דבר אברהם - א קיא

בדמאי ולא בודאי מיירי לענין מעשר ובזה באמת לא מהני מחשבה והתוס' דהכא בהא כוותיה ס"ל דזוהי דמסקי דרק בדמאי מהני כנ"ל, ומה שהקשו שיהא מותר להגביה בשבת משום דכיון דמהני נותן עיניו בצד זה אין ההגבהה תו תיקון דקדקו בלשונם להדיא לומר כיון דשרי תרומה כשנותן עיניו כו' אמאי אין מגביהין תרומה בשבת, [ומה שכתבו בבכורות שם ובמנחות (דף נ"ה) אמאי אין מגביהין תרומות ומעשרות בשבה אין כוונתם להקשות גם אמעשרות אלא כוונתם היא אמאי תני' במתני' אין מגביהין תרומות ומעשרות בשבת נהי דמעשרות ניחא תרומות מיהא לישרי]. הרי דרק לענין תרומות הקשו אבל אמעשרות ל"ק להו כלל דבמעשרות באמת לא מהני נותן עיניו כו'. וע"ז מסקו דאפילו דמאי אסור לעשר בשבת כדמוכח בפ' במה מדליקין, ולא הוקשה להם ממשנה זו אלא אדמאי משום דהתם לא מיירי בתרומה אלא במעשר כדתני אין מעשרין ומעשרין ומשו"ה לא הוקשה להם על ודאי אלא אדמאי דבדמאי במעשר נמי מותר נותן עיניו בצד זה. וא"כ אין שום מחלוקת בין ר"ת ותוס' דהכא והכל עולה בקנה אחד ובזה נסתלקה טענת השעה"מ מעל ס' קיקיון דיונה ועוד הרבה מדבריו עיי"ש. באופן שנתברר לן דר"ת נמי מודה ובתרומה ותרו"מ מיהא מהני מחשבה ומפרש ונחשב כפי' רש"י דזהו נותן עיניו כו'

[ה] והנה הרמב"ם (פ"ד מהלכות תרומות הט"ו) כתב הפריש תרומה במחשבתו ולא הוציא בשפתיו כלום הרי זו תרומה שנאמר ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגורן במחשבה לבד תהיה תרומה. וכתב הכ"מ. שכן פירשו רש"י ותוס' בפ' כל הגט. והשעה"מ שם כתב דדעת הרמב"ם שונה מדעת רש"י ותוס' ולדידיה בעינן הפרשה בהדי מחשבה, דאל"ה למה הזכיר כלל הפרשה טפי הו"ל למימר דבמחשבה לחודא הוי תרומה. וטעמו של דבר הוא משום דהתוס' גיטין שם כתבו דרבנן דאאב"ג לא פליגי עליה אלא באומד אבל במחשבה מודו דמהני ונסתייעו מדאמרינן בקידושין (דף מ"א ע"ב) מה לתרומה שכן ישנן במחשבה משמע דלכו"ע פריך. אבל הרשב"א בחי' לקידושין שם כתב דיש מי שפירש דבמחשבה נמי פליגי והכא הכי פירושו ישנן במחשבה שאם נטל ולא קרא לה שם תרומתו תרומה, וזוהי דעת הרמב"ם דבמחשבה נמי פליגי וכיון שבפ"ג ה"י פסק כרבנו דאאב"ג דתרו"מ אינה ניטלת באומד ה"נ במחשבה כוותייהו פסק. אלו דברי השעה"מ

אבל לענ"ד נראה דאין צורן לדחוק בדעת הרמב"ם כשיטת היש מי שפירש שברשב"א בניגוד לדעת גדולי הראשונים דאפילו לפי מובנו של השעה"מ בדברי הרמב"ם שפיר איכא למימר שדעתו כרש"י ותוס' בין במחלוקת דאאב"ג ורבנן דרבנן לא פליגי אלא באומד ומודו במחשבה בין בעיקר הדין אם צריך הפרשה בהדי מחשבה, ושפיר כתב הכ"מ שהרמב"ם קאים בשיטת רש"י ותוס'. דהנה במש"כ הרמב"ם דבעינן הפרשה עם מחשבה עלינו לחקור אם הוא מדאורייתא או מדרבנן. והנה הא מילתא דפשיטא לי דלדעת הי"מ שפירש שברשב"א דלרבנן דאאב"ג בעינן הפרשה דוקא בודאי מדאורייתא הוא, דאי מדאורייתא לדידהו נמי במחשבה גרידא סגי שפיר פריך הש"ס שכן ישנן במחשבה ולא הוצרך לפירושו דמאי ישנן במחשבה נטל ולא קרא, ותו דא"כ לא פליגי רבנן עליה דאאב"ג בקרא גופיה ולענין דרבנן לא שמענו דאאב"ג פליג ואפשר דאיהו נמי מודי בזה. מיהו להרמב"ם מספקא לי אי סבר לה בכולה כהי"מ שפירש כמו שתפס השעה"מ או לא. ובפשוטן של דברים היה נראה דלדעת הי"מ שפירש לא ס"ל לרבנן כלל דרשא דונחשב ומשו"ה מחשבה לא מהניא, וכשהיתה הפרשה עמה אין אנו צריכין כלל לדרשא דונחשב דמחשבה מהני בכל מקום היכא דמעשיו מוכיחין ולא בעינן דיבור עוד [והפרשה בודאי מוכיחה על מחשבת תרומה כמבואר בירושלמי ריש תרומות], ומ"מ פריך הש"ס שפיר מה לתרומה שכן ישנן כמחשבה משום דבתרומה לא בעינן מעשה שהרי בקריאת שם בלא מעשה נמי סגי והמעשה הוא רק להוכיח על המחשבה כי היכי דתיהוי מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו, משא"כ בגיטין וקידושין שאין המחשבה והרצון עושין כלום אלא בעינן בהו נתינת כסף או גט וזהו שמקיים את הדבר. אך לפי"ז דחוק קצת דטפי הו"ל להש"ס למימר מה לתרומה שכן ישנן בדיבור, דבשלמא לשי' התוס' דבמחשבה גרידתא קא עסקינן שפיר נקט מחשבה לרבותא יתירתא אבל לשי' הי"מ דמחשבה דהכא עם הפרשה היא א"כ אדרבא דיבור גרידא הוי רבותא טפי ולפי"ז הרמב"ם שהזכיר דרשא דונחשב בע"כ מוכח חדא מתרתי אי דלא פסק בזה כרבנן אלא כאאב"ג אי דס"ל לא פליגי עליה במחשבה, ואין מקום כלל לדברי השעה"מ שרצה להעמיס בדברי הרמב"ם דגם לבתר דרשא דונחשב בעינן הפרשה. ובע"כ צ"ל דהא דבעינן להרמב"ם הפרשה עם מחשבה רק מדרבנן הוא ולא מדאורייתא, ולהי"מ שפירש דס"ל דמדאורייתא בעינן לרבנן דאאב"ג הפרשה עם המחשבה צ"ל דרבנן לא ס"נ כלל דרשא דונחשב

[ו] ויותר מזה אני אומר דאפילו אם נדחוק לקיים דברי השעה"מ בחלקם דגם להי"מ שפירש רבנן נמי דרשי ונחשב לניטלת במחשבה ונאמר דהא גופא נמי דמהניא מחשבה עם הפרשה רק מדרשא דונחשב ידעינן לה ואל"ה לא הוה מהניא מ"מ נראה שאין דעת הרמב"ם עולה כשיטה זו לפסוק כרבנן. דהנה לפום מאי דנימא השתא דרבנן דרשי ונחשב לניטלת במחשבה ואפ"ה בעו הפרשה בהדה מדאורייתא אינו מובן הפרשה זו מאי עבידתא, ממ"נ אם המעשה המוכיח משווי למחשבה כדיבור למ"ל דרשא דונחשב ואי לא משווי כדיבור תיסגי במחשבה גרידתא ומה ענין הפרשה לכאן

ואין לומר דענין ההפרשה הוא משום דמפורש בקרא תרימו ובעינן מעשה הרמה דוקא, דא"כ דיבור נמי אמאי סגי בלא הרמה כמבואר בכמה דוכתי ליבעי הרמה דוקא. והיה מקום לכאורה לומר דהי"מ שפירש יפרש לרבנן דרשא דונחשב כמש"כ רש"י בחד לישנא דדיבור מהני בלא הפרשה ומצינו מחשבה על דיבור כמ"ש התוס', ואי לאו קרא דונחשב הוה בעינן הרמה ודיבור דוקא ואתי קרא וגלי דדיבור בלא הרמה נמי מהני, וממילא ידעינן דהא דכתוב תרימו בלא דיבור הוא וידעינן דהרמה עם המחשבה מהני. אבל ז"א חדא שאם אתה אומר כן דענין ההרמה הוא מגזיה"כ דתרימו נמצא דמעשה ההפרשה הוא שעושה תרומה ומחשבה בעינן רק כי היכי דלא ליהוי מעשה שלא ברצון ושלא בכוונה שאינו חשוב כלום, וא"כ מאי קאמר הש"ס מה לתרומה שכן ישנן במחשבה הרי מעשה יש כאן ולא מחשבה גרידא, [וי"ל בדוחק ואין להאריך בו], משא"כ לפי מ"ש למעלה שהמעשה בא רק להוכיח על המחשבה שנמצא דעיקר הדבר מה שעושה תרומה היא המחשבה ואלו היה אפשר למחשבה להיות מוכחת ע"י דבר אחר ולא ע"י מעשה ההרמה נמי היה מועיל שפיר פריך הש"ס שכן ישנן במחשבה משא"כ בקידושין דבעינן נתינה כסף דוקא וזו היא שגומרת. [עיי' בירושלמי ריש תרומות את שכתוב בו מחשבה אין מעשה שלו מוכיח יעו"ש]. הא חדא ועוד דלפי"ז במעשר דלא כתיב ביה ונחשב כמ"ש התוס' בגיטין צ"ל דדיבור בלא הרמה לא מהני וכבר הוכיחו התוס' מהא דהלוקח יין מבין הכותים דתני ששותה מיד דדיבור בלא הפרשה מהני לכו"ע אפילו במעשרות, ואין לומר דהי"מ שפירש פליג על התוס' בזה וס"ל דעל מעשרות נמי קאי קרא דונחשב כמ"ש התוס' לעיל (ד"ה כשם). שהרי בברייתא דהלוקח יין מבין הכותים לא פליגי רבי יהודה ור"ש וס"ל דאינו שותה אלא משום שמא יבקע הנוד הא אל"ה הוו מודו דשרי אפילו בלא הפרשה בדיבור גרידא ולהלן יבואר דרבי יהודה, לא ס"ל כלל דרשא דונחשב אפילו בתרומה ומ"מ קריאת שם בלא הפרשה מהני, אע"כ דאין בלשון הכתוב דתרימו חיוב הרמה בפועל דוקא וא"כ כשם שבדיבור א"צ הרמה ממש ה"נ במחשבה

[ז] ע"כ לחפץ קיום דברי השעה"מ בחלקם זה היה נראה לומר דביאור הענין כך הוא. דבכל מילי כגון גיטין