דבר אברהם - א קח

מי מצי מתפיס בדבר שאינו שלו הוא רק אליבא דאביי כי היכי דתינח ברייתא אף לדידיה אבל לרבא. אה"נ דמצי מתפיס בדבר שאינו שלו קכה, דבשמ"ק גרס ואלא בהמה דהקדש דעלמא וחולין דידיה מי מצי מתפיס והתניא אין אדם מתפיס בדבר שאינו שלו, [ברייתא זו בלשון זה לא מצאתי ונראה שהכוונה היא לההיא תוספתא בריש תמורה. ישראל אין ממירין בקדשי כהנים שאין אדם עושה המורה בזבח שאינו שלו], וא"כ היאך נפרנס לרבא כך ברייתא. ולפי הדרך השני דלרבא נמי אי לאו גזה"כ דוהיה הוא ותמורתו כו' היתה התמורה מועלת להוציא בהמת ההקדש לחולין משום דהוה להו לבעלים זכות כזו קשה. דא"כ עכו"ם וכל הני דלא קאי עלייהו קרא דוהיה הוא ותמורתו יהיה קדש תהא תמורתן מועלת להוציא אה ההקדש לחולין כזכות בעלים, זה לא ניתן ליאמר. וכ"ת דבלאו דברינו הא נמי קשה לאביי מיהא דאמר להדיא אי לאו דאמר רחמנא והיה הוא ותמורתו הו"א תצא זו ותכנס זו דאל"ה אמאי לקי, א"כ בשותפין שהמירו לדעת הרמב"ם (פ"א מהלכות תמורה ה"א) דאיתנייהו בל"ת דלא יחליפנו ולא ימיר ולא נתמעטו אלא מעשה דוהיה הוא ותמורתו יהיה קדש תצא זו ותכנס זו דאל"ה אמאי לוקין ומה שנאמר לאביי נאמר לרבא, ז"א דדוקא אי לא הוה כתיבא עשה דוהיה כלל הוא דהו"א לאביי תצא זו ותכנס זו דאל"ה אמאי לקי והיינו מוכרחין לומר דגלי קרא דיש כח ביד הבעלים להוציא הקדשן לחולין ע"י תמורה, אבל לבתר דכתיב כבר והיה הוא ותמורתו דלא אהנו מעשיו ואפ"ה לקי וחזינן מזה דאע"ג דבעלמא אי נא מהני לא לקי הכא בתמורה שאני דלקי שותפין נמי אע"ג דלא קאי עלייהו קרא דוהיה מ"מ אין מוציאין הקדשן לחולין דמנלן חידוש זה והא דלוקין בדלא אהני מעשיהן הוא משום דעברו אמימרא דרחמנא כמו לרבא, דכא בתמורה גלי קרא אף לאביי דלוקין אע"ג דלא מהני. משא"כ אי נימא דלרבא נמי אע"פ שאין הכרח מקרא סברא הוא דאי לאו עשה דוהיה ואי לאו דינא דלא מהני שנובע מן האיסור הוה מהניא תמורת הבעלים להוציא הקדשן לחולין, הרי יקשה דעכו"ם ושותפין [שלא לשי' הרמב"ם] דלא קאי עלייהו קראי דתמורה יוציאו לחולין כמש"כ. איברא דמה שכתבנו דלבתר דכתיב קרא דוהיה לאביי נמי גלי דהכא לקי אע"ג דלא אהנו מעשיו איכא למידחי, די"ל דהכא נמי אהנו מעשיו ובאמת מצד אמירת פיו יצאה זו ונכנסה זו ומשו"ה לקי דאהנו מעשיו אלא דשוב קדשה עוד הפעם מצד גזה"כ דוהיה הוא ותמורתו כו' כעין שכתבנו לעיל אות ד' לענין קדושת בהמת החולין. ולפ"ז שוב יקשה בשותפין אף לאביי דליהנו מעשיו ולא תחזור ותיקדש כנ"ל. אבל אין לומר כן. דא"כ תיהוי קדושתה מעתה כקדושה מאליה ולא תהא בה שאלה מצד הבעלים ועוד נ"מ, וזה לא שמענו, ושוב נדחו דברינו אליבא דרבא. האומנם שיש לדחוק וליישב אבל אין להאריך בזה עוד. ועיי' רש"י (דף ט') בד"ה חילוף תצא זו ותכנס זו דמשמע בפשוטו דלא כדברינו, ויש לדחוק

הלכך בכדי ליישב קושייתנו לנחות דרגא ונאמר דאע"ג דאי לאו גזה"כ דוהיה הוא ותמורתו נמי הוה ידעינן שאין ההקדש יוצא לחולין ע"י תמורה דמאי אולמא דבעלים להוציא מרשות הקדש, מ"מ ענין התמורה הוא רק כשאין עיכוב להוצאת ההקדש לחולין אלא מצד רשות ואיסור הקדש דבע"כ כה"ג מיירי קרא כשיש עיכוב זה מיהא הא אל"ה היה יכול להוציא לחולין, אבל אם חוץ מזה יש גם עיכוב אחר מלהוציאו לחולין כגון בשל אחרים שבעל הקרבן מעכב על ידו מלהוציאו לחולין אין כאן ענין תמורה כל עיקר והרי הוא כממיר ברוח דלאו מידי עביד

ויש להעיר על מ"ש לעיל דאפילו להמהרי"ט דלא מהני שליחות להקדיש מ"מ בתמורה מהני משום דלאו ע"פ דיבורו קדשה התמורה, דלפום מאי דכתיבנא דעיקר ענין התמורה הוא באופן דאי לאו גזה"כ היו מעשיו מועילין מצד עצמם או לפי הדרך האחרון שהיו מעשיו מועילין אי לאו עיכוב רשות ההקדש והיכא דלא הוה מהני שום עיכוב אחר אין עיקר תמורה, א"כ ע"י שליח נמי לא תהא תמורה כיון דבכה"ג אפילו אי לאו גזה"כ ואי לאו עיכוב רשות הקדש לא היו מעשיו מועילין משום דאז היה דין התמורה כדין כל קדש שע"פ דיבורו קדשה זו של חולין וע"י שליח לא היה אפשר לה ליקדש. אולם אף אם נכונים הדברים הללו בשליח גמור הממיר בהקדש חבירו ובחולין חבירו דבקדושת בהמת החולין נמי מכח שליחות קאתינן, מ"מ לענין מה שהוצרכנו לעיל בדברינו לחידוש זה באומר כל הרוצה להמיר כו' אם אפשר שיהא להמהרי"ט מתורת שליחות אין זה סותר, דהתם מיירי בממיר הקדש חברו על חולין דידיה וי"ל דבהקדש החולין לא הוצרכנו כלל לשליחות דבהמתו היא ורק בחילול בהמת ההקדש על חולין זו שהוקדשה אנו צריכין לשליחות ובזה מהני דאין זה נידון כלהקדיש. (עיי' בספרי חלק שני סי' י' אות ו' ז')

[ט] ועכשיו הנני שב אל אשר יעדנו למעלה לדברי ר"נ דפי' מחליף בשל אחרים בחולין דאחרים דלא כמסקנת הש"ס, דיש לתרץ קצת ועם זה אשכחנא פתרא גם לקושיא שהצבנו לנו בראש דברינו. די"ל דלמאי דמשני הש"ס כגון דאמר מריה דבהמה דהקדש כל הרוצה להמיר כו' איכא לאוקמי נמי בממיר בחולין דאחרים וכגון דאמר מריה דבהמה דחולין כל הרוצה להמיר או להקדיש יבוא וימיר [והש"ס נקיט רק חדא], ונהי דמדין שליחות לא מהני לדעת המהרי"ט דאין שליחות להקדיש ולמה שנתבאר באות הקודם בתמורה נמי כה"ג לא מהני ועוד דא"כ לא בכי קרא דשלוחו של אדם כמותו כמש"ל, מ"מ י"ל דבנתינת רשות לחוד אפילו בלא שליחות והקנאה נמי סגי, ומה שהקשינו לעיל שלא תועיל נתינת רשות לפי שאינה הקנאה ועדיין לאו שלו היא ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו יש לתרץ קצת עפי"מ דמבואר בנדרים (דף ל"ד ע"ב) היתה לפניו ככר של הפקר ואמר ככר זו הקדש נטלה לאוכלה מעל כו' וע"פ פי' הרא"מ מובא ברא"ש שם ונזכר בתוס' דכל שיכול לזכות בו יכול להקדיש, יעיי' ירושלמי פאה (פ"ד הלכה ב') ובמפרשים והדברים ארוכים: וה"נ דכוותה אי בדאמר מריה בפירוש שיכול לזכות בכדי להמיר אי דסתמו כפירושו עפימ"ש הרא"ש פ"ק דקידושין (סי' כ') בטבעת שאולה. ולפי"ז יש לתרץ קושייתנו הראשית בפשיטות כמ"ש דמשו"ה פריך הש"ס מי מתפיס בדבר שאינו שלו משום דדין התמורה שוה ממש לדין ההקדש ואולם נתינת רשות מהני מטעם הנ"ל אע"פ שעדיין לא קנאה ולא נעשית שלו מעולם. אבל מילתא דחיקא היא ואפשר דבכה"ג לא מקרי מחליף בשל אחרים, ואין להאריך

עוד יש לבאר קצת דברי ר"ג עם הקושיא הראשונה שהקשינו עליו. דלמסקנא דממיר חולין דידיה בהקדש דעלמא הדק"ל לכתוב לא יחליפנו ולא בעי לא ימיר וליכא לתרוצי דהו"א תצא זו ותכנס זו הוא דחילקו אבל ממיר דתרווייהו מצי מקדיש כו' דה"נ מצי מקדיש תרווייהו וחדא מתורצת בחברתה, די"ל דלמסקנא לקושטא דמילתא לא קשיא כלל דלכתוב לא יחליפנו ולא בעי לא ימיר משום דלעיל (דף ד' ע"ב) אמרינן דמשו"ה לקי בתמורה אף דהוי ניתק לעשה משום דהוי תרי לאוי וחד עשה ואלו הוה כתיב לא יחליפנו גרידא לא היה לוקה, ואפילו ללישנא אחרינא דהתם דמשני משום דהוי לאו ששוה בכל מ"מ י"ל דס"ל לרבנו גרשום כמ"ש התוס' ריש תמורה (דף ב' ע"א ד"ה וסופג) דבתמורה לוקה שמונים, והוא משום דמפרשי למאי דאמרינן תרי לאוי כפשוטו ששני הלאוין על דבר אחד הוא יעיי' בלח"מ (פ"א מהלכות תמורה ה"א). ורק בההו"א פרכינן הכי אליבא דל"א והוה ס"ד דאינו לוקה אלא מ'. ולפי"ז כיון דתירוץ הש"ס הו"א כו' אבל ממיר דתרווייהו מצי מקדיש כו' לא שייך אלא אם נימא דמחליף דאחרים מיירי בחולין של אחרים לכן פירש ר"ג מתחלה מחליף דאחרים כה"ג כי היכי דתינח סוגית הש"ס בקושיא ופירוקא. אבל למסקנא באמת אינו כן. ואולם בפשוטו נראה דלדעת התוס' דלוקה שמונים אע"ג דחד בשלו וחד בשל אחרים [כמו שתמה הלח"מ] צ"ל