דבר אברהם - א קיב

וקידושין וד"מ אע"ג דדברים שבלב לא מהני בהו דלא הוי דברים ובעינן דיבור דוקא מ"מ בעסוקין באותו ענין או באומדנות אחריתי דמוכחי מהני דחשיבי כדיבור כמבואר בקידושין (דף ו' ודף מ"ט) בראשונים וכ"ד עיי"ש, אבל בנדרים דבעינן עד שיוציא בשפתיו דבר פשוט הוא דאפילו במחשבתו מוכחת מתוך מעשיו ואפילו בעסוקין באותו ענין נמי לא הוי נדר עד שיוציא בשפתיו ממש, שהרי לידות נדרים צריכי קראי שהן כנדרים והיינו בידים מוכיחות לרבא, יעוי' נדרים (דף ג' ע"א ודף ה' ע"ב), הא אי לאו קראי לא הוה ידעינן להו אע"ג דמוכח והוא משום דבעינן דיבור דוקא, אלא דאתו קראי ומרבי לידות דכיון שהוציא מפיו מקצת דיבור מיהא גזיה"כ הוא דחשוב כבר כהוציא כולו בשפתיו, עיי' בפירוש הרא"ש נדרים (דף ב' ע"א ד"ה האומר) ובחידושי הרמב"ן קידושין (דף נ') ועיי' בפ"ת יו"ד (סי' ר"י) מה שהביא בשם החו"י (סי' ט"ו). ועיי' בחי' הרשב"א קידושין שם מה שהביא בשם היראים, והוא נמצא בס' יראים השלם שיצא לאור מחדש מכת"י ע"י ידידי הרה"ג מוהרא"א שיף נ"י ממינסק עמוד עריות סי ז' יעו"ש בארוכה. (וקצרנו בזה ועיי' מה שכתבתי בספרי חלק שני סי' י"ד בענין זה). וביאור הענין פשוט הוא, דבגיטין וקידושין וד"מ באמת לא בעינן דיבור כלל דלא כתיב בהו ואין הדיבור עושה ומקיים בהם את הדבר אלא הכסף והגט והקנינים וכדומה הוא דמקיימי דבר, אלא דצריכין שיהא ידוע לנו שנעשה מרצון הבע"ד ולזה בא הדיבור רק כאמצעי לגלות לנו רצון הבע"ד, והלכך כיון שעסוקין באותו ענין או באומדנות אחריתי דבלאו דיבור נמי רצונו מוכח שפיר מהני שהרי ביכו"כ רצונו ידוע לנו וזהו העיקר דסגי ביה, אבל בנדרים בעינן דיבור דוקא כדכתיב לבטא בשפתים ומשו"ה אפילו בעסוקין באותו ענין ומחשבתו ניכרת מתוך מעשיו נמי לא מהני למישווי נדר דאע"פ שרצונו מוכח מ"מ הרי לא הוציא בשפתיו ולאו ביטוי שפתים הוא. והא דאמרינן בנדרים (דף כ"ח ע"א) גבי נודרין להרגין ולחרמין כו' באומר בלבו היום ומוציא בשפתיו סתם ואע"ג דסבירא לן דברים שבלב אינן דברים לגבי אונסין שאני, וכתב הרא"ש דדברים שבלב המוכיחין הוויין דברים, היינו דוקא לבטל את הביטוי שפתים שלא יהא נדר דבזה דינו כשאר מילי ולא כנדרים כמובן אבל להיפוך למישווי נדר שלא בביטוי שפתים לא. וכן יש להוכיח קצת מדלא מהני בנדרים דברים שבלב אפילו כשלא הוציא בשפתים סתירתן אלא חשב רק בלבו בלבד, יעוי' ברשב"א שבועות (דף כ"ו ע"ב) אמר ר"ש תריץ ואימא הכי כו' וה"ה לגמר בלב ולא הוציא בשפתיו כלל]. אע"ג דבשאר מילי מהני כה"ג דברים שבלב להרשב"א גופיה כמבואר בחידושיו לקידושין שם (דף נ') יעו"ש. ויש לחלק אבל בלא"ה נמי פשוט כן. ואל השיבני מדברי הרמב"ם (פ"ב מהלכות נדרים הי"ד) שהפקר מתורת נדר הוא ומ"מ במוכחא דעתו מהני אע"פ שלא אמר בפירוש עיי' בטוש"ע חו"מ (סי' רס"א), דשאני הפקר דלאו נדר ממש הוא כמבואר להדיא מלשון הרמב"ם שם והדברים עתיקים. עוד יש נ"מ בין נדרים לשאר מילי, דבשאר מילי כגון ד"מ אפילו היכא דלא בעינן שום מעשה או קנין ורק בדיבור בעלמא סגי מ"מ דברים שבלב לא הוי דברים, ואע"פ שהוא עצמו יודע את מחשבתו מ"מ לא מהני אפילו לדידיה, כמ"ש הר"ן ריש פסחים גבי הפקר בלב דלא מהני משום דדברים שבלב לא הוי דברים, והרי הפקר א"צ שום מעשה או קנין להוציאו מרשותו אלא דיבור לחוד והוא עצמו יודע מחשבתו שבלבו הוא מפקירו ומ"מ לא מהני אפילו לעצמו אם לא כשמחשבתו מוכחת כמו בשבת (דף י"ח ע"ב) עיי"ש בתוס', והוא משום דלחדש ולהוות דבר מה אי אפשר אלא במעשה או בדיבור או במחשבה מוכחת שהיא כדיבור, אבל בנדרים שאינו מחדש ומהווה שום דבר רק לאסר אסר על נפשו אי לאו קרא דלבטא בשפתים בגמר בלבו לחוד הוה סגי כמבואר בשבועות (דף כ"ו ע"ב). ומשמע דלא הוה בעינן שתהא מחשבתו מוכחת אלא בלא"ה נמי הוה נדר, דכיון שהוא בא רק לאסור אסר על נפשו בגמר רצון לחוד הוה סגי אע"ג דלא הוי כדברים, ורק לבתר דכתיב קרא לבטא בשפתים דבעינן דיבור דוקא יש לדון גם בזה דברים שבלב. ובזה מיושב קצת מה שהקשה הרשב"א קדושין (דף נ') דמידות נדרים דלא מסיק דיבורו אלא בלב נילף לעלמא דדברים שבלב הוי דברים, ולהנ"ל י"ל דידות נדרים שאני דכיון דגלי קרא דהמוציא מקצת בשפתיו א"צ ביטוי שפתים על השאר ממילא נשאר השאר בדינו דסגי ברצון הלב ואין למדין מזה לעלמא כמ"ש שבא רק לאסר אסר על נפשו, ועדיין צ"ע בזה

ובזה תתיישב קושיא חמורה שהניחה הגרע"א ז"ל בצע"ג. בנדרים (דף ע"ט ע"א) קיים בלבו קיים הפר בלבו אינו מופר, וכתב הר"ן וז"ל ונראה בעיני דילפינן לה משתיקה דיום שמעו שהיא מקיימת דטעמא מאי משום דכיון שעבר יום שמועה ולא הפר גלי דעתיה שרוצה בקיומו של נדר אלמא כל שבלבו לקיימו סגי אלא דיהיב ליה רחמנא כל ההוא יומא להפרה משום דעד דערבא שמשא לא מוכח מידי שיהא רוצה לקיים ומינה דכל שקיים בלבו קיים לאלתר דהו"ל כאילו עבר יום שמיעה עכ"ל, והקשה הגרע"א ז"ל בגליון הש"ס דמאי ראיה היא מיום שמיעה הא קיי"ל דאף דדברים שבלב לא הוי דברים מ"מ היכא דמוכח וגלוי לכל הוי דברים א"כ מאי ראיה היא דבשתק כל יום שמיעה דאנו דנין דמוכח שרוצה בקיומו של נדר משו"ה הוי קיום אבל בקיים בלבו שאינו מוכח וגלוי לכל הוי ככל דברים שבלב דלא מהני, ונשאר בצע"ג. ולפי הנ"ל מיושב ברווחה בטוב טעם, דהיקם ענין נדר הוא כדאמרינן התם נשאלין על ההיקם ולפי"ז היינו שצריכין בו דוקא ביטוי שפתים ממש ודברים שבלב אפילו מוכתי לאו כלום נינהו גבי' כמו בשאר נדרים כמש"ל, וא"כ במאי דגילתה תורה דשתיקה דיום שמעו הויא היקם ולא בעי ביטוי שפתים בע"כ אין לומר שהוא משום דמוכחא דעתיה שהרי בנדרים לא מהני כלל הוכחת דעתו ובעינן ביטוי שפתים דוקא, אלא צ"ל דגילתה תורה דהיקם אינו בדין כל נדרים להצריכו ביטוי שפתים כמותן, וא"כ ממילא נלמוד מזה דקיום בלב מהני אפילו בדלא מוכחא דעתיה כמו דהיה מהני בנדרים גמר בלבו אי לאו קרא דלבטא בשפתים כנ"ל. והוא פשוט וברור בעז"ה

והנה בשבועות שם (דף כ"ו) מבואר דתרומה נדונית כנדרים לענין זה, היינו דאי לאו קרא דונחשב דגלי רחמנא דסגי במחשבה הוה בעינן בה דוקא ביטוי שפתים כנדרים משום שהיא ענין נדר, [דאע"ג דאמרינן בנדרים (דף י"ב) דתרומה לא הוי דבר הנידר עיי' בפי' הרא"ש שם, זהו רק לומר דאיסורו של תרומה אינו בא מחמת הנדר לפי שבטבל נמי היה אסור, או שהיתה מעורבת בו כהסברו של הרא"ש, אבל מה שמברר את האיסור על מקצת זו של תרומה ופוטר ומוציא את השאר זהו כבר ענין נדרים דאי לאו דיבורו היה יכול להיות להיפוך שמקצת זו של תרומה תהא ניתרת ע"י מקצת ץבואה אחרת וההיא תיאסר]. ונוטה אני לומר דתרומה דמיא לנדרים רק בהא מילתא דאי לאו קרא דונחשב הוה בעינן בה ביטוי שפתים דוקא, אבל בענין השני שיש בנדרים דאי לאו דגלי רחמנא לבטא בשפתים הוה סגי בהו דברים שבלב משום שבאו רק לאסור אסר על נפשו ולא להוות דבר בהא לא דמיא תרומה לנדרים. שהרי בתרומה בא לחדש דבר לאסור את החפץ עצמו ולפטור את השאר והרי זה דומה כבר להפקר ודכוותיה, ולכן אי לאו קרא דלבטא בשפתים אע"פ שלא היו צריכין בה ביטוי שפתים גמור [אפילו אי לא הוה כתיב ונחשב] מ"מ דברים שבלב לא הוו מהני בה. וכל הדברים הללו עתיקים וארוכים מאד ועברתי עליהם רק ברמיזה כי להאריך בהם אין אנו מספיקין, ועל פיהם יפולם נתיב בענין העמוק הזה ובמק"א הארכתי יותר. (עיי' מה שכתבתי בכל הנ"ל בספרי חלק שני סי' י"ד)

ומעתה נאמר דבין רבנן ובין אאב"ג דרשי ונחשב ופליגי רק בהא, דאאב"ג סבר כיון דגלי רחמנא ונחשב דסגי במחשבה דין הוא דמחשבת הלב גומרת את התרומה וממילא