דבר אברהם - א קו

שמלבד האיסור נמי לא היה מהני מצד עצמו מ"מ שפיר קאמר הו"א תצא זו ולכנס זו אע"פ שאלמלא האיסור ג"כ לא היה כח ביד הבעלים להוציא ההקדש לחולין. משום דכיון דסבר דאי לא מהני לא לקי בע"כ מדגלי רחמנא דמימר לקי צ"ל דגזה"כ הוא דהכא אהנו מעשיו, וא"כ אין זה שייך לרבא. אכן יש להשיב ע"ז, דהא דסבר אביי אי עביד מהני לאו מקרא הוא אלא מסברא דאס"ד לא מהני אמאי לקי ולא ניחא ליה למימר כרבא משום דעבד אמימרא דרחמנא, א"כ אי אמרת דאי לאו קרא לא היה כח ביד הבעלים להוציא ההקדש מנ"ל למימר דהכא גזה"כ הוא דהוה מהני מעשיו להוציא הקדש לחולין מה שהוא נגד הסברא ורק גזרה היא אימא גזה"כ הוא דלקי אע"ג דלא אהנו מעשיו ואע"פ שהוא נגד הסברא, דמאי אולמא דהך סברא מהך סברא. אך בכל אופן אביי מיהא סבר הכי דענין התמורה הוא מה שהיה מוציא את ההקדש לחולין אי לאו דאמר רחמנא והיה הוא ותמורתו כו', ושפיר איכא למימר דהש"ס פריך שפיר בבהמה דהקדש דעלמא היכי מתפיס בדבר שאינו שלו ומוקי לה בדאמר מריה כל הרוצה להמיר כו' כי היכי דלינח אף לאביי ולא תקשי ליה מהך ברייתא

[ו] ואכתי איכא למידק, דהתינח מחליף דאמר תצא זו ותכנס זו ורצה להוציא בהמת ההקדש לחולין שפיר לא יוכל לעשות תמורה בהקדש דאחרים שלא מרשותם מטעמא דכתיבנא, משא"כ במימר דתרווייהו קא מקדיש ואינו רוצה להוציא בהמת ההקדש לחולין כדאמרינן בסוגיין דמחליף הוי בתצא זו ותכנס זו וממיר תרווייהו קא מקדיש להו לא שייך בי' לומר כדברינו, דכיון דאינו רוצה להוציא בהמת ההקדש לחולין אין מקום לעיכוב מצד הבעלים והיה ראוי שיוכל להתפיס בדרך זו [כלומר בממיר] בשל אחרים אפילו שלא מרשותם, ומסתימת לשון הרמב"ם (פ"א מהלכות תמורה ה"ג) משמע דבשום לשון אינו מתפיס בשל אחרים אא"כ אמר כל הרוצה כו' עיי"ש. והנה על דרך זו הנך גם כת"ר בתוך דבריו והוציא מסוגיא זו בפשיטות דממיר אינו רוצה כלל להוציא בהמת ההקדש לחולין, ובאמת הכי משמט לכאורה פשטות לשון הסוגיא. אבל לענ"ד אין זה נכון. דנראה ברור דבממיר נמי אי אפשר לומר דהוי רק כמתפיס את החולין בקדשים שהרי מתפיס האומר זו כזו בודאי אינו לוקה וממיר לוקה ולפי"ד כת"ר מה בין זה לזה ואטו על שינוי לישנא גרידא הוא דלקי שלא אמר זה כזה. ועוד דאמרינן ולאביי אי לאו דאמר רחמנא והיה הוא ותמורתו הו"א תצא זו ותכנס זו אע"ג דהעשה בלשון ממיר כתיבא. ועוד יש לדקדק טובא, דמסוגיין משמע דלשון חליפין הוי בתצא זו ותכנס זו וקשה מדאמרינן לקמן (דף כ"ו ע"ב) קדשי בה"ב אמר חליפת זו תמורת זו לא אמר כלום תחת זו מחוללת על זו דבריו קיימין, ואי אמרת דחליפין הוי בתצא זו למה אינו מועיל בקדשי בה"ב הרי לשון חילול ממש הוא, ומצאתי שכבר הרגיש בזה הגרש"ש בהגהותיו. ומלבד זה סוגיא דהתם עמומה היא דאמר רב אשי אפילו בבע"מ נמי משכחת לה לישנא דאחולי ומשכחת לישנא דאתפוסי ידו אקדש חול הוי ידו אחול קודש הוי עיי"ש בפירש"י, ומחוסר הסבר קצת מאי מעיד הא דידו על זה או על זה. ועוד כיון דלא יחליפנו הוי בתצא זו ותכנס זו שהוא ענין חילול ממש אמאי באומר זו מחוללת על זו אין זה תמורה כדתנן התם במתניתין ומה בין חילול לתמורה דלא יחליפנו

ונראה בביאור הענין שהחילוק שבין חילול למחליף הוא דבחילול קדשי בה"ב אינו עושה בכסף החילול כלום, ר"ל שאינו מקדיש את הכסף בכדי שיצא ההקדש לחולין תחתיו, אלא אדרבא הוא רק מוציא את ההקדש לחולין דזהו לשון חילול שמחלל את ההקדש כלומר שעושהו חולין. ומה שכסף החולין נתפס בהקדש אין זה מכח דיבורו של המחלל שהוא אינו מקדישו כלל אלא מעצמו הוא קדוש משום שנתרוקנה הקדושה עליו, אבל בתמורה הוא להיפוך דאפילו בחליפין שאומר תצא זו ותכנס זו אין תחלת מעשהו להוציא את ההקדש לחולין אלא אדרבא מקדיש הוא בהמה אחרת ואומר שבהמה זו שמוקדשת עכשיו על ידו תהא תחת ההקדש וממילא תצא הראשונה לחולין. והלכך זו חליפת זו שפירושו דבהמת החולין היא חליפת ההקדש מהני בתמורה ולא מהני בחילול קבה"ב, ולהיפוך זו מחוללת על זו שפירושו דבהמת ההקדש מחוללת על של חולין מהני בחילול ולא מהני בתמורה. נמצא דעיקר החילוק הוא שבחילול נעשית פעולתו על הקודש ובתמורה על החולין. ומשו"ה שפיר קאמר רב אשי דידו אקדש חול הוי ידו אחול קודש הוי לפי שעל מה שהוא מניח ידו זהו עיקר פעולתו ובהיה ידו אחול הרי הוא מכניס את החול להקדש וממילא תצא זו של הקדש לפיכך הוא ענין תמורה והוי קודש, אבל ידו אקדש דעיקר פעולתו להוציא את ההקדש לחולין וממילא תכנס של חולין להקדש לפיכך הוא ענין חילול, ודוק כי נכון הוא מאד ב"ה. זהו בתמורה דמחליף, ובתמורה דמימר דתרווייהו קא מקדיש אין הפירוש שאין רצונו לנגוע בהקדש כלל דא"כ הוי רק כהתפסת נדרים. אלא דבמימר נמי רוצה הוא להפקיע קדושת בהמת ההקדש, אלא שהחילוק הוא שהמחליף רוצה שבהמת ההקדש תצא לגמרי לחולין תחת זו שהקדיש ומימר אין עיקר כוונתו שתצא בהמת ההקדש לחולין דוקא שאינו מקפיד אם תשאר גם ברשות הקדש אלא הקדושה לחודא הוא דמפקיע מעליה ומניחה על בהמה אחרת, ואמנם גם בהמת ההקדש אין רצונו להוציא מרשות הקדש לרשותו אלא אינו מקפיד בזה ומניחה אצל הקדש אי שמקדישה גם מחדש בפ"ע, אבל הפקעת ההקדש בודאי הוא עושה, ומשו"ה שפיר לא מצי למיעבד הכי בשל חברו להפקיע את הקדושה מעל קרבנו בלא רשותו

[ז] ויותר מזה יראה בפי' רבינו גרשום דלא גרס אבל ממיר דתרווייהו מקדיש להו אלא גרם דתרווייהו מצי מקדיש להו, הרי דהשתא באמת לא מקדיש לתרווייהו. וז"ל ר"ג בפירוש הסוגיא בשל אחרים חולין של אחרים ולא ימיר אותו בחולין של עצמו אי כתב לא יחליפנו דמשמע בשל אחרים הו"א תצא זו כו' שלוקח בהמת חברו ונותן לו זו ומוציא האחרת לחולין אבל ממיר בשל עצמו דתרווייהו מצי מקדיש להו אימא לא לקי אלא לקדיש לתרווייהו וליפטר קמ"ל עכ"ל. ולפי"ז אין במשמעות לשון ממיר דתרווייהו מקדיש, וכן יש לפרש גם לגירסא דילן שהכוונה היא דמצי מקדיש, אבל בשמ"ק לא ביאר כן יעו"ש. אמנם דברי רגמ"ה צריכין תלמוד, דלפי פשוטו להכי בשלו מצי מקדיש תרווייהו משום שהחולין שלו משא"כ בחולין של חברו, ולפי"ז יקשה דלמסקנא דמיירי בחולין דידיה והקדש דעלמא הדק"ל לכתוב לא יחליפנו ולא בעי לא ימיר וליכא לתרוצי כנ"ל דהשתא בשל אחרים נמי כה"ג מצי מקדיש לתרווייהו כיון דחולין דידיה. וקצת י"ל דבאמת מאי סברא היא דבשביל שיכול להקדיש גם את החולין יפטר, דכיון דעיקר האיסור הוא במה שרוצה להוציא את ההקדש לחולין דמשו"ה בבהמת חולין דאחרים לוקה מאי מהני מה שיכול להקדיש את החולין הרי מ"מ רצה להוציא הקדש, ותו דאי מהני מה שמכנים בהמה להקדש ה"נ בחולין דאחרים יש לו תקנה כזו שיכניס בהמת חולין אחרת להקדש ומאי אולמא דבהמת חולין זו מאחרת, ולכן ר"ל דהכוונה היא משום דהו"א דאין דין תמורה אלא כשרצה להוציא את ההקדש באופן שאין לו תקנה לחזור ולהכניסה להקדש כגון בחולין דאחרים שצריך ליתן לבעליה אחת מיהא ואם היתה חולין נתפסת וזו יוצאת לחולין היתה בהמה של הקדש לבעל החולין והוי כמעות לא יוכל לתקון, אבל בחולין דידיה דאפילו היתה תמורתו מועלת להוציאה לחולין עדיין יש לו תקנה לחזור ולהכניס בהמת ההקדש לקדושתה כמו שהיתה הו"א דאין כאן דין תמורה שקנסתו תורה אלא יחזור ויקדישה וליפטר קמ"ל דכה"ג נמי יש דין תמורה ולוקה. ולפי"ז י"ל דאף למסקנא דחולין דידיה והקדש דעלמא שייך תי' הש"ס כמו שיבואר

דהנה יש לחקור בממיר תולין דידיה בהקדש דעלמא אלו הוה מהניא תמורה להוציא את ההקדש לחולין למי