דבר אברהם - א קטו

ליה מעשרות בכלל תרומה מ"מ בדיבור בודאי סגי. ומדוקדק בזה מאד מה שנסתייעו מלוקח יין מבין הכותים וכתבו דשרי לכו"ע אי לאו משום ברירה או בקיעת הנוד עכ"ל דקדקו לומר כן כי היכי דלא נדחי לומר דברייתא אתיא כריב"י דמעשרות כתרומה אבל לאאב"ג אינו כן. ולכן הזכירו דגם החולקים על ר"מ משום לתא דברירה או בקיעת הנוד מ"מ בעיקר הדבר מודו דבדיבור סגי והוא מוחוור מאד משום דהתם נמנה גם ר' יהודה בין החולקים ולפמש"ל (אות ח') לית ליה לר' יהודה כלל דרשא דונחשב לניטלת במחשבה אפילו בתרומה וא"כ מוכח דדיבור סגי אפילו בלאו דרשא דונחשב. והלכך כיון דקיימי השתא דאין מעשר בכלל תרומה ולא מהניא מחשבה מדאורייתא א"כ בכל הני דוכתי דמשמע דמעשר בעי הפרשה עם המחשבה מדאורייתא הוא ולא רק מתקנת חכמים, ולפי"ז לא מצינו כלל שהיתה תק"ח בשום מקום שתהא הפרשה נוספת על דין הרמה של תורה, וכיון שכן ממילא בתרומה דכתיב בה ונחשב דסגי במחשבה בודאי דבר תורה קיים ואין לנו מקום לומר דמדרבנן בעינן בה הפרשה דהיכן מצינו הפרשה זו, ומשו"ה שפיר הקשו אמאי אין מגביהין תרו"מ בשבת דהלכה רווחת היא ודחיקא להו למימר דלא אתיא כאאב"ג דלא משוה מעשר לתרומה, [כמש"כ השעה"מ סברא זו לענין קושיא אחריתא]. נמצא דעיקר דבריהם דתרומה לא בעיא הפרשה הוא רק למאן דס"ל דמעשר אינו שוה לתרומה לענין מחשבה, וא"כ למאי דמבואר בתוספתא דר' יוסי ס"ל דמעשרות נמי בכלל תרומה הן וכן הלכתא כמ"ש בע"כ מאי דמעשר בעי הפרשה הוי תקנתא דרבנן ומשו"ה הדר דינא דבתרומה נמי מדרבנן מיהא בעינן הפרשה בהדי מחשבה או דיבור וכמש"ל בדעת הרמב"ם ז"ל

ובזה הגענו אל החוף שאליו חתרנו וזכינו דקם דינא (כדברי הגאון מהרבוו"א ז"ל שהזכרנו באות ג"ן דמדאורייתא סגי בתרו"מ במחשבה גרידא ומדרבנן בעינן הפרשה או דיבור ומשו"ה שפיר מברכין בתרו"מ על ההפרשה או על הדיבור כעל כל מנות דדבריהם אבל על מחשבה גרידתא באמת ליכא ברכה כלל כמ"ש הטור וב"י וכמש"ל. ומשו"ה בכ"מ שנזכרה ברכה נזכרה תמיד הפרשה, עיי' בתוספתא תרומות (פ"ג) היה הולך להפריש תרו"מ מאימתי מברך עליהן משהפרישן כו' עיי"ש ובשו"ע יו"ד וסי' של"א סעי' ע"ח) קודם שיפריש, והמחשבה לעולם קודמת והטילו הברכה על ההפרשה דרבנן

[יג] ואחרי כל הדברים האלה נתנה ראש ונשובה למטרת חפצנו להירושלמי דר' יוסי חרש המדבר ואינו שומע אין תרומתו תרומה אפילו דיעבד משום דכיון דהתרומה דאורייתא מעכבת בה גם ברכה דרבנן, דמעתה יקשה לן טובא לפי"מ דבעינן למיכתב קמן שאם אי"צ לברך ברכת התורה על ההרהור הלומד בלא בה"ת מ"מ מצות הרהור בידו אפילו אם נאמר דבה"ת מעכבות, משום דבלימוד בפה איכא נמי הרהור בההיא שעתא וכיון דהרהור אי"ל ברכה נמצא דעיכוב הברכה אינו יכול לבטל אלא דבר הטעון ברכה והיינו דיבור אבל ההרהור שאינו טעון ברכה אינו בטל בשביל חסרון הברכה והוא דבר פשוט, א"כ ה"נ יקשה כיון דעל הפרשת תרומה במחשבה אין חיוב ברכה והחיוב הוא רק על הדיבור או על מעשה ההפרשה חרש שהפריש בדיבור ובמעשה שבאותה שעה איכא גם מחשבה שעליה אי"צ לברך אמאי אין תרומתו תרומה, נהי נמי דברכות מעכבות ומבטלות למעשה למישוויה כמאן דליתא מ"מ אין ליבטל אלא לדיבור או להפרשה הטעונים ברכה אבל המחשבה שאינה טעונה ברכה לא תיבטל בשביל זה ונמצא שהמחשבה נשארה כתיקונה ושפיר נעשה על ידה תרומה, וא"כ ידי דאורייתא כבר יצאנו דמדאורייתא במחשבה גרידא סגי והיא לא בטלה וכל עיקרו של דבר דאותה תרומה לא מהניא להתיר הוא רק מדרבנן משום דבטל הדיבור או ההפרשה ומדרבנן בעינן להו דוקא, וכיון שכן דכל עצמנו אנו עסוקין בתרומה זו רק לענין חיוב ותקנה דרבנן הרי כבר כתבנו לעיל (אות ג') דלענין תרומה דרבנן ר' יוסי נמי מודי דמהני בדיעבד ברכת המדבר ואינו שומע דדמי למגילה דאידי ואידי דרבנן נינהו, וא"כ קשה אמאי אין תרומתו תרומה אפילו בדיעבד. וכבר כתבנו למעלה דר' יוסי אית ליה דרשא דנחשב דמדאורייתא סגי במחשבה גרידא

וליישב את זה נ"ל ע"פ התוספתא תרומות (פ"ג פסקא ב') היה הולך להפריש תרומה ומעשר ראשון ומעשר שני מאימתי מברך עליהן משהפרישן, הפרישן אם עתיד לקרות להם שם אין בהם קדושה עד שיקרא להם שם ואם אין עתיד לקרות להן שם כיון שהפרישן נתקדשו, וכ"ה גם בתוספתא דמע"ש (פ"ד פסקא ט"ו) ר"מ אומר אם עתיד לקרות להם שם אין קדושה עד שיקרא להם שם ואם אין עתיד לקרות להם שם כיון שהפרישו נתקדשו. חזינן מזה דאע"ג דסגי במחשבה [היינו הפרשה שעיקרה המחשבה כמש"ל] מ"מ היכא דחישב להוציא בשפתיו לא נתקדשה אלא עד שיוציא. והשתא הכי מיושב קושיתנו בחרש דלהכי הברכה מעכבת את התרומה דכיון שהפריש בדיבור הרי לא נתקדשה התרומה במחשבה כלל דהא גמר בלבו להוציא בשפתיו דלא מהניא תו מחשבה ועיקר התרומה אפילו מדאורייתא לא נעשית אלא ע"י הדיבור וכיון שלא בירך על הדיבור הטעון ברכה הרי דיבור זה כבטל דמי, דהיינו שהברכה מעכבתו מלהתיר, והלכך אין תרומתו תרומה כלל

וכעין זה שמעתי מאאמו"ר הגאון הגדול (שליט"א) זצ"ל שהשיב לחכם אחד שהעיר בתמורה (דף ד' ע"ב) דפריך הש"ס ומאי שנא ממיר דלקי משום דבדיבורא עשה מעשה מקדים תרומה לביכורים נמי לילקו משום דבדיבורו עשה מעשה כו', והעיר אותו חכם דמאי פירכא היא שאני מקדים תרומה לביכורים שלא ילקה בשביל דיבורו משום דתרומה סגי במחשבה ואפילו בתורם בקריאת שם מ"מ קדמה תמיד מחשבתו לדיבורו ונעשה כבר תרומה לפני הדיבור וממילא לא ילקה על הדיבור לפי שלא עשה על ידו כלום שכבר נעשית תרומה ע"י מחשבה. ותירץ אאמו"ר הגאון (שליט"א) זצ"ל דהא דתרומה סגי במחשבה הוא רק אם תרם במחשבה גרידתא אבל אם תרם בדיבור אין התרומה חלה מצד המחשבה עד שיוציא בשפתיו, והביא ראיה מסוגיא דשבועות (דף כ"ו ע"ב) דאמר שמואל גמר בלבו צריך להוציא בשפתיו מיתיבי כו' אמר ר"ש לא קשיא הכי קאמר בשפתים ולא שגמר בלבו להוציא בשפתיו ולא הוציא, הרי דאף לפי ההו"א דבנדרים מהני גמר בלבו לחוד מ"מ אם גמר בלבו להוציא בשפתיו אין הנדר נגמר בלב עד שיוציא בשפתיו, וה"נ בתרומה וקדשים דמהני בהו גמר לב הני מילי היכא דגמר בלבו התם אבל גמר בלבו להוציא בשפתיו אינה תרומה ואינו קדוש עד שיוציא בשפתים, ומשו"ה פריך שפיר דמקדים תרומה לביכורים ילקה משום דבדיבורו עשה מעשה ודפח"ח, והן הן דברי התוספתא. **(עיין במלואים שבסוף

הסימן

)** [יד] וכיון שזכינו לבוא עד כה מעכשיו דברי הירושלמי יוצאין לן כמין חומר, דאין זה שייך אלא בחרש המדבר שהפריש בקריאת שם, אבל אלם שהפריש באמת במחשבה ועל מחשבה ליכא חיוב ברכה ממילא תרומתו תרומה דאין כאן מה שיעכב, דמדאורייתא במחשבה הוי תרומה וע"ז א"צ ברכה וממילא נשאר רק דרבנן שמדבריהם צריך הפרשה ובזה אין הברכה מעכבת בדיעבד כמש"ל. ואין לומר דכי היכי דחזינן דבגמר בלבו להוציא בשפתיו אין המחשבה מועלת עוד אלא הדיבור ה"נ בגמר בלבו להפריש אין המחשבה מועלת אלא ההפרשה היא שעושה אותה לתרומה וכיון דמניעת הברכה