דבר אברהם - א קה

**(אלא ע"י הבעלים אבל אחרים אפילו דיעבד לא וה"ט דבעלים כיון דהקדש חל על פיו קילא אבל אחרים דלא חל הקדש על ידיהם לא. ואין זה שייך אלא בקדושה שאינה באה מאליה אלא ע"פ הבעלים אבל פטר חמור שהיא קדושה הבאה מאליה הרי הבעלים כאחר דמי ולפיכך אין פודין בפחות משוויו ונמצא שאין פ"ח חמור מהקדש בזה דגם בשאר הקדש כל שנפדה שלא ע"י המקדיש אינו נפדה בפחות משוויו. ובאבני שהם שם הוסיף טעם לחלק בין בעלים לאחר משום דבעלים נשאלין על ההקדש הלכך הואיל ובידם לשאול אכתי לא יצאו מרשותם וכדידהו דמי ויש להם כח לפדות ש"מ על שו"פ משא"כ אחר ולה"ט נמי ניחא בפ"ח שאין בו שאלה בעלים כאחר דמי, ולפי"ז גם הבעלים אין פודין בפחות משוויו אלא כ"ז שהוא בידם אבל בבא ליד גזבר שאין מועיל שאלה לא, זת"ד הנחמדים. ואולם לעד"נ שדברי התוס' מנחות בפשוטן מורין כמו שכתבנו שהחילוק שבין בעלים לאחר אינו כהטו"א בשני הדרכים אלא משום עיכוב הבעלים, שהרי סיימו דאין סברא שיפדה הקדש חברו בפחות משוויו ויקחנו לעצמו, והמלים ויקחנו לעצמו אין להם מובן אחר חוץ מזה שכתבנו ועיקר הקפידא הוא במה שיקחנו לעצמו, ובאמת משמע שהטו"א לא רצה כלל להכניס דבריו בכוונת התוס' יעו"ש. ואי דתקשי לדידהו קושיית הטו"א י"ל דמה דאין פ"ח נפדה בפחות משוויו אינו משום חומר של כח ההקדש שבו אלא משום דדמי הפדיון שייך לכהן וכשפודהו בפחות מפסידו ומשו"ה נידון לענין זה כהדיוט ואינו פדוי, וזה לא שייך אלא לענין פחות משוויו אבל לענין שלא יפדה אלא בשה דוקא ובד"א אפילו בשוויו לא דזה אי אפשר להיות אלא משום חומר הקדושה שבו ע"ז שפיר אמרינן שלא יהא חמור מהקדש. ועי"ל דלהתוס' באמת אם פדאו הבעלים פחות משוויו שלא בשה פדוי בדיעבד כהקדש ומתניתין דאין פודין בעגל כו' הוא רק לכתחלה, דכל חיליה של הטו"א דאף בדיעבד אינו פדוי הוא מדבעיא לן התם מהו לפדות בנדמה ולא אפשיטא וכתב הרא"ש דהלכך אם מת הפ"ח יקבר מספק אלמא דבדיעבד נמי לא מהני, ואפ"ל דהתוס' פליגי על הרא"ש וס"ל דבדיעבד פדוי דכמו"כ פסק גם הרמב"ם (פי"ב מהלכות בכורים ה"ט) דבדיעבד פדוי דלא כהרא"ש ועיי' בב"י יו"ד (סי' שכ"א), וכבר מצאתי מי שתירץ כן. זהו מה שנראה על פי דברי התוספות מנחות, אבל כדברי הטו"א האחרונים שבאבני שהם מבואר בשיטה מקובצת בבא מציעא (דף נ"ז ע"א) ע"ש הריטב"א וז"ל ומ"ם אפילו לכתחלה תמיה מילתא היאך אפשר למישרי למעבד הכי לכתחלה כו' תי' ה"ר אלחנן דהתם בהקדש שבא כבר ליד גזבר ורצי בעלים לפדותו והא דהכא בהקדש שהוא עדיין ברשות בעלים ובאים בעלים לחללו ותדע דקיי"ל דהקדש שבא ליד גזבר אין בו שאלה ואנו הקדש שלא בא ליד גזבר יש בו שאלה להוציאו לחולין עכ"ל, ועיי' בחי' הריטב"א שהביא בשם הר"ש בר משה וברשב"א מובא בשמ"ק שם בשם יש מתרצים דברים קרובים לזה ועיי' בחי' מהר"מ אויערבאך ז"ל על הטו"א ואכמ"ל. ולהני רבוותא קרוב אלינו הדבר לומר שהחילוק שבין בעלים לאחר הוא כהטו"א ובכל אופן אין החילוק משום קפידת הבעלים. והשתא י"ל דהרי"ף קאים בשיטה זו ולפי"ז אין מקום כלל לומר דהיכא שאין הבעלים מקפידים פודה גם אחר בפחות משוויו ולכן אף בזה"ז שילכו לים המלח מ"מ אין אחר פודה פחות משוויו אבל לפי סברת התוס' דנראה דמשום עיכוב הבעלים נגעו בה עדיין יש מקום להסתפק שמא כשאין הבעלים מקפידים אחרים נמי פודין ולפי"ז בזה"ז דבודאי אין הבעלים מקפידים כמ"ש גם אחרים פודין, ואדרבא הכי משמע קצת, דקושיית התוס' אברייתא דבהמה תיעקר ואינה נפדית בשו"פ כדשמואל נשנתה בדבריהם בכמה דוכתי ולא תירצו בשום מקום ע"פ שיטתם דאחר אינו פודה כהריטב"א. ואולם בעיקר הסברא דבזה"ז שההקדש ילך לים המלח בודאי אין הבעלים מקפידים שלא יפדה אחר בפחות משוויו יש לדון עוד שאם ידעו הבעלים שילך לים המלח ואפ"ה הקדישו שוב יש כאן קפידת הבעלים שזה רצונם. וכסברא זו שמעתי בשם ש"ב הגאון מוהריד"ב זצ"ל בהא דאמרינן בב"ק (דף כ"ו ע"ב) זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל פטור מ"ט מנא תבירא תבר, ופירש"י שבעל הכלי זרק והקשו עליו דא"כ למ"ל לטעמא דמנא חבירא תיפוק ליה דהוי כהפקר מדעת, ותי' הגאון בית הלוי ז"ל דכיון דרצון הבעלים בשבירתו אין זה הפקר מדעת שרצונו מקפיד שישבר למטה, והיא נקודה נפלאה ובכל מה שכתבנו יש להאריך הרבה אבל אכ"מ והבאתי רק קצות הדברים לפי שהם סמוכים ונראים לענייננו בחלקם במה שהבעלים נותנים רשות להמיר כמ"ש בפנים וצ"ע (ועיי' בסוף הספר בקונטרס מסגרת זהב לאאמו"ר הגאון הגדול (שליט"א) זצ"ל שהאריך הרבה בביאור דברי התוס' במה שאין אחר מחלל ש"מ על שו"פ ובכל הנ"ל. ועי' בספרי חלק שני סי' כ"ד אות א-ז מה שהעירו ע"ז ומה שהשבתי

):)** ואם לחשך אדם לומר דאין סברא לומר דאי לאו גזה"כ היתה התמורה מועלת להוציא את ההקדש לחולין דמאי אולמא דבעלים להכי ואינו דומה להקדש שוה מנה שחיללו על שו"פ שכתוב בי' דין חילול, הנה לאביי מצינו בהדיא הכי דאמרינן בתמורה (דף ה' ע"ב) והרי תמורה דאמר רחמנא לא יחליפנו ולא ימיר אותו ותנא לא שאדם רשאי להמיר אלא שאם המיר מומר וסופג את הארבעים אלמא מהני תיובתא דרבא אמר לך שאני התם דא"ק והיה הוא ותמורתו יהיה קודש ולאביי אי לאו דאמר רחמנא והיה הוא ותמורתו הוה אמינא תצא זו ותכנס זו קמ"ל, אלמא דהוו מהני מעשיו לגמרי אף להוציא את ההקדש לחולין ולא הוה אמרינן מאי אולמא דבעלים להוציא קדושת הגוף לחולין. אמנם עלינו לראות אם זהו רק לאביי או דאף לרבא נאמר כן. והנה בפשוטו הוא רק לאביי דס"ל כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני דאס"ד לא מהני אמאי לקי ולהכי אי לאו קרא דוהיה הוא ותמורתו בע"כ היה צ"ל דמהני מעשיו להוציא ההקדש דאל"כ אמאי לקי, אבל לרבא דלא מהני ולקי משום דעבר אמימרא דרחמנא אין הוכחה דהוה מצי לאפוקי הקדש לחולין ומסברא אה"נ דלא נימא הכי. ולכאורה היה נראה דלאביי נמי אין הכרח לזה מדלקי, דשפיר איכא למימר דלא היה בכח הבעלים להוציא את ההקדש אפילו אי לאו קרא דוהיה כו' ומ"מ לקי משום דאהני מיהא מעשיו להקדיש את החולין ע"י תמורה זו, ומדקאמר אביי דהו"א דאף ההקדש יצא לחולין ש"מ דלאו מכח הכרח דאמאי לקי קאמר לה אלא סברא היא דיש כח לבעלים לאמורי, וא"כ לרבא נמי איכא סברא זו כיון דלא מצינו דפליגי בה. אבל אין הדבר כן, דלאביי בודאי מדלקי מוכרת דמהני להוציא את ההקדש לחולין ולא מצית אמרת כמ"ש דמהני רק להקדיש את החולין ומשו"ה הוא דלקי, שהרי הוא לא הקדיש בהמת החולין אלא באופן שתצא בהמת ההקדש לחולין ואי אמרת דלא מהני להוציא הקדש לחולין ממילא לא קדשה זו של חולין ולא אהנו מעשיו כלל ואמאי לקי, ובע"כ אתה מוכרח לומר דאהנו מעשיו לגמרי אף להוציא ההקדש לחולין ולאו מכח סברא הוא דקאמר אביי הכי וממילא אין זה שייך לרבא. ועדיין י"ל דעד כאן לא שייך לפלוגתא דאביי ורבא אלא היכא דבלאו האיסור היה הדבר מצד עצמו מהני אלא שאנו באין לומר שהאיסור יגרום שלא יהנו מעשיו בהא הוא דס"ל לאביי דמהני דהיינו שאין האיסור מבטל קיום המעשה, אבל היכא דלא אהנו מעשיו מצד עצמם משום חסרון אחר מלבד האיסור ע"ז לא פליג אביי לומר דבשביל שנוסף גם איסור בדבר יהא חוטא נשכר שיהנו מעשיו, והלכך את"ל דלרבא לא היה כח ביד הבעלים להוציא ע"י תמורה את בהמת ההקדש לחולין משום דרשות ואיסור הקדש מעכב אביי נמי הוה סבר הכי. ומדחזינן דאמר אביי הו"א תצא זו ותכנס זו ה"נ לרבא. איברא דאיכא למימר דאף דאין סברא דבשביל שנוסף איסור יהני לאביי בדבר