אמרינן בהו בעינן קרא כדכתיב דהיינו שהקפיד הכתוב שתהא עשיית המצוה ככה דוקא בכל אלו הפרטים והם חלק מן המצוה ואין זה בלא זה כלום. אלא דלבתר דגלי קרא בשום דרשא שאין אלו מעכבין סברא היא דראוי מיהא בעינן כמ"ש התוס', אבל בשתי מצות מיוחדות שלא נכללו יחד להיות כאחת באופן עשייתן לא שייך