דבר אברהם - א קיד

הבאים כאחד וכל ב"כ הבאים כאחד אין מלמדין הניחא למ"ד אין מלמדין אלא למ"ד מלמדין מאי איכא למימר הוי חולין וקדשים וחולין מקדשים לא גמרינן ופירש"י דתרומה וקדשים הוי ב"כ דגבי תרומת מלאכת המשכן כתיב כל נדיב לב ובתוס' כתבו דגבי תרומה כתיב ונחשב. והנה במאי דמיאן רש"י ז"ל בדברי התוס' דונחשב י"ל דקאי הכא כלישנא קמא דידיה בבכורות (דף נ"ט) דניטלת במחשבה היינו דמהני דיבור בלא הפרשה ודיבור קרי מחשבה, אבל להתוס' דנקטי לקרא דונחשב נראה לכאורה פשוט דקרא דנדיב לב דתרומת המשכן נמי סבירא להו דלהכי אתי לגמר בלבו, וא"כ קשה טובא להתוס' מאי פריך הש"ס הניחא למ"ד אין מלמדין אלא למ"ד מלמדין מא"ל הרי בג' כתובים כו"ע מודו דאין מלמדין כמבואר בקידושין (דף ל"ה) והכא תלתא קראי נינהו תרי נדיב לב ושלישי דונחשב, והיא תמיה עצומה. ולפי הנ"ל ניחא שפיר דמאן ניהו דאית ליה ב"כ הבאים כאחד מלמדין ר' יהודה, כמ"ש רש"י בסנהדרין (דף ס"ז ע"ב) דבכל דוכתי דאמר אלא למ"ד מלמדין מא"ל ר' יהודא היא, והרי הוכחנו דר' יהודה גופיה לית ליה כלל דרשא דונחשב לניטלת במחשבה וא"כ לדידיה שוב הוו רק שני כתובים דמפיק ונחשב ועייל נדיב לב דתרומת המשכן גם אליבא דתוס'

ולפי"ז ניחא לי עוד קושיא שניה בסוגיא דהתם דמשני הוי חולין וקדשים וחולין מקדשים לא ילפינן והרי כתבו התוס' דמעשר ראשון נמי ניטל במחשבה והכי סלקינן השתא וא"כ נילפו נדרים ממעשר דאמרינן בזבחים (דף מ"ה ע"א) מעשר דגן חולין הוא והוי חולין וחולין וליגמרו, ולמ"ש ניחא דלדידן אין אנו צריכין לשינויא דחולין מקדשים לא ילפינן משום דהוי ב"כ הבאים כאחד וכל עצמו לא בא אלא לר' יהודה ולדידיה באמת ליתא לדרשא דונחשב לא במעשר ולא בתרומה. אך עדיין קשה למ"ד ב"כ הבאים כאחד מלמדין חוץ מר' יהודה, עיי' קידושין (דף מ"ג ע"א), וצ"ל דס"ל כאאב"ג שכתבו התוס' בגיטין לחד לישנא דלית לי' מעשר ניטל במחשבה, או דאע"ג דמעשר ראשון חולין הוא מ"מ בשעת הפרשתו שעדיין צריך ליטול ממנו תרומת מעשר שהיא קודש עדיין לא הוי חילין גמורין ולכן לא גמרינן מיניה. אך באמת מבואר בתוס' זבחים (דף נ' ע"א ד"ה אמר אמרה) דתרו"מ נמי חולין היא, וצ"ל דלגבי קדשים הוא דמקרי חולין ובשבועות אמרינן דלגבי חולין כקדשים הוא וא"כ ממעשר נמי לא קשה וצ"ע עוד

[י] עכ"פ הרי חזינן דלר' יוסי דרשינן ונחשב לניטלת במחשבה ושגם המעשרות, בכלל זה ופסק הרמב"ם כוותיה, לא מיבעי לשי' התוס' דרבנן דאאב"ג לא פליגי אלא באומד אבל במחשבה מודו ונמצא דלא פליגי אלא ר' יוסי ור' יהודה וידוע דר' יוסי ור' יהודא הלכה כר' יוסי כדאמרינן בעירובין (דף מ"ו ע"ב), אלא אפילו לשי' הי"מ שפירש שברשב"א דסבר דכי היכי דפליגי רבנן עלי' דאאב"ג ה"נ פליגי במחשבה מ"מ ניחא מאי דפסק הרמב"ם כוותייהו רק באומד ולא במחשבה וכיחיד נגד רבים, משום דר' יוסי פליג עלייהו בהא וס"ל נמי כאאב"ג דניטלת במחשבה וגירסת הרמב"ם בעירובין שם הלכה כר' יוסי מחבריו אפילו כשרבים חולקין עליו כמ"ש הסמ"ג (עשין ע"ד), ואפילו לפי"מ שהרחיב העמוק בספר יד מלאכי (סי' ר"ל) ומסיק דדעת גדולי הראשונים והרמב"ם מכללן דאין הלכה כר' יוסי אלא מחברו ולא מחבריו מ"מ הכא ר' יוסי לאו יחידאה הוא דהא ר"מ ואאב"ג וריב"י כוותיה קיימי. ועוד נראה דרבנן דאאב"ג לאו רבים נינהו דבש"ס לא נמצא ת"ק דאאב"ג כלל ונראה שהוא נובע מספרי (פ' קרח) ששם נמצאה דרשא דאאב"ג אף כי בסגנון אחר קצת והתם משמע דת"ק דידיה ר' ישמעאל הוא. וכיון דלאו רבים נינהו בודאי הלכה כר' יוסי. והא דבאומד פסק הרמב"ם (פ"ג מהלכות תרומות ה"י) כת"ק דאאב"ג דאין תרו"מ ניטלת באומד אפ"ל דלאו משום דרבים נינהו אלא משום דסתם מתני' כוותיה קיימא וכמ"ש הכ"מ והרדב"ז שם

[יא] ומעתה כיון שזכינו לדין שדין המעשרות כדין התרומה וגם הם ניטלין במחשבה מדאורייתא, הנה כבר מצאנו לנו די און לומר דתק"ח היתה שתהא הפרשה בהדי מחשבה, דכבר מצינו בדוכתי טובא דבמעשרות מיהא בעינן הפרשה או דיבור, עיי' בדמאי (פ"ז) דנאמנין כו' ובירושלמי שם ועיי' בר"ש (משנה ד') ובשעה"מ במקום שאנו פסוקין בו, ואף שנדחק ליישב שינוי דחיקי נינהו. ולא נאריך עתה בפרט זה הדורש בירור רב וכת"ר יעמוד עליהם וארשום רק מה שנ"ל ראיה ברורה דלא מהני במעשר מחשבה גרידא מביצה (דף י"ז ע"ב) המעשר בשבת בשוגג יאכל משום דקנסוהו דעבר אאיסורא דאין מגביהין תרומות ומעשרות בשבת, וקשה אמאי קנסוהו במזיד והרי כתבו התוס' בגיטין שם דבמפריש בנותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר אין איסור הגבהת מעשר בשבת לפי הבנת השעה"מ שם והביא שכן מפורש בשמ"ק לביצה (דף ל"ד), [ויש לי בזה דרך אחרת שונה משל השעה"מ ועוד חזון למועד], וא"כ לא אהני כלל מעשה האיסור לחלות המעשר דדל הפרשתו מהכא איכא מחשבה בהיתר שהיא נמי מתרת את הטבל ומחשבתו הרי קדמה תמיד למעשה ההגבהה באופן שכבר הותרה קודם שבא האיסור והאיסור נעשה רק אח"כ וא"כ במזיד אמאי לא יאכל, אע"כ דלא סגי הרמת מעשר במחשבה לחודא ובעינן דוקא הפרשה בהדה ומשו"ה אהני מעשה האיסור להתרת הטבל וקנסוהו דלא ליהנו מעשיו. וכיון שהוכחנו דמדאורייתא מעשר נמי במחשבה גרידא סגי בע"כ צ"ל דהא דבעינן הפרשה עם המחשבה מדרבנן הוא. ומיהו דיבור בלא הפרשה בודאי מהני אפילו מדרבנן כמו שהוכיחו התוס' מהלוקח יין מבין הכותים. ואחרי שדין התרומה שוה לדין המעשרות הלכך בהא נמי שוין הן דכשם שבמעשר תקנו רבנן הפרשה ה"נ בתרומה ולכן פסק הרמב"ם הפרשה לתרומה

[יב] ואחרי שדעת הרמב"ם כן עלינו להשוות דעת הראשונים ז"ל דגם רש"י ותוס' הכי ס"ל דרק מדאורייתא מהני במחשבה גרידא אבל מדרבנן אה"נ בעינן הפרשה בהדה או דיבור, והא דכתבו התוס' דנותן עיניו בצד זה סגי בתרומה ומשמע דמדרבנן נמי סגי מדהקשו דלישרי הגבהת תרומה בשבת כיון דאפשר בנותן עיניו בצד זה כמו דאמרינן גבי מדומע ואם נימא דמדרבנן מיהא בעינן הפרשה אין מקום לקושיא זו ושניא היא ממדומע דהתם שרי לכתחלה אפינו מדרבנן בנותן עיניו, לא כתבו כן אלא לפום מאי דקיימי התם לומר דקרא דונחשב לא קאי אמעשר כמ"ש להדיא בדבריהם שם ודלא כדסליק אדעתם לומר בדבריהם הראשונים (ד"ה כשם) כמש"ל (אות ד'), וא"כ במעשר מדאורייתא לא סגי במחשבה וממילא אין ראיה ממעשר לתרומה ושפיר י"ל דבתרומה מדרבנן נמי במחשבה סגי. הן אמנם שבסתירת דברי התוס' דהכא בד"ה במחשבה כתבו דלענין לאכול בלא הפרשה אין קפידא לכו"ע אפילו בכל המעשרות דלא כתיב בהו ונחשב ולעיל מיניה בד"ה כשם כתבו דמעשר נמי ניטל במחשבה דתרומה קרייה רחמנא היה מקום לומר דלא סתרי אהדדי כלל, דמש"כ בדבריהם הראשונים דבמעשר נמי מהניא מחשבה הוא רק במעשר ראשון דאותו קרי רחמנא תרומה אבל בשאר המעשרות השתא נמי סבירא להו דלא מהניא מחשבה, ולזה כוונו בדברות האחרונות באמרם אפילו בכל המעשרות דלא כתיב בהו ונחשב ר"ל בשאר המעשרות חוץ ממעשר ראשון דלא כתיב בהו ונחשב מ"מ דיבור מהני. אבל כבר נתבאר לן מתוספתא דמעשר שני שכל המעשרות שוין בזה לניטל במחשבה, ולכן יותר נכון לומר כמש"ל דקיימי השתא לפום מאי דמסקו לעיל דרק ריב"י הוא דס"ל דמעשר דינו בזה כתרומה אבל אאב"ג דילמא פליג עליה, והיינו הא דאמרי הכא דבמעשרות לכו"ע מהני דיבור ר"ל אפילו לאאב"ג דלית