דבר אברהם - א קז

היתה שייך בהמת ההקדש המחוללת. ונראה דהיתה שייך לבעליה ולא לממיר, דאמרינן בבכורות (דף י"א ע"א) גבי פודה פטר חמור של חברו איבעיא להו פדייני לפידה או דילמא פדיונו לבעלים כו' להקדש מדמי ליה ורחמנא אמר ונתן הכסף וקם לו או דילמא כיון דקני להו דביני וביני נא דהי להקדש כו' ופשיט דפדיונו לבעלים מה"ע, והשתא אלו היתה תמורה מועלת להוציא את ההקדש לחולין הרי היה לבעלים גם בהקדש זה ביני וביני שהיה יכול להמיר טוב ברע וא"כ ראוי היה שתהא בהמת ההקדש המחוללת לבעלים וזה הניח מעותיו על קרן הצבי כמו בפ"ח, ואפילו בנתן לו רשות להמיר יש לדון כן אם נתן נו רשות רק על התמורה ולא שיוציא את ההקדש לעצמו אלא לבעלים

איברא דיש לפקפק ע"ז. דהנה הוקשה לי בסוגיא דבכורות מאי קאמר או דילמא כיון דקני ליה דביני וביני לא דמי להקדש והרי בהקדש נמי איכא דביני יביני דהבעלים יכולין לפדיתו בפחות משוויי כדשמואל דהקדש שוה מנה שחיללו על שו"פ מחולל. ונהי דלמ"ד בב"מ (דף נ"ז ע"א) דנא אמר שמואל תנא דיעבד אבל לכתחלה נא ניחא, דשאני פטר חמור שפודהו בשה כל דהו לכתחלה, אבל למ"ד התם דשמואל אפינו לכתחלה קאמר מאי איכא למימר הן אמנם שהתוס' שם (ד"ה ומ"ם) כתבי דלכתחלה דקאמרינן התם היינו נענין השלמת דמים אבל לחלל לכתחלה שוה מנה על שו"פ לכו"ע אסור לאנות את ההקדש במזיד, אבל בשמ"ק מובאת שי' הראשונים דלכתחלה ממש שרי לחלל על שו"פ ויקשה לדידהו. והונח ני דעד כאן לא מהניא סברא דקני להו דביני יביני אלא בפ"ח שאינו קנוי להקדש וכל עיקרו של דבר דהי"א שאינו של בעלים הוא משים דר' יהודה דאסור בהנאה כמבואר התם בסוגיא הלכך כיון דאית נהי בגוויה זכייה כל דהו לביני וביני סגי בהכי שלא ופקע מיניה רשות הבעלים, משא"כ בהקדש ממש שהיא קנוי לגזא דרחמנא אין סברא לומר דבשביל שיכול לפדותי בפחות משוייי יהא שלו מעכשיו דהשתא מיהא עדיין לא פדאי. ולא עוד אלא דלכאורה בלא"ה נמי אני מוכרחין לסברא זו, דהיאך שייך למימר דבשביל ביני וביני הוי פ"ח נבענים והרי נם אחרים שאינם בעניו נמי יכולין לפדותי בשה כל דהי לפמ"ש התוס' שם (ד"ה הפידה) דבפדייה דפ"ח נא כתיב בעלים וא"כ האי ביני וביני איכא נמי לאחרים כמו לבעלים ומה יתרין לבעל הפ"ח. אע"כ דלא הוצרכנו לסברא זו אלא כלפי דר' יהודה דפ"ח אסור בהנאה ומשו"ה נא הוו חשיבי כבעלים שאין להם בו כלום הלכך כיון דאית להי איזה זכות אין זה איסור הנאה גמור ולא אלים כחו למיפקע שם בעלים מינייהו והי"נ כמו לר"ש דסבר מותר בהנאה, משא"כ הקדש דבלתי טעמה דאיסור הנאה נמי איני שנו הוא לא מצי למיהוי כשני בשביל ביני וביני. וא"כ נענין זכית התמורה דטוב ברע ה"נ דכוותה דאע"ג דאית להו זכות התמורה מ"מ השתא מיהא עדיין לא המירו

אבל יש להשיב ע"ז, חדא דאפי"ה כמ"ש דבהקדש לא מהני טעמא דבינו וביני מ"מ יש לחלק בין הקדש דבה"ב שאין לבעלים בו כלום לקדשי מזבח שיש בו צורך לבעלים להקרבה והוי בעלים, ועוד דאפילו בהקדש דבה"ב אין סברתנו ברורה דראיתי במהרי"ט אלגזי שהביא דברי השמ"ק לבכורות שעמד בקושייתנו הנ"ל דהקדש נמי איכא ביני וביני כדשמואל ותי' דדוקא בעלים ויכולין לחללו על שו"פ ולא אחר, הרי דלא ס"ל לחנק כמ"ש דשאני הקדש מפ"ח. ומה שהבאנו הכרח לסברא זו דאל"כ מאי מהני סברא דביני וביני בפ"ח כיון דלאחרים נמי יש רשות לפדות כמו לבעלים, י"ל דלעולם אין אחרים יכולין לפדות פ"ח אלא בשוויו ולא בכל דהו, כסברת התוס' במנחות לענין חילול הקדש שוה מנה על שו"פ דאין סברא שכל אחד יפדה הקדש חברו בפחות משווין ויקחנו לעצמו וה"נ בנ"ד. אך דבר חדש הוא שלא נמצא לו זכר בפוסקים שאין אחר פודה בשה פחות משוויו, רק בס' שי למורא מצאתי שהעיר לומר כן בדברים נכוחים יעו"ש. ואולם דברי השמ"ק תמוהים מכח זה, דלפום מאי דהוה ס"ד דאחרים נמי יכולין לפדות בפחות משוויו היקשה לו דבהקדש נמי איכא ביני וביני כדשמואל ותי' דזהו רק בבעלים, והרי אדרבא איפכא מסתברא דלפום מאי דהו"א דכל אדם יכיל לפדות את ההקדש בשו"פ לא שייך לומר דמיקרי בשביל זה בעלים כיון דאחרים נמי אית להי זכות זו כמ"ש, אבל למאי דתירץ דזכות זו רק לבעלים היא ולא לאחרים השתא באמת יקשה דהא איכא לבעלים דביני וביני, ואין לקושייתם ותירוצם מובן כלל. ובר מן דין אין תירוצם מובן, דמה בכך שאין אחר פודה פחות משוויו הא מ"מ בעלים פודין ואית להו זכות דביני וביני וא"כ כשפדה אחר בשוויו יהא ההקדש שייך לבעלים מה"ט כמו בפ"ח. ומתוך דברי המהריט"א בביאור דברי השמ"ק מתבאר דסבור דהא דפודה פ"ח של חברו פדיונו לבעלים הוא רק בפודה פחות משוויו דאז זוכין הבעלים בהאי ביני וביני אבל בפודה בשוויו אין שום זכייה לבעלים ותימה היא דמרש"י לא משמע הכי וכן מסתימת לשון הרמב"ם (פי"ב מהלכות בכורים הי"ג) יעו"ש. אכן דברי השמ"ק מתבארים היטב בזה, דר"ל דכי היכי דבפ"ח הפודה בשה כל דהו דמי ביני וביני לבעלים ה"נ פודה הקדש פחות משוויו ניהוו דרי ביני וביני לבעלים, ותי' דאין אחר פודה כה"ג וממילא לא משכחת נה בהקדש שיזכו הבעלים בביני וביני, והיא שיטה חדשה. ולפי"ז מתבאר מהשמ"ק דבפ"ח יכולין גם אחרים לפדות בשה כל דהו אפילו לפי ההו"א דפדיונו לעצמו ודלא כמש"נ אנו ובס' שי למורא ודו"ק. וקושייתנו הראשונה להשמ"ק במקומה עומדת מאי מהניא סברא דביני וביני כיון דלכל אדם יש זכות זו בין בפ"ח בין לפי"מ דס"ד בקושייתו בהקדש. עוד יוצא לן לפי שיטה זו ע"פ המהריט"א דבתמורה שהמיר כשוויו לא שייך לדון שהיתה בהמת ההקדש שייך לבעלים אלו הועילה תמורתו. אונם אנן אליבא דרבנו גרשום קיימינן והמעיין בפירושו לבכורות יראה ויוכח דמפרש לה כרש"י דאפילו בפודהו בשוויו פדיונו לבעלים ויש מקום לומר כמ"ש שהיתה בהמת ההקדש לבעלים, אי משום דבכל הקדש היה הדין כן אלו היה אפשר לאחר שיפדה פחות משוויו אי משום דקדשי מזבח שאני כמ"ש. ויש לי הרהורי דברים בענינים העמוקים והרחבים הללו ודיו נשאר בקולמוס אלא שנלאיתי להאריך עוד בענין סטראי זה

והשתא הכי הדרן לדידן דאף למסקנא דסוגיין דתמורה דמחליף בשל אחרים מיירי בבהמה דחולין דידיה והקדש דעלמא שפיר שייך לשנויי כדמשני הש"ס דאי כתב מחניף הו"א תצא זו ותכנס זו אבל ממיר דתרווייהו מצי מקדיש אימא לא. משום דהו"א דדוקא במחליף בבהמת הקדש דאחרים הוא דהוה ענין תמורה לפי שלא נתנו לו הבעלים רשות אלא להמיר ולא ליקח התמורה לעצמו ולכן אלו הועילה תמורתו ויצאה זו של הקדש לחולין היתה שייך לבעליה כמ"ש וא"כ נא היה הממיר יכול נחזור ולעשותה הקדש כמו שהיתה דלאו בדידיה תניא מילתא לפיכך הוי ענין תמורה, אבל ממיר בשל עצמו דאפילו הועילה תמורתו ויצא לחולין מ"מ אפשר לי לחזור ולהכניסה להקדש כמו שהיתה הו"א דלא קנסתו תורה קמ"ל דלא. ואף כי לאו מילי רויחי נינהו בכ"ז לענ"ד דברי טעם הם

עכ"פ מתבאר לן מדברי ר"ג ושכן אפשר לפרש גם לגירסא דילן דלשון ממיר לא הוי כלל בדמקדיש להו לתרווייהו אנא דמצי מקדיש קאמרינן. ונמצא דממיר נמי רוצה להוציא בהמת ההקדש לחולין ומשו"ה אינו יכול לעשות כן בשל חברו בלא רשותו אף בלשון ממיר. ומ"מ דברי ר"ג עדיין מוקשים קצת דפירש מחליף בשל אחרים בחולין דאחרים שלא כמסקנת הש"ס, ורחוק לומר דגירסא אחרת היתה לפניו, ולהלן ידובר עוד בזה בס"ד ועתה נשוב לדברינו

[ח] אך על עיקר הדברים במה שיישבנו קושייתנו בתמורה יש נדקדק. דלפי הדרך האחת שכתבנו דהש"ס דפריך