דבר אברהם - א קד

עכ"ל, ונראה דמשו"ה לא מהני בנדר שליחות משום דאמירת פיו דוקא בעינן וזהו הדבר האוסר והוי כמו מצות הגוף דלא מהני בהו שליחות וה"נ בהקדש ובהפקר. ולפי"ז י"ל דשאני כל הקדשות מתמורה, דכל ההקדשות בודאי מכח פיו הוא דנאסרין אבל בתמורה אפ"ל דקדושתה לאו מכח פיו אתיא ולא דנינן בה כלל כדין נדר, שהרי הממיר לא הקדיש אלא זו תחת זו והיינו באופן שתצא בהמת ההקדש לחולין [עיי' מה שנכתוב בס"ד להלן בזה] ואפ"ה חל ההקדש על בהמת החולין אע"פ שבהמת ההקדש נמי נשארה בקדושתה שלא כביטוי פיו וכן תמורת טעות נמי הויא תמורה, הרי דלאו מכח פיו הוא דאתיא אלא מגזה"כ דקנסיה רחמנא ולאו מדין נדר נגעו בה ושפיר אפ"ל דמהני שליחות. ואפילו להטעם שכתב המח"א דלהוציא ממון שאינו שלו מרשות הבעלים לא מהני שליחות נמי אפ"ל לפי הנ"ל דבתמורה מהני, לפי שלא הוא הוציא ממון חברו אלא התורה קנסתו והוציאתו מרשותו ומכש"כ בבהמת חולין דידיה דנ"ד שאינו מוציא ממון חבירו מרשותו. והא דדחי המח"א לדברי הר"ן והמהרי"ט מתמורה (דף י' ע"א) דאמר רבא א"כ מצינו ציבור ושותפין עושין תמורה כגון דשוו שליח לאקדושי הרי דמהני שליחות להקדיש כבר יישבנו לעיל (סי' י"ד אות ב') דלק"מ

אבל עדיין א"א לומר דכל הרוצה להמיר כו' מתורת שליחות הוא דמהני, דא"כ למ"ל קרא לא יחליפנו בשל אחרים כיון דבשליחות הוא דעביד הרי הוא כבשל עצמו, ותו דא"כ ה"נ הוה מצי לשנויי לעולם בבהמה דהקדש דידיה וחולין דעלמא דנקטו הש"ס בהקושיא ראשונה וכגון דאמר מריה דבהמה דחולין כל הרוצה להמיר כו' [מיהו לפי הדרך האחרון שכתבנו אליבא דהמח"א דמשו"ה מהני שליחות בנ"ד משים דאינו מוציא כלום מרשות הבעלים כשחולין דידיה אין זו קושיא. והא דכתבו התוס' תמורה (דף ב' ע"ב ד"ה קתני) וז"ל דע"כ אם הישראל מתפיסה צריך שיאמר העכו"ם כל הרוצה להמיר יבוא וימיר ואם העכו"ם עצמו אין עושה תמורה האיך אפשר לעשות שלית עכ"ל [כן גרם הצ"ק וכ"ה בשמ"ק], בע"כ צ"ל דאין כוונתם משום שליחות ממש דהא בעכו"ם איירי ואין שליחות לעכו"ם ואפילו בישראל נמי יקשה דאין שלד"ע, אם לא לדעת האומרים דבשלד"ע המעשה קיים, ודברי התוס' צ"ע. ועיי' במהריט"א הלכות בכורות (פ"ק אות ז') מה שר"ל אליבא דר"ש לענין שליחות עכו"ם

[ה] והנה כבר רמזתי במכתבי הראשון בקצרה יישוב לקושייתי ועתה הנני לפרש שיחתי ביתר ביאור. דנראה לומר דעיקר ענין התמורה הוא מה שרוצה להמיר קדושת בהמה זו על אחרת ואלמלא הל"ת דלא יחליפנו ולא ימיר דאי עביד לא מהני לרבא או אלמלא העשה דיהיה הוא ותמורתו יהי' קדש לאביי היו דבריו מועילין מצד קנין הממון להוציא את ההקדש לחולין ולהכניס את זו של חולין תחתיה והוא כעין ענין חילול וכהקדש שוה מנה שחיללו על שו"פ מחולל, ובאופן זה שהיתה מעשה התמורה מועלת מצד עצמה נאמר הלאו דלא יחליפנו ולא ימיר אותו ובאה גזה"כ שילקה ושגם בהמת ההקדש לא תצא לחולין, אבל היכא דבלאו גזה"כ נמי לא היתה בהמת ההקדש יכולה לצאת לחולין ע"י מעשה התמורה שלו אין זה ענין תמורה כל עיקר והריהו רק כמוציא דברים לבטלה ואינו לוקה משום תמורה ואין החולין נתפסים, ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר ממ"ש הרמב"ם שלהי הלכות תמורה בטעם האיסור יעו"ש. (וכ"כ לי אח"ז הגאון הגדול ר' אלי' ברוך קאמאי ז"ל אבד"ק מיר שדין החמורה תלוי בחילול הקדש וכל מקום דלא הוה מהני חילול אין דיו תמורה. עיי' בספרי חלק שני סי' י' אות ו'). והשתא הכי שפיר פריך הש"ס בבהמה דהקדש דעלמא היכי מתפיס בדבר שאינו שלו כיון דבלאו גזה"כ נמי אין כח בידו להוציא בהמת חברו לחולין ולהביא אחרת תחתיה לפי שהבעלים מעכבין על ידו, כעין שכתבו התוס' מנחות (דף ע"א ע"ב ד"ה ומתירין) דהקדש שוה מנה שחיללו על שו"פ מחולל הוא רק בבעלים ולא באחר וז"ל דאין סברא שיוכל כל אחד לפדות הקדש חברו שוה מנה על שו"פ ויקחנו לעצמו עכ"ל, ומכש"כ בקדשי מזבח שהמקריב עדיין בעלים עליהם, וא"כ אין כאן ענין תמורה כל עיקר. ומשני בדאמר מריה דבהמה דהקדש כל הרוצה להמיר כו' והוי כמי שנותן לו רשות לפדות או להפקיע את הקדושה ממנה ואין עיכוב מצדו והלכך מהני דזה אי"צ הקנאה והוי תמורה: **(הגה"ה. ויש להסתפק גם בחילול הקדש שוה מנה על שוה פרוטה לפמ"ש התוס' דמשו"ה אין אחר יכול לפדות דאין סברא שיוכל כל אחד לפדות הקדש חברו שוה מנה על שו"פ ויקחנו לעצמו, דמפשטיות דבריהם משמע דמשום עיכוב הבעלים נגעו בה שזה פודה על שו"פ ולוקח לעצמו ממון שהקדיש חברו ולא באה התועלת להקדש כמחשבתו, זכר לדבר כההיא דערכין (דף ו' ע"ב) ישראל שהתנדב מנורה כו' אסור לשנותה, היאך הדין אם נתנו הבעלים רשות לאחר לפדות בפחות משוויו דהשתא אין עיכוב מצדם אם יכול אותו אחר לפדות שוה מנה על שו"פ כמו הבעלים עצמם כיון דחזינן דמצד כח ההקדש הוא נפדה גם בפחות משוויו. ויש להביא ראיה מהא דאיתא בע"ז (דף י"ג ע"א) וש"ד אין מקדישין ואין מחרימין ואין מעריכין בזה"ז ואם הקדיש והחרים והעריך בהמה תיעקר פירות כסות וכלים ירקבו כו', והקשו התוס' דיפדו על ד' זוזי כדאמרינן בערכין (דף כ"ט ע"א) דבזה"ז דליכא פסידא מחללין לכתחלה הקדש שוה מנה על שו"פ. והרי"ף בע"ז בתר דהביא הך ברייתא דתיעקר מסיים באמת ואי פריק נה בשו"פ שפיר דמי דאמר שמואל הקדש שוה מנה כו' וכתב עליו הר"ן דנראה שדעתו ז"ל דהכא קתני דינא והתם בערכין אשמעינן רב יהודה תקנתא עכ"ל, אבל בחי' הריטב"א לב"מ (דף נ"ז ע"א) ביאר דברי רב אלפס בע"א דאחר שהביא קושיית התוס' כתב וז"ל ותי' הרב אלפסי במס' ע"ז דהכא במאי עסקינן שלא פדאו והלכו בעליו למדינת הים ואין אחר יכול לפדותן אלא בשוויה הילכך כי ליתא למרייהו הכא אמרינן בהמה תיעקר עכ"ל, ונראה שהוא מיוסד על שיטת התוס' מנחות דדוקא בעלים פודין על שו"פ ולא אחר. [ודרך אגב אעיר שלא זכיתי להבין דברי הריטב"א דפריך בתר הכי על הרי"ף דא"כ אמאי אין מקדישין לכתחלה כיון דאיהו מצי לפרוקינהו בפרוטה, ותמיה לי שהרי על פרוטה זו נמי איכא חשש תקלה ואסור להקדיש גם פרוטה וצ"ע]. והשתא אי אמרת דמאי דאחר אינו פודה הוא משום עיכוב הבעלים ואם נתנו רשות פודין א"כ בזה"ז דליכא פסידא להקדש דעין כך וכך תיעקר וילכו לים המלח בודאי אין הבעלים מקפידין וא"כ אחרים נמי יפדו בשו"פ, אע"כ דנתינת רשות של בעלים לא מהניא ובכל אופן אין אחרים פודין בפחות משוויין משום דרק לבעלים ניתנה זכות זו

אכן יש לדחות, דהנה ראיתי בטו"א מגילה (דף כ"ג ע"ב) שכתב לסיועי לשיטת התוס' דרק בעלים פודין בשו"פ ולא אחר מבכורות (דף י"א ע"א) מי שיש לו פטר חמור ואין לו שה לפדותו פודהו בשויו למאן אילימא לר"י הא אמר הקפידה עליו תורה בשה כו' אפילו תימא ר"י לא יהא חמור מן ההקדש ולא אמרה תורה בשה להחמיר עליו אלא להקל עליו [פי' דאם פדה בשה יכול לפדותו בשוה כל שהוא]. ואיכא לאקשויי היאך קאמר דפודה בשוויו מטעמא דלא יהא חמור מהקדש והרי בע"כ פ"ח חמור מהקדש דבכל אלו דתנן התם (דף י"ב ע"א) דאין פודין לא בעגל ולא בחיה כו' משמע התם ומבואר מהמפרשים דגם בדיעבד אינו פדוי ובע"כ מיירי בשאינו כדי שוויו של פ"ח דבשוויו לא בעי שה, הרי חזינן דאם פדאו פחות משוויו שלא בשה אינו פדוי ואלו גבי הקדש אמר שמואל דש"מ שחיללו על שו"פ מחולל הרי דפ"ח חמור. אע"כ הקדש נמי לא נפדה בפחות משוויו)**