דבר אברהם - א קג

מיירי ואפ"ה ס"ל לר"י להחמיר בכולן ותמורה בכלל, עיי' מ"ש הכ"מ (פ"ב ה"ו) בשם הר"י קורקוס ועיי' בלח"מ שהשיג עליו. ואין לומר דלר"י נמי רק מדינא דנא יחליפנו ממירין כמ"ש התוס' (ד"ה קתני) דלא מצית אמרת כו' וכן מוכת גם מגוף דברי התוס' דבעו לנטילת רשות מן העכו"ם יעו"ש, ויש לדקדק הרבה אבל אין להאריך בזה. וע"כ מוכח מזה דעכו"ם נמי הוי בעלים על קרבנו וא"א לפרש דברי רבנו גרשום אלא עפ"י מסקנת התוס' כמ"ש, ובאמת מבואר הכי להדיא ברש"י ותוס' ערכין (דף ב' ע"ב) כלשון ר"ג ומסקנת התוס' יעו"ש

ועפ"ז יתיישב אצלי מה שהוקשה לי עוד מאי איבעיא ליה לרמב"ח אם עכו"ם עושה תמורה נילף תחלת הקדש מסוף הקדש דכשם שעכו"ם אינו סומך כך אינו ממיר כדאמרינן התם לענין יורש, ולפי הנ"ל אשה"ט עפי"מ שמצאתי בשמ"ק ריש תמורה שהקשה בהא דדחק הש"ס למאי דאצטריך קרא לרבות נשים לתמורה ואמאי לא קאמר כיון דנשים אינן סומכות סד"א נילף תחלת הקדש מסוף הקדש דה"נ לא ימירו ומשו"ה אצטריך קרא לרבות, ותי' דהא דילפינן תחלת הקדש כו' אינו לא ג"ש ולא היקש אלא עיקר הלימוד הוא רק ליורש משום דבסמיכה בעינן בעלים ובתמורה בעינן בעלים כדדרשינן במתניתין תמורה בבית בעלים וכמו שאין היורש בעלים לסמיכה ה"נ אינו לתמורה אבל בשאר דינים כגון למעט נשים מתמורה כמו שאינן בסמיכה לא ילפי כלל מהדדי עכ"ד, וה"נ א"ש לענין עכו"ם לפי מסקנת התוס' דקרבנו לא אצטריך אלא שלא וסמוך ישראל עבורו ומה שעכו"ם עצמו אינו סומך נתמעט מבנ"י א"כ ליכא למילף תמורה מינה דשפיר הוי גם העכו"ם בעלים לענין סמיכה ומקרי קרבנו והיה סומך אי לאו קרא דבני ישראל, משא"כ למה שרצינו לומר דלא הוי בעלים על קרבנו בודאי יקשה נילף תחלת הקדש כו'. [אח"ז העירני ידידי הרב הגאון מוהר"ר נחום גינצבורג נ"י האבד"ק אופינא (ועתה הגאבד"ק קיבארע) שכ"כ התוס' מנחות (דף צ"ג ע"א ד"ה לפי) יעו"ש.] ובמק"א תירצנו בטו"ט הקושיא שהזכרנו מהני כהני כו'. (עיי', לעיל סי' י"נ אות ד')

ומ"מ בעיקר הדבר אף כי נתמעטה סמיכה בקרבן עכו"ם מקרבנו ואפילו נאמר כמ"ש שהוא במובן שאין דין סמיכה בקרבן זה מ"מ לא ברירא בנתגייר העכו"ם בינתים מאי דינו, וכן לענין תמורה דמבואר בתמורה (דף ג' ע"ב) דנתמעטו עכו"ם מתרי מיעוטי אליבא דתרי לישני חדא דכתיב לא יחליפנו ולא ימיר וכתיב בריש ענין דבר אל בנ"י ועוד משום היקשא דר"ש דעכו"ם אינו במעשר בהמה ולכן יצאו קרבנות עכו"ם מתמורה דמשמע נמי דלפי לימוד הראשון הוא דין בגברת ואם נתגייר העכו"ם עושה תמורה ולפי טעם השני הוא דין במין הקרבן מ"מ בנתגייר לא ברירא דינו דאפשר דהשתא קרבן ישראל מקרי והרמב"ם הביא רק טעם השני משום היקשא דר"ש. ומ"מ לטעם הראשון נמי יש להסתפק עין דקאמר הש"ס התם על בעיא דרמב"ח מי בעינן מתחלה ועד סוף דתיקו ברשות מאן דעביד תמורה, ויש להעור ממתניתין דתמורה (דף ז' ע"ב) שאין הכהנים ממירין בבכור כו'. ויש לי הרבה הרהורי דברים שלא ירדתי אחריהם העינה ובאתי בזה רק להעיר ותן לחכם כו'

ענף

[ד] ושוב כתב כת"ר ע"ד קושייתי השניה בתמורה (דף ט' ע"א) ת"ר לא יחליפנו בשל אחרים ולא ימיר אותו בשל עצמו ה"ד אי נימא בהמה דהקדש דידיה וחולין דעלמא מי מצי מקדיש איש כי יקדיש את ביתו קדש לד' אמר רחמנא מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו ואלא בהמה דהקדש דעלמא וחולין דידיה מי מתפיס בדבר שאינו שלו לעולם בבהמה דהקדש דעלמא וחולין דידיה כגון דאמר מריה דבהמה דהקדש כל הרוצה להמיר בבהמתו יבוא וימיר. והקשיתי מאי פריך מי מתפיס בדבר שאינו שלו למה לא יהא יכול להתפיס בדבר שאינו שלו, בשלמא הקדש כתיב ביה ביתו כו' אבל מתפיס מהיכי תיתי לן למימר דלא מצי להתפיס וכי מה הוא עושה בבהמת חברו הרי אינו מוציאה לחולין אלא שגם חולין דידיה נעשה הקדש כמותה, ומה בין זה להתפסת נדרים שהאומר ככר זה כזה בודאי לא איכפת לן אם העיקר אינו שלו ושפיר נתפס. וכ"ת דדין תמורה שוה לדין ההקדש לגמרי, א"כ מאי משני כגון דאמר מריה דבהמה כו' הרי מ"מ עדיין אינה שלו ובהקדש כה"ג מי הוה מהני. אלה הם הדברים שהצעתי לפני כת"ר בקדמייתא. וע"ז כתב כת"ר דנראה לומר עפי"מ דמבואר בתמורה (דף ז' ע"ב) מה הוא בבית בעלים אף תמורתו בבית בעלים דמקשינן דלא חל תמורה אלא היכא דחל עיקר ההקדש וכן להלן (דף ט') מה הוא מיוחד אף תמורתו מיוחדת וכיון דבהמת חברו לא היה יכול להקדיש ה"נ שלא יכול להתפיס בה תמורה זת"ד כת"ר. הנה מלבד שדרך חדשה היא באופן שמקישו כת"ר, הרי ריב"נ פליג התם במתניתין על ר"ע בהיקשא דמה הוא בבית בעלים כו', ואידך מה הוא מיוחד כו' דר"ש היא ועיי' בחולין (דף ס"ט ע"ב) ובראשונים שם כמו שהזכירנו למעלה בסי' הקודם. ולא היה לו לכת"ר ללכת סחור סחור בדרכי ההיקש מחדש באו דבפשוטו הוה מצי לומר כיון דאמר ר"ע מה הוא בבית בעלים כו' ואיתמעטו בשביל זה גם כהנים בבכור אפילו לאחר שזכו בו משום דדוקא בעלים הראשונים ממירין מכש"כ דאחרים שאינם בעלים כלל אינם ממירין מה"ט ומשנה מפורשת היא, ואי דלשון הש"ס מי מצי מתפיס בדבר שאינו שלו אינו סובל זה [מה שאינו מדויק גם לכת"ר], הא גופא קשיא למ"ל להש"ס למיפרך מסברא עדיפא הו"ל למיפרך ממשנה מפורשת מר"ע כיון דלדברי כת"ר השתא נמי רק מדר"ע הוא דפריך דאית ליה האי היקשא. אלא דהאמת הוא דזו אינה פירכא כלל, דכיון דגלי קרא בהדיא לא יחליפנו שאחרים ממירין אין לנו ללמוד מהיקשא דוהיה הוא ותמורתו כו' אלא דצריך שיהא עדיין בבית בעלים הראשונים כשעת הקדשו שאז יש בו דין תמורה וגם אחרים ממירין אז אבל כשיצא מרשות הבעלים הראשונים אין בו דין תמורה כל עיקר וגם בעלים אינם ממירין אז, והלכך כהנים אע"ג דהשתא בעלים של בכור נינהו מ"מ אינם ממירין וה"נ לענין היקשא דכת"ר. ואולם אפילו אי יהיבנא לכת"ר דמהיקש זה ילפינן דאין תמורה אלא באופן שהממיר היה יכול להקדיש, הנה מתאים היא עם מה שנרמז בדברינו בקצרה ולא הועיל כת"ר מאומה שהרי תשובתי בצדו דאם נימא דדין התמורה כדין ההקדש ממש וכל מקום שאינו יכול להקדיש בהמת ההקדש אינו יכול לעשות תמורה מאי משני כגון דאמר מריה דבהמה דהקדש כו' הא מ"מ בשביל זה עדיין לא היה יכול להקדישה דאינה שלו ואין זו הקנאה

ואין לומר דמהני מתורת שליחות דכל הרוצה כו' לשין שליחות הוא כדאמרינן בנדרים (דף ל"ו ע"ב) כל הרוצה נתרום כו', שהרי כתב המהרי"ט (ח"מ סי' קכ"ז) דבהקדש לא מהני שליחות, וכ"כ הר"ן רפ"ק דפסחים דבהפקר נמי לא מהני שליחות. איברא דיש מקום לדון דאע"ג דבכל הקדשים לא מהני שליחות מ"מ בתמורה מהניא. דבטעמא דמילתא דאין שליחות להקדיש כתב המהרי"ט משום דמילי נינהו ולא מימסרי לשליח אבל במחנה אפרים (הלכות שלוחין סי' ז') השיג עליו דזהו רק למסור לשליח אחר אבל לשליח ראשון מילי נמי מימסרי, והביא לדברי הר"ן דאין אדם יכול לעשות שליח להפקיר חמצו עיי"ש מה שכתב בטעמו של דבר. אבל בב"י או"ח (סי' תל"ד) מבואר דטעמא של הר"ן משום דהפקר מתורת נדר הוא כדמוכח בפ"ק דנדרים וכיון דדין נדר יש לו משו"ה לא מהני שליחות שהאומר לחבירו קבל עליך נדר זה בשליחות שאהיה אסור בו אינו כלום