דבר אברהם - א קיג

לא בעינן שור מעשה בהדה, ורבנן ס"ל דלא גילתה תורה דמחשבת לחוד סגי אלא דבא הכתוב ונחשב להוציאה מכלל לבטא בשפתים שבכל נדרים דלא בעינן בה ביטוי שפתים ממש, ולכן דיו אם נאמר שהוציאה הכתוב מכלל נדרים ואוקמה אדינה ככל מילי כגון קידושין וגיטין וד"מ, וכמו דבכל הני אע"ג דלא בעינן בהו ביטוי שפתים מ"מ מחשבה לחודא לא מהניא עד שתהא ניכרת ומוכחת ה"נ בעינן מחשבתו מוכחת. ונמצא דהא גופא מה שאנו משוים תרומה לכל מילי למדנו רק מגזיה"כ דונחשב ואל"ה הוה דיינינן לה דוקא בביטוי שפתים ממש כנדרים. ונתקיימו דברי השעה"מ דגם להי"מ שפירש שברשב"א ס"ל לרבנן דרשא דונחשב דמהניא מחשבה עם ההפרשה ואל"ה הוה בעינן דיבור דוקא כבנדרים

[ומסתפק אני לשי' הי"מ שפירש דלרבנן לא סגי במחשבה גרידתא אלא בעינן הפרשה בהדה וכפי מה שהסברנו לה משום דהוי ככל מילי דבעינן בהו מעשה מוכחת, אי בעינן שתהא מוכחת לאחרים או לא, די"ל דכיון שהוא דבר שאינו שייך לאחרים בשום צד ורק בינו לבין עצמו הוא שאני ודיו למעשה לחוד להיות מוכיח לעצמו ולאפוקה מידי מחשבה גרידא וצ"ע]

והנה בשבועות שם מבואר שדין הקדשים כתרומה שגם הם נדונים כנדרים והוה בעינן בהו ביטוי שפתים דוקא אי לאו דגלי קרא דוכל נדיב לב דסגי במחשבה, ולפי"ז בקדשים נמי תהא מחלוקת דאאב"ג ורבנן דלאאב"ג לא בעינן מעשה המוכחת עם המחשבה ולרבנן בעינן. דא"א לומר דקדשים שאני מתרומה ולא בעינן בהו לכו"ע מעשה עם המחשבה חדא דמאי שנא ועוד דבשבועות שם משווי להו הש"ס כהדדי ודן להו כשני כתובים הבאים כאחד ואם היו חלוקין בזה בדיניהם אין כאן ב' כתובים כמובן. וכ"ת דהש"ס אזיל אליבא דאאב"ג דבתרומה נמי במחשבה בלא מעשה סגי והוו ב"כ אבל לרבנן אה"נ דלא הוו כב"כ משום דחלוקין בדיניהן, דא"כ הו"ל למיפרך הניחא לאאב"ג לרבנן מאי איכא למימר כדפריך ולמ"ד ב"כ הבאים כאחד מלמדין מאי איכא למימר, אע"כ דלרבנן נמי קדשים שוין ממש לתרומה, ולשיטת הי"מ שפירש באמת נאמר דלרבנן דאאב"ג בקדשים נמי בעינן מעשה המוכיח עם המחשבה ומעתה נראה ונוכח שאין דעת הרמב"ם ז"ל כפי שפירשה השעה"מ דס"ל כהי"מ שפירש ופסק כרבנן, דא"כ בקדשים נמי הוה ליה לפסוק דבעינן מעשה עם המחשבה ובהדיא כתב (פי"ב מהלכות מעה"ק הי"ו) אם גמר בלבו ולא הוציא בשפתיו כלום חייב כיצד גמר בלבו שזו עולה או שיביא עולה ה"ז חייב להביא הרי דבמחשבה גרידא סגי ולא בעינן מוכחת מתוך מעשיו, וא"כ הדר דינא לדעת הרמב"ם דבתרומה נמי לא בעינן אלא מחשבה גרידא ולא מעשה בהדה

[ח] ע"כ נראה דהרמב"ם נמי ס"ל דמדאורייתא במחשבה לחודא סגי דלא פליגי רבנן על אאב"ג אלא באומד ולא במחשבה [או דפליגי ומ"מ פסק כאאב"ג], והא דהזכיר הפרשה אינו אלא מדרבנן. ועתה נשאר לנו לבאר מנ"ל להרמב"ם דמדרבנן בעינן הפרשה עם המחשבה דילמא מדרבנן נמי במחשבה גרידא סגי

והנלע"ד לומר במקורו. דהנה הרמב"ם (פ"א מהלכות מעשר ה"ז) כתב כל שאמרנו בתרומה אין תורמין מזה על זה כך במעשר אין מעשרין מזה על זה וכל שאמרנו בתרומה אם תרם תרומתו תרומה כך במעשרות אם הפריש מעשרותיו מעשרות עכ"ל. נראה מזה שהשוה בכ"מ דין המעשרות לדין התרומה זולת במה שפירש להדיא שחלוקין הן, עיי"ש בכל הלכות מעשר. א"כ נראה דעתו דבמעשר נמי מהניא מחשבה גרידא כמו בתרומה והוא כמ"ש התוס' גיטין שם (ד"ה כשם) משום דאמרינן בבכורות (דף נ"ט) דמעשר תרומה קרייה רחמנא שנאמר כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה' תרומה. ואע"ג דהאי קרא במעשר ראשון איירי ולא ושאר מעשרות מ"מ ניחא מאי דס"ל להו מב"ס דמרניא מחשבה מה"ט לכל המעשרות משום דאמרינן בירושלמי תרומות (ס"א ה"א) מכל מעשרותיכם הוקשו מעשרות זה לזה, ואפילו למאי דאמרינן בש"ם דילן בבכורות (דף נ"ג ע"ב) עשר תעשר בב' מעשרות הכתוב מדבר אחד מעשר דגן ואחד מעשר בהמה מ"מ נכללו גם כל המעשרות כולם בזה ולא רק שני מעשרות שכן היא רישא דהך מתניתא בספרי (פ' ראה) עשר תעשר מלמד כו' אין לי אלא מע"ש שבו דיבר הכתוב מנין לרבות שאר המעשרות ת"ל עשר תעשר מנין למעשר בהמה כו' ת"ל עשר תעשר, הרי שכל המעשרות כולם הוקשו זה לזה וא"כ ה"ר הוקשו לענין מחשבה למעשר ראשון. ואע"ג דאמרינן התם בבכורות אמר רבא אמר קרא שנה בשנה לשנה הקשתיו ולא לדבר אחר, כבר כתבו התוס' (דף נ"ט ד"ה איתקש) דרק לענין לעשר מזה על זה כגון ממין על שאינו מינו דהוי כפין חדש על ישן לגבי הכי דוקא אמר לשנה הקשתיו ולא לדבר אחר הא בכל מילי איתקשו מעשרות זה לזה גם אליבא דרבא עיי"ש

ונ"ל להביא ראיה דכל המעשרות איתנייהו בדינא דונחשב ולא בעינן קריאת שם בדיבור דוקא מתוספתא דמעשר שני (פ"ד פיסקא ט"ז) הפריש תרומה ומעשר ראשון ומעשר שנ ולא קרא להן שם ר' יוסי אומר נתקדשו ר' יהודה אומר לא נתקדשו, הרי חזינן דלר' יוסי אף במעשרות סגי בלא קריאת שם ואע"ג דהכא מיירי עם הפרשה כבר ביארנו דגם במחשבה שעם הפרשה אנו צריכין לונחשב דאל"ה הוה בעינן בהו ביטוי שפתים דוקא, ואם נאמר דונחשב לא קאי אמעשרות א"כ אמאי מהניא בהו מחשבתו מוכחת מתוך מעשיו הרי מ"מ לאו ביטוי שפתים הוא, אע"כ דבמעשרות נמי מהניא מחשבה מקרא דונחשב, ולפי"מ שכתבנו דבתרומה מדאורייתא במחשבה גרידא בלא הרמה סגי ה"נ מהני, והא דתניא הפריש הוא משום דמדרבנן מיהא בעינן הפרשה כדבעינן למיכתב קמן או לרבותא דר' יהודה נקט דאפ"ה פליג, ור' יהודה דס"ל דתרומה נמי לא נתקדשה אע"ג דעלה ודאי קאי קרא דונחשב צ"ל דפליג וס"ל דלא מהני מחשבה אפילו בתרומה. ואפילו לדעת הי"מ שפירש שברשב"א דרבנן דפליגי עלי' דאאב"ג מודו מיהא דבמחשבתו מוכחת מתוך מעשיו מהני וא"כ היה מקום לומר דר' יהודה מודה בזה לרבנן והא דלא נתקדשו י"ל משום דמיירי כשאין ההפרשה מוכיחה לאחרים, מ"מ צ"ל דר' יהודה פליג יותר וס"ל דבעינן קריאת שם בדיבור דוקא, חדא דכבר הערנו למעלה דאפשר דלא בעינן בתרו"מ מוכח לאחרים, ועוד דלפי"מ שביארנו דעיקר הדבר מאו דבעינן לרבנן הפרשה הוא משום דאפקה רחמנא מלבטא בשפתים ואוקמה ככל מילי דבעינן מחשבתו מוכחת אין זה שייך אלא לדידן דס"ל כר' יוסי דעסוקין באותו ענין ומחשבתו מוכחת מהני בכל דוכתי, אבל לר' יהודה דפליג עליה בהא וס"ל דבכל מילי נמי לא מהני עסוקין באותו ענין אלא צריך לפרש דוקא כדתנן במע"ש (פ"ד מ"ז) וכמבואר בקידושין (דף ו' ע"א), ונראה דלאו במציאות הוא דפליג על ר' יוסי וסבר דאפילו בעסוקין באותו ענין אין מחשבתו מוכחת מזה אלא דאע"ג דעי"ז מוכחא מחשבתו אפ"ה לא מהני עד שיפרש, [ובמק"א הרחבנו הדיבור בזה], לדידיה לא שייך לומר כן דמה לי מחשבתו מוכחת לאחרים או לא, ובע"כ מדאפקה רחמנא מלבטא בשפתים ממילא מוכח דמחשבה גרידתא נמי מהני דלדידיה אין שום מעליותא במאי דמוכח ממעשיו, אע"כ דלית ליה דרשא דנחשב כלל לענין ניטלת במחשבה. [אך למ"ד התם בקידושין דלא פליגי אלא מענין לענין אבל בעסוקין באותו ענין עצמו מודה יש לקיים]

[ט] ובזה תתיישב לי קושיא חמורה בסוגיא דשבועות שם דמותבינן אשמואל דאמר עד שיוציא בשפתיו מברייתא מוצא שפתיך תשמור כו' גמר בלבו מנין ת"ל כל נדיב לב וליגמר מינה משום דהוי תרומה וקדשים ב' כתובים