דבר אברהם - א קי

יכול להשמיע לאזניו אינו ראוי לבילה הוי והלכך אין תרומתו תרומה, וא"כ אין זה שייך אלא באינו שומע אבל אלם ששומע ואינו מדבר שפיר הוי ראוי לבילה שהרי אחר יכול לברך והוא ישמע ושומע כעונה כדאשכחן בשחיטת אלם ביו"ד (סי' א' סעי' ז') וכיון שהוא ראוי לבילה משו"ה תרומתו תרומה אף שלא בירך כלל דאין הברכה מעכבת ואשה"ט, וסרה גם קושיית הגרעק"א ז"ל אמאי האריך הש"ס דשפיר האריך לצורך, דבסיפא דתרומתו תרומה שאני משום דראוי לבילה ולכן מודי בה ר' יוסי אבל הכא שאינו ראוי לבילה הו"א דפליג הלכך קאמר הש"ס דברכה דרבנן ולא מעכבא כלל אפינו באינו ראוי לבילה. וכיון שכן דעיקר השקלא וטריא בסוגיין הוא רק לענין אינו ראוי לבילה הרי שפיר קאמר ע"ז הרא"ש שאם היתה ברכת הפרשת תרומה דאורייתא היתה מעכבת בגוונא דקא עסקינן בי' היינו באינו ראוי לבילה כאינו שומע

[ג] אבל עדיין לאו אליבא דכו"ע העלינו ארוכה להירושלמי ע"פ דרך הגר"א ז"ל. דהנה דהא דדתבנו דאלם ראוי לבילה משום שומע כעונה אמנם דעת רוב הפוסקים כן היא אבל לא כולם שוים בזה, דבהגהות אשר"י חולין (פ"ק סי' ג') בשם הא"ז נסתפק אם אלם יוצא בברכת אחר הואיל והוא עצמו אינו יכול לברך, והשאג"א (סי' ו') הביא משבלי לקט (סי' ה') במתפלל ושמע קדיש או קדושה דאיכא מרבוותא דס"ל דשותק ושומע דקיי"ל שומע כעונה. שר' אברהם בר' שלמה כתב היכא אמר שמע ולא ענה יצא במקום שיוכל לענות כהנך דסוכה אבל העומד בתפלה שאינו יכול לענות לא יצא בשמיעה ודמי לדר"ז דאמר כל הראוי לבילה אין ב"מ בו וכל שא"ר לבילה בילה מעכבת בו עכ"ל, א"כ כש"כ אלם שאינו יכול לענות כלל בודאי לא אמרינן ביה לראב"ש שומע כעונה. ובאמת לאו יחידאה הוא השבלי לקט דשיטה זו מבוארת גם בר"ן סוכה (פרק ג') אלא שהוא ז"ל דחאה וכ"ה גם בריטב"א סוכה. והגר"א ז"ל גופיה ביו"ד (סי' א' ס"ק ל"ג) בליקוט נראה דחש לדעת הג"א [ואמנם באו"ח סי' תקפ"ט דחי לה]. וא"כ לשיטה זו אין נ"מ בין אלם ובין מדבר ואינו שומע ושניהם אינם ראוים לבילה נינהו, ואמאי ס"ל לר"י באלם דתרומתו תרומה ובמדבר ואינו שומע דאין תרומתו תרומה לפי שהברכה מעכבת וכי גרע מאלם שלא בירך כלל

ומבלי קבוע מסמרות לאמתן של דברים אמינא לפלפולא טבא דיש לקיים ביאור הירושלמי כהגר"א ז"ל גם לרבוותא אלו בהקדם איזה הנחות צודקות. דהנה הא דמודה ר' יוסי דבמגילה מדבר ואינו שומע יצא הוא משום דמגילה דרבנן אבל בתרומה אעפ"י שהברכה דרבנן מ"מ כיון דעיקר התרומה גופה הזקוקה לברכה דאורייתא היא הברכה מעכבת גם בדיעבד, עי' במהרר"י פרענקל בתרומות שם שביאר כן. ולא רחוק הוא ממנו לומר דעד כאן לא סבירא ליה לר' יוסי הכי אלא בתרומה דאורייתא אבל בתרומה דרבנן ר"י נמי מודה דתרומתו תרומה שהרי היא שוה כבר למגילה דעיקר התרומה נמי דרבנן היא. ואף שיש מקום לומר דשאני תרומה ממגילה שיש לה עיקר מה"ת מ"מ מי מכריחנו לזה, דר' יוסי הרי חידוש הוא ואין לנו בו אלא חידושו בתרומה דאורייתא אבל בתרומה דרבנן אה"נ נימא דלא החמיר כולי האי

והנה הטור או"ח (ס' תל"ו) והב"י (ס' תל"ב) כתבו דמשו"ה אין מברכין על ביטול חמץ לפי שהביטול הוא בלב ולא תקנו ברכה על דברים שבלב. וראיתי בשו"ת רעק"א (סי' כ"ט) שהגאון ר"י פיק ז"ל הקשה מתרומה דכתיב בה ונחשב וקיי"ל דנותן עיניו ומחשבה מהני ואפ"ה מברכין על הפרשתה. ותי' הגאון רב"וו איגר ז"ל דכל מה שאמרו בש"ס דתרומה במחשבה היינו מדאורייתא אבל תקנת חז"ל היא באמת שלא להפריש אלא בדבור ושפיר תקנו ברכה עליי, או כיון דהפרשה מיהא בעי בשעת הפרשה הוא מברך. והגרעק"א ז"ל (בסי' ל') השיב עליו מתוס' ב"מ (דף ל"ח ע"א) דבע"ש התירו לתרום שלא מן המוקף ובמחשבה בעלמא. אבל תמיהני על הגרע"א ז"ל שבתוס' שם לא הוזכר כלל דסגי במחשבה אלא לענין שלא מן המוקף אמרו דמותר בע"ש וראייתם מיבמות (דף צ"ג) נמי לא שייכא אלא לענין מוקף עיי"ש. איברא דמצינו להתוס' כן כמו שיבוא להלן אבל לא זהו מקומם. גם במש"כ הגרבוו"א דתקנת חז"ל היתה שלא להפריש אלא בדבור תמיהני, הרי הוא עצמו הביא לעיל מינה דברי התוס' בכורות (דף נ"ט) והתם הוכיחו דלא בעי דיבור בהפרשת תרומה מהא דמתני' דאלם לא יתרום ואמרו בירושלמי אלם מ"ט לא משום ברכה משמע דאי לאו ברכה היה תורם לכתחלה [ודרך אגב אעיר מה שיש לי תמיה עצומה בתוס' מנחות (דף נ"ה ע"א ד"ה במחשבה) שכתבו וז"ל ונראה דבלא דיבור נמי הוי תרומה מדתנן במס' תרומות חמשה לא יתרומו ואם תרמו אין תרומתן תרומה חש"ו וקתני סופא חרש שדברו חכמים שאינו שומע ואינו מדבר משמע הא שומע ואינו מדבר תרומתו תרומה עכ"ל, ואמאי הוצרכו לדיוקא הרי בפירוש שנוי בסיפא האלם שתרם תרומתו תרומה כמו שהוכיחו בבכורות ובגיטין וצע"ג]. ולבאר את הדבר אפי' בקיצור במדה הדרושה לענייננו הננו מוכרחים להאריך קצת

[ד] הנה התוס' חונין (דף ו' ע"ב ד"ה והתיר) כתבו בשם ר"ת דהא דשרי נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר דהיינו מחשבה גרידתא הוא רק בדמאי אבל בודאי טבל לא מהני, ומוכח מזה דבודאי טבל בעינן דיבור או הפרשה דוקא. וראיתי בשעה"מ (פ"ד מהלכות תרומות הט"ז) שהביא לדבריהם אלו וכתב שהתוס' גיטין (דף ל"א) ובכורות (דף נ"ט) פליגי ע"ז וס"ל דאפילו בודאי טבל נמי מהני נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר, דז"ל התוס' גיטין (ד"ה במחשבה) פי' בקונטרס שנותן עיניו בצד זה לשם תרומה ואוכל בצד זה אעפ"י שלא הפריש משמע שרוצה לומר משום דכתיב ונחשב שני לאכול בלא הפרשה ושרינן נמי בשתיקה ע"י שנותן עיניו בצד זה וכ"ז נפקא מונחשב וכן ודאי דבלא דיבור נמי הוי תרומה מדתנן חמשה לא יתרומו ואם תרמו תרומתן תרומה וקא חשיב אלם ומפרש בירושלמי טעמא משום ברכה כו' וא"ת כיון דשרי תרומה כשנותן עיניו בצד זה אמאי אין מגביהין תרומה בשבת כו' אבל תחלת תיקונו של טבל לא שרינן משום דאפשר במחשבה עכ"ל. ומסיק השעה"מ דלפי"ז צ"ל דר"ת דס"ל דלא מהני בודאי טבל נותן עיניו בצד זה צ"ל דמפרש הא דתרומה ניטלת במחשבה דלא כפירש"י אלא דפירושו הוא שאם הפריש תרומ"ג במחשבה שלא הוציא בשפתיו אבל עשה מעשה הפרשה, אבל מחשבה גרידא לא מהני

אבל לענ"ד אחר בקשת המחילה מגדולת תורתו כמה תמוהים דבריו ז"ל, דהיאך החליט שהתוס' דהכא חלוקין על ר"ת ולר"ת באמת מחשבה גרידתא לא מהניא בתרומ"ג. והרי התוס' עצמם בסוף דיבורם בגיטין ובכורות שם כתבו וז"ל ואפי' דמאי אסור לתקן בשבת כדמוכח בפ' במה מדליקין אע"ג דשרי ליתן עיניו בצד זה ולאכול בצד אחר כדאמרינן בפ"ק דחולין גבי ר"מ שאכל עלה של ירק עכ"ל, הרי להדיא כר"ת דרק בדמאי שרי נותן עיניו הא בודאי לא ולפי"ד השעה"מ דברי התוס' אלו סתרי הדדי. וכל זה בא לו בשביל שדן את המעשר כדין התרומה כמש"כ התוס' לעיל מינה (ד"ה כשם) דמעשר קריא רחמנא תרומה וניטל במחשבה אבל באמת התוס' בדיבור זה שאנו עסוקין בו לא כן דעתם, שהרי כתבו להדיא דלעניו לאכול בלא הפרשה אין קפידא לכו"ע אפילו בכל המעשרות דלא כתיב בהו ונחשב, הרי דס"ל הכא דמחשבה לא מהוי אלא בתרומה ותרו"מ ולא בשאר המעשרות וקיימי השתא כמסקנתם בד"ה כשם דרק לריב"י מעשר כתרומה לענין מחשבה אבל לאבא אלעזר בן גמלא שאני, ולהלן אות י"ב יבואר עוד מה שיש לצדד בדברי התוס']. וא"כ הכל על מקימו בא בשלום, דר"ת שכתב דנותן עיניו לא מהני אלא