דברי חמודות על מנחות, הלכות ציצית

וקי"ל כר"ש. וכתב הטור סי' י"ז וז"ל כתב הרמב"ם שיתעטפו בלא ברכה והוא הולך לשטתו שפירש שנשים אין יכולות לברך בדבר שהן פטורות אבל ר"ת כתב שיכולות לברך אע"פ שהן פטורות ויותר טוב שלא יברכו עכ"ל הטור ורבינו כתב לדברי רבינו תם בפרק קמא דקדושין סימן מ"ט ודחה שם לראיותיו ובפרק בתרא דראש השנה סי' כ"ז לא כתב הדחיות וכן בפרק כל הבשר סי' כ"ו וכתב ב"י דנקטינן כהרמב"ם דספק ברכות להקל אבל רמ"א כתב דמנהגנו שהנשים מברכין על מצות עשה שהזמן גרמא וכתב האגור בשם מהר"י מולין דנשים הלובשות ציצית שטות הוא ומחזי כיוהרא ואחת היה בשכונתינו שהיתה לובשתו עכ"ל וכ"כ רמ"א שאין לנשים ללבוש ציצית הואיל ואינו ואלא חובת גברא וכתב הרמב"ם בפ"ג מהלכות ציצית וכן הטור סי' י"ז דטומטום ואנדרוגינוס חייבים מספק וכתב רמ"א דלפי מה שנהגו הנשים לברך אמצות עשה שהזמן גרמא גם הם מברכות ורמ"י כתב דהכי הלכתא דהוי ס"ס חדא שמא זכרים הם ואת"ל נקיבות דלמאהלכה כמ"ד מברכים וכלומר דאפי' למ"ד דנשים אין מברכות הני מברכים משום ס"ס ואין נראה לי כן דאע"ג דס"ס הוא מ"מ לא יצאנו מידי ספק ברכות להקל ואף רבו לא אמר אלא לפי מה שנהגו הנשים לברך וכו' וקטן היודע להתעטף כו' כתוב בסוף ההלכות בסי' כ:

תניא אם היתה מיוחדת ליום וללילה חייבת בציצית. וסדינים המיוחדים ללילה אלא שאדם ישן בהם אף בבקר יתבאר דינם בדברי רבינו לקמן בעשיית ציצית:

ה"ג כסות יום חייב אפי' בלילה. וכ"כ בסה"מ שריצב"א היה מברך בליל יוה"כ כו' אבל הרמב"ם פ"ג מהלכות ציצית כתב כסות של פשתן אין מטילין בה תכלת גזירה שמא יתכסה בה בלילה שאינו זמן חיוב ציצית ונמצא עובר על לא תעשה בעת שאין שם מצות עשה ומותר לאדם ללבוש ציצית בלילה בין בחול בין בשבת ואע"פ שאינה זמנה ובלבד שלא יברך ע"כ ומדכתב שמא יתכסה בה בלילה ולא קאמר גזירה משום כסות לילה כלישנא דגמ' ש"מ דאכסות יום קאי ויש בו משום כלאים אם לובשו בלילה ופטור מן הציצית ג"כ כשלובשו בלילה אע"פ שמיוחד ליום וכן נמי בסוף דבריו שכתב שלא לברך בלילה ומאימתי יברך על ציצית בשחרית וכן סתם וכתב שאינו מברך על הציצית בלילה ומברך עליו בשחר ולא חילק בין כסות המיוחד ליום לכסות המיוחד ללילה וכמ"ש הטור בשמו כ"כ הב"י סי' י"ח וכתב עוד וז"ל נראה לי שמ"ש מותר ללבוש ציצית בלילה כשאין בו כלאים היא ואיצטריך לאשמועינן דאע"ג דלילה לאו זמן ציצית הוא מותר ללבוש טלית שיש בה ציצית ולא עבר משום בל תוסיף ותו אשמועינן דבשבת מותר לצאת בטלית מצוייצת אפי' בלילה דלאו זמן ציצית הוא משום דציצית אינם משוי אלא מנוי הבגד ותכסיסיו וכמ"ש בפי"ט מהלכות שבת עכ"ל וכתב עוד הב"י וז"ל כתוב בהגהות מיי' שרש"י פי' כדברי הרמב"ם ורבינו שמשון פי' כר"ת וכן רא"מ ולענין הלכה נקטינן כהרמב"ם דרב מובהק הוא וכ"ש דרש"י ס"ל כוותיה ועוד דספק ברכות להקל ע"כ וכ"כ ג"כ רמ"א דספק ברכות להקל על כן אין לברך עליו אלא כשלובש ביום והוא מיוחד ג"כ ליום וכתוב בכתבי מהרא"י סי' קכ"א שאחר תפלת ערבית אע"פ שעדיין הוא יום אינו מברך עליו ע"כ ומ"מ נהגו להתעטף אח"כ מי שאומר קדיש יתום משום כבוד צבור וגם שם כתב מהר"א דמי ששכח או הזיד ולא התעטף בציצית כל היום שאחר שהתפללו ערבית יתעטף בלא ברכה ואע"פ שאין הנדון דומה לו לגמרי דהתם לא התעטף כלל וכתוב בתשב"ץ וז"ל בליל יוה"כ מתעטף בטלית מבעוד יום ומברך משום דלילה לאו זמן ציצית הוא אבל כשהוא מתפלל סליחות קודם שיעלה עמוד השחר מתעטף בטליתו ואינו מברך וכשהיום מאיר ממשמש בטליתו ומניחו על ראשו ומברך עכ"ל ועיין לקמן סעיף ס"ד בענין המשמוש וז"ל הרמב"ם מאימתי מברך על ציצית בשחר משיכיר בין תכלת ללבן שבה וכתב ב"י שאפשר שלמד כן ממה שנתנו שיעור זה לזמן קריאת שמע בפ"ק דברכות והר"ר יונה שם גבי הא דאמר אביי לתפילין כאחרים כתב וז"ל וציצית שמצותה ביום אפשר שזמן התחלתו הוא גם כן משיראה את חבירו ויכירנו או אפשר שזמנו משיכיר בין תכלת שבה ללבן שבה והמרדכי כתב בפ"ב דמגילה דציצית כיון דלא כתיב ביה יום בהדיא אלא וראיתם אותו בראייה תליא מילתא ומעמוד השחר שרי לכתחלה וכן עמא דבר עכ"ל וכ"כ רמ"א דנוהגים לברך עליו כשלובשו מעמוד השחר ואילך. דין הסדינין שאדם ישן בהם אף בבקר נתבאר בדברי רבינו לקמן בעשיית ציצית:

שעד ל' יום פטור. ואח"כ חייב. עיין לקמן סעיף וא"ו:

אבל השואל מחבירו טלית מצויצת צריך לברך כו'. וכן מסיק בפ' כל הבשר סי' כ"ו וכתב עוד שם דנהגו להתעטף בטליתו של חבירו אפי' בלא ידיעתו וסמכו על זה דניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממונו ואם מצאה מקופלת יחזור ויקפלנה כבראשונה דאי לאו הכי לא ניחא ליה עכ"ל וע' מ"ש על זה שם סעיף קכ"ח וז"ל נ"י במקום שנוהגים להניח טליתיהן בבהכ"נ אם בא אדם להתעטף בה לפי שעה ולהחזירה למקומו מותר ולא חשיב שואל שלא מדעת גזלן הוי כיון דליכא חשש כילוי קרנא ניחא ליה לאיניש דליעבד מצוה בממונו משא"כ בספרים דשמא יבא לקרות בהם הרבה עד שיקרע מרוב משמוש ע"ש ואולי שמשום כך דקדק הקיצור שם בפרק כל הבשר לכתוב שמותר להתעטף כו' בשעת תפלה וכתב עוד נ"י בפרק הספינה דתפילין מניחן שלא מדעת בעליהן כמו בטלית ע"כ:

גרסינן בר"פ ראשית הגז (חולין דף קל"ו) ציצית אע"ג דכתב רחמנא כסותך דידך אין דשותפות לא כתב רחמנא על כנפי בגדיהם לדורותם ואלא כסותך למה לי לכדרב יהודה דאמר רב יהודה טלית שאולה פטורה מן הציצית כל שלשים יום ועיין לקמן בדברי רבינו סימן יו"ד גם במיו"ט שם:

שאין להטיל בכל הכנפים אלא בד' מהם וכ"כ הרמב"ם בפ"ג מהל' ציצית ומסיים בה לפיכך כשהוא עושה ציצית לבעלת ה' או שש אינו עושה אלא לד' כנפים המרוחקות זו מזו מאותן הה' או הו' בלבד שנאמר על ד' כנפות כסותך ע"כ ונ"ל דממשמעותיה דקרא דייק דמשמע ד' כנפות יעשה אותם והמרוחקות זו מזו טפל עליהם ביותר שם הכנפות ולא ישרו בעיני דברי הכ"מ שכתב דנראה שמסברא אמר כן דאי הכי אמאי מסיים ואמר שנאמר על ארבע וגו' ותחלת דבריו הי' בזה הלשון על ד' כנפות כסותך בעלת ד' ולא בעלת ג' וכו' שנאמר על ארבע וגו' תו למה לי:

וחייב חטאת דהני ציצית הוי משוי. וכתב רבינו בתשובה כלל שני סימן ט"ו וז"ל ראיתי לקצת רבותי שהם פושטים טלית שלהם כשהיו יוצאים לרה"ר ואני אומר שחומרא שאין לה טעם היא דלמאי איכא למיחש דאי חיישת שמא נפסקו החוטין ולא נשאר בהם כדי הכשר ציצית א"כ היאך בירך עליו בשעה שלובשו כי עונשו גדול הוא לברך ברכה לבטלה וא"ת שבדק כל ד' ציצית בשעת לבישה א"כ יבדוק גם בשעה שיוצא בהן לרה"ר והעולם לא נהגו כן לבדוק כל הציצית בכל שעה שמתעטף בטליתו משום דמוקמינן ליה בחזקת כשרות עד שיודע לו שנפסלו (וע' בדברי רבינו בעשיית ציצית) ועוד דציצית אינו נפסל בקל דתכלת אינו מעכב כו' ומפרש בגמ' לגרדומי וכו' (כדלקמן סי' ז') הלכך אינם נפסקים בקל ליפסל והעולם רגילים לתקנם אף קודם שיגיעו לידי פיסול הלכך מוקמינן להו אחזקתייהו לענין ברכה וכן לענין לצאת לרה"ר ומי שאינו רגיל לילך ד"א בלא ציצית ראוי לו לסמוך על החזקה ולצאת בו ואם ירצה להחמיר יבדקם בשעת יציאה וי"א שכל טליתות שלנו הויין מצויצות שלא כהלכתן ואין יוצאין בהן ברה"ר ואינם דברים של טעם דאם אינם מצויצות כהלכתם היאך אנו מברכין עליהם אלא ודאי התורה אמרה שיש ליתן בכנף ב' חוטין לבן וב' חוטין תכלת והל"מ שהתכלת אינו מעכב את הלבן והיה מספיק לנו בשני חוטי לבן אלא שאנו נותנים עוד שני חוטין זכר לתכלת (ועיין בדברי רבינו לקמן ריש סימן ז') ועוד אף לפי דבריהם שאינן מצוייצים כהלכתן מותר לצאת בו לרה"ר דאמרינן בשבת בפרק ר"א דתולין מתעטף אדם בכילה ובכסכסים ויוצא בה לרה"ר ומ"ש מדרב הונא דאמר היוצא בטלית שאינה מצויצת כהלכתה בשבת לרה"ר חייב ציצית לגבי טלית חשיבי ולא בטלי הני לא חשיבי ובטלי ופר"י ז"ל האי דציצית חשיבי ולא בטלי כי דעתו לתקן שאר ציציות ולצרפם לזו שהיא כשרה הלכך לא בטלי הנך כסכסים בטלו לגבי כילה ומתוך כך פסק ר"י ז"ל שמותר לצאת ברצועות הקשורות באבנט אע"פ שאינו קושר בהן בתי שוקים או מנעלים משום דבטלי גבי אבנט וכן נמי טליתות שלנו שיש להם ד' ציציות אפי' אי חשבת להו אינן מצוייצות כהלכתן בטלי לגבי (ציצית) טלית עכ"ל וכ"כ בכלבו שרז"ל לא חש ליה למהר"ם שלא היה יוצא בטלית קטן בשבת ברה"ר ובב"י סוף ההלכות כתב שיש לחוש בטלית קטן לפי שאין בו עיטוף גמור ותחת גלימא העליון שנראה כמשוי וכמלבוש כפול וטוב הוא לעשות באמצעיתו אחיזות כעין סרבל ע"כ וכתב עליו הב"י סימן י"ג שאינו יודע טעם חשש לזה כלל מהא דבפרק תולין דהביא רבינו בתשובה כדלעיל ומפרק חבית האוליירין מביאין בלורי נשים לבי בני ובלבד שיתכסה בה ראשו וכל שכן בהני טליתות שהם מלובשים ממש דשרו ואין טעם להצריך להם אחיזות וכן נוהגים העולם לצאת בה לרה"ר וכן דעת הרשב"א שכתב בתשובה שהרי"ף פסק כמ"ד אין התכלת מעכב את הלבן ונראים דבריו וכך אנו עושים מעשה כדבריו בין בחול בין בשבת ע"כ וכן דעת הרמב"ם בפי"ט מהלכות שבת וכיון דכל הני רבוותא מסכימים להתיר הכי נהגינן וכן נהגו העולם עכ"ל הב"י ומ"מ צריך ליזהר שלא יהא מונח על כתפו כשיוצא בו בשבת דאז הוי כמשוי כדאיתא בס"פ חבית ע"ש וכתב רמ"י ז"ל בהלכות שבת סי' ס"א סעיף ל"א וז"ל ואם אין בה ציצית כלל מותר לצאת בה אע"ג דלא שפיר עביד לצאת בה בלא ציצית מ"מ לבושו הוא ואין בו משום איסור שבת עכ"ל וע' לקמן בסמוך בשם המרדכי:

גרסי' בהקומץ בתר הך דהכא רבינא הוה קאזיל בתריה דמר בר רב אשי לשבתא דריגלא איפסק קרנא דחוטי ולא אמר ליה מידי כד מטא לביתיה אמר ליה מהתם איפסק א"ל אי אמרת לי מהתם שדיתיה והאמר מר גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה תרגמה רב בר שבא בלאו דלא תסור (כגון טלטול איסור דמדרבנן ואבנים מקורזלות מותר להכניס לבה"כ משום כבוד הבריות אבל לשאת משוי דכתיב בהדיא לא דחי כבוד הבריות) ואיכא דאמרי מהתם א"ל וא"ל מאי דעתיך למשרייה גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה והא תרגמא רב בר שבא בלאו דלא תסור ה"נ כרמלית דרבנן היא וכתב ב"י ס"ס י"ג דנראה שאפילו אם נודע לו כשהוא עומד בכרמלית שבשעה שיוצא בו פסול היה לא קנסינן ליה מפני שלא בדקו דאפי' אם תמצא לומר שהיה לו לבדקו ולא בדקו לא קנסינן ליה במקום דאיכא כבוד הבריות וכ"ש דלא אשכחן שחייבוהו חכמים לבדוק ומסיק דאין לחלק בין טליתות שלהם שהיו נושאים אותם במקום גלימא ואם פושטים אותו בשוק איכא משום כבוד הבריות דאפילו בטלית דידן נמי אע"פ שאין לובשים אותו משום מלבוש מ"מ איכא זלזול אם יצטרך לפושטו בשוק וא"נ דלא פלוג רבנן בין טלית לטלית ע"כ וכתוב במרדכי אומר הר"ר שלמה מדרויי"ש שאם נפסק לאיש חוט של טלית בשבת אסור ללובשו עד שיתקן אותו שאם לובשו עובר בעשה והשיב ר"י דליתא כדמוכח בשמעתין דאע"ג דאיפסק לא הוי שרי בכרמלית דרבנן לכך נראה לר"י דמ"ע דציצית אינו אלא להטיל בו ציצית כשילבשנו ולא אמר הכתוב בלשון לא תלבש בגד שיש לו ארבע כנפות בלא ציצית דאז ודאי היה הדין עמו אלא מ"ע גרידא להטיל בו ציצית ומ"מ אין הטלית אסור ללבוש וגם אין עובר כיון שאין אתה יכול להטיל בו שהוא שבת ובחול ודאי עובר כל שעה שלובשו בעשה להטיל בו ציצית ע"כ וכתב ב"י דבתשובה אשכנזית מצא כתוב בלשון הזה שאלת בני אם נפסק אחד מהציציות אם מותר להתעטף ולברך בשבת המברך בו מוציא ש"ש לבטלה דקי"ל דד' ציצית מעכבות זו את זו דלית הלכתא כרבי ישמעאל. ומיהו אם הלך אדם לבית הכנסת ומצא טליתו שנפסקו החוטים ואינה מצויצת כהלכתה ומתבייש לשנות מנהגו לישב בפני הקהל בלא טלית אפשר דמותר להתעטף בלא ברכה כדאשכחן בהקומץ רבה בכרמלית דרבנן גדול כבוד הבריות ע"כ ואינו נ"ל דלא דמי יושב בפני הקהל בלא טלית לפושט טליתו בשוק עכ"ל הב"י אבל רמ"א ז"ל פסק להא דתשובת אשכנזית:

ופירוש זה עיקר. והמרדכי כתב ג"כ שאין נראה לר"י פי' רבינו תם אלא כשרים אפילו איגרדום כולהו דמה לי ב' מה לי כולם ועמא דבר מינייהו לקולא מינייהו לחומרא ומיהו בסמ"ג תפס שיטת ר"ת עכ"ל וכתב ב"י דלענין הלכה נקטינן כסברא שהסכימו בה הר"י והרא"ש ז"ל ומיהו היכא דאפשר טוב לחוש לסברת ר"ת להחמיר ע"כ ורמ"א ז"ל כתב דנוהגים כר"ת:

ואם יש אפילו בחוט אחד פחות מכדי עניבה פסול. הלכך כיון שכל אחד כפול לשנים אם נפסקו ב' ראשים פסול שמא נפסק חוט אחד אבל אם לא נפסק אלא ראש אחד כשר כ"כ הטור סימן י"ב וכתב הב"י דזה דוקא במי שאינו מדקדק בעת עשיית הציצית שיהיו ד' ראשין מצד אחד לקשרו ד' לצד האחר אבל לפי מה שאנו נוהגים לדקדק בעת עשיית הציצית לתת סימן בד' ראשין בענין שלעולם הד' ראשין הם מצד אחד של הקשר וד' הראשין מצד האחר דאז אנו יודעים בודאי שכל ד' ראשין מצד אחד לקשר הם חציי חוטין ואין בהם חוט אחד שלם הילכך אם נפסקו מעיקרם שני ראשין מצד אחד כשר דהא ודאי אינם חוט אחד אלא משני חוטין והרי נשאר מכל אחד הראש השני שהוא יותר מכדי עניבה ומיהו היכא דנפסק ראש אחד מצד אחד לקשר והראש השני מצד האחרון בהא שייך נמי למיחש דשמא שני ראשין אלו מחוט אחד הוא ע"כ וכתב עוד הב"י וז"ל היכא דנפסקו ב' ראשי החוט ולא נשתייר בשום ראש כדי עניבה ובצירוף שיעור שני הראשים יש כדי עניבה היה נראה להכשיר ואפשר היה לומר דמפני כך כתב רבינו לעיל בדברי ר"ת שאם נפסקו שתים מן השמנה ונשאר בהם כדי עניבה כשר דמשמע דאע"פ שאין בשום אחד משני הראשין לבדו כדי עניבה מאחר שבהצטרפות שניהם יש כדי עניבה כשר אלא שלא מצאתי מי שכתב כך ואיכא למימר דכל שאין בשום א' מראשי החוט כדי עניבה אע"פ שבצירוף שניהם יש כדי עניבה כיון שאין כדי עניבה במקום אחד לא מינכר ולא חשוב כלל דכמאן דליתיה דמי עכ"ל:

ואזלינן לחומרא וכו'. וכתב הב"י אבל הרי"ף והרמב"ם לא הזכירו דין זה משמע דסברי דאזלינן בה לקולא וטעמא משום דסבירא להו דשיעור זה אינו אלא מדרבנן דאילו מדאורייתא בכל דהו סגי והכי נקטינן היכא דלא אפשר אבל היכא דאפשר טוב לחוש לדברי הרא"ש ז"ל עכ"ל ובשו"ע שלו סתם כדברי רבינו הרא"ש ז"ל:

ב"ש דמינכר וכשרין. וכתב רמ"א דמשערינן בחוטין בינונים:

ש"מ צריך לקשר על כל חוליא וחוליא. ע"ל סי' ט"ו:

ורש"י דחק לפרש כו'. והמרדכי כתב תחלה להכריע ובנשאר כדי עניבה מהגדיל כשר ואח"כ כתב בשם רבינו שמשון לדחות אותם ראיות והעלה ואין כח בידי להכשיר עד יבא מורה צדק עכ"ל ודברי רבינו הם דברי התוספות וכ"כ ג"כ סמ"ג ורבינו ירוחם שאפילו לא נשאר כדי עניבה אלא מהגדיל כשר וסמ"ק כתב שתי הסברות ולא הכריע וכתב ב"י דמנהג העולם כדברי רש"י ומיהו היכא דלא אפשר כגון שהוא במקום שאין ציציות מצוים לתקן כדאי הם ר"י והרא"ש לסמוך עליהם ועוד שיש לדבריהם ראיה מההיא דסיפרי וסוגיא דגמרא אתיא שפיר לשטתם עכ"ל:

טלית שהקטן מתכסה בו ראשו ורובו. וז"ל הרמב"ם בפ"ג ותהיה מדתה כדי שיתכסה בה ראשו ורובו של קטן המתהלך לבדו בשוק ואינו צריך אחר לשומרו ולילך עמו ע"כ וכתב הראב"ד יפה אמר שלא בכל קטן משערין אלא בזה שיכול לילך לבדו שהרי אמרו והגדול יוצא בו עראי אלמא דלא בכל קטן משערין ע"כ ולשון הטור ר"ס ט"ז כל שהקטן בן ט' שנים יכול לכסות בו וכתב ב"י דמשמע דהיינו דלא כהרמב"ם דהא פחות מבן ט' נמי מתהלך לבדו בשוק ואפשר שהטור מפרש דה"ק הרמב"ם קטן המתהלך לבדו בשוק עס טליתו וא"צ אחר לשמרו שלא יאבד הטלית וכדמשמע מדברי סמ"ג וסובר הטור דכל שהוא פחות מבן ט' צריך לשומרו שלא יאבד הטלית עכ"ל הב"י וכתוב באורחות חיים כדי שיתכסה בו ראשו ורובו של קטן פירוש באורך וברוחב:

והגדול יוצא בו עראי חייבת. והרמב"ם השמיט לזה כמו שתראה מלשונו שהעתקתי בסעיף דלעיל וכתב הכ"מ שטעמו לפי שמה שאמרו בברייתא והגדול יוצא בה אינו תנאי לטלית להתחייב בציצית כי הכל תלוי באם קטן מתכסה בו ראשו ורובו דאז מיקרי כסות ואם לאו לא מקרי כסות ומשום דקטן לאו בר חיובא הוא תלו הדבר בגדול ואמרו שהטעם שמתחייב הגדול בכסות כזה מפני שדרך הגדול לצאת בטלית כזה עראי והדר קתני סיפא שאם אין הקטן מתכסה בה ראשו ורובו אע"פ שלפעמים על צד הדחק גדול יוצא בה עראי לא מיקרי כסות ופטורה עכ"ל הכ"מ וכ"כ ג"כ בב"י בשם הר"י ן' חביב ז"ל ונתרעם על הטור שנכנס בתחלת הדברים בלשון הרמב"ם שיעור טלית להתחייב בציצית כל שהקטן כו' וסיים בלשון הברייתא וגדול אינו מתבייש כו' אבל רמ"א ז"ל סובר שזה הגדול כו' הוא תנאי ג"כ שלמד שצריך שיהיה בטלית זה התנאי שהקטן מתכסה כו' יהיה בו ג"כ תנאי זה שהגדול לובשו פעמים עראי ויוצא בו לשוק ואתיא ברייתא כפשטה וכמשמעה ונמשך אחריו ג"כ תלמידו רמ"י ז"ל ומסיים בה שאם הוא קטן כ"כ שאין דרך סתם בני אדם להתכסות בו זה שיוצא בו באקראי לשוק ואינו מתבייש בטלה דעתו אצל כל אדם:

טלית כפולה חייבת בציצית ור"ש פוטר. גם הרי"ף סתם וכתב ולא פירש הלכה כדברי מי משמע משום דסמכו דמן הסתם משמע דהלכה כת"ק וכ"כ הטור סימן י' דמלשון רבינו ז"ל יראה דחייבת אפילו לא תפרה וכך פסק רבינו ירוחם אבל הרמב"ם פסק בפ"א כר"ש וגם בנ"י כתוב דהלכתא כוותיה וכתב ב"י משום דמשמע להו דהא דאמר רבה לאו היינו כנף דכתב רחמנא באורייתא ולא קא"ל לא תתעטף בה אלא כשהיא כפולה ש"מ דאפי' בעודה כפולה אסר ליה להתעטף וכר"ש והא דלא א"ל מעיקרא כי חזייה דמיכסי טלית כפולה מפני שרצה להמתין עד שיפשיטנה ויראה דקאים כנף להדי רישיה וכן משמע מדאכסי גלימא אחריתא ולא כפל את זו ומיכסי בה וגם רבה בר רב הונא דא"ל זיל רמי ליה הל"ל זיל כפלה אלא ודאי משמע דהלכה כר"ש וגם ברוקח פסק הלכה כר"ש ושוב נדחק ליישב דאפשר לומר דגם הרי"ף ורבינו ס"ל דהלכה כר"ש וסמכו בזה על שהביאו להך עובדא דרבה בר רב הונא והוקשה לו דא"כ הוה ליה להביא ג"כ האוקימתא דבגמרא דתפרה היינו דנקטה בסיכי כמ"ש במיו"ט וניחא ליה משום דשמעינן ליה מהך עובדא דלא קפיד אלא דלא ליפשוט וליקום חוטא להדי רישא וכי נקטה בסיכי וא"א דליקום חוטא להדי רישא פשיטא דמטילים בה ציצית כשהיא כפולה ומשום כך פסק הב"י דהלכה כר"ש כיון שיש לפרש דעת הרי"ף והרא"ש כהרמב"ם למעט במחלוקת עדיף אבל רמ"א כתב ג"כ די"א דחייבים אף בלא תפירה כת"ק מ"מ מסיק דטוב לעשות לה ציצית אבל לא לברך עליה וכתב עוד הב"י דהא דפטר ר"ש היינו מלהטיל בכנפיה הכפולים אבל בד' כנפיה הפשוטים צריך להטיל דאטו משום דכפליה איפטרא לה והכי דייק לישנא דהרמב"ם שכתב אין כופלין את הטלית לשנים ומטילין ציצית על ד' כנפות כשהיא כפולה משמע דוקא על ד' כנפות כשהיא כפולה אין מטילים אבל ד' כנפות פשוטים מטילים עכ"ל:

ושוין שאם כפלה ותפרה חייבת. וכתב הרמב"ם שאפילו תפרה מרוח אחת חייבת וכתב הב"י דנ"ל שלמד כן מדאוקמי לה בדנקטי בסיכי כמ"ש במי"ט וסובר הוא ז"ל דנקטיה בסיכי היינו תפרה מרוח אחת א"נ כיון דטעמא דאין מטילין בה ציציות כשהיא כפולה הוא משום דמפשט וקם חוטא להדי רישא כל שתפורה מרוח אחת דליכא למיחש להכי שפיר דמי להטיל בה כשהיא כפולה וממילא משמע דה"ה לנקטיה בסיכי דהיינו תפירה רחבה כדפירש רש"י דתפרה סתם קאמר דאפילו תפירה רחבה במשמע עכ"ל הב"י:

בזקן שעשאה לכבודו דפטור. וכתב בנ"י ואע"פ שלובש אותה לפעמים בחייו כיון שאין עיקר עשייתה לאיכסויי מחיים לכסות לילה שפטורה אפילו ביום ע"כ וכתב ב"י סימן י"ט ואפילו להרמב"ם שמחייב ציצית לכל כסות שלובש ביום ואע"פ שהוא מיוחד ללילה (ופמ"ש לדבריו הללו לעיל סעיף ב') שאני הכא דכיון דכתיב על ד' כנפות כסותך משמע דוקא כסות המיוחד לאדם חי יצא שאינו מיוחד לכסות אדם חי דה"ל כאילו אינו כסות כלל ופטור ע"כ:

והאידנא נהגו להסיר. והרמב"ן בתורת האדם העלה שאין קוברין את המת אלא בטלית שיש בו ציצית ואין כאן בית מיחוש וכך מסיק בש"ע י"ד סימן שנ"א ורמ"א כתב דנהגו לקברו בציצית אך שפוסלים הציצית תחלה או כורכין אחד מן הכנפות:

מכאן ואילך חייבת. וכתב נימוקי יוסף בשם הריטב"א דהני ל' יום צריך שיהו רצופים שלא הרזירום בינתים כלל ע"כ:

אבל השואל טלית מצוייצת יברך לאלתר. ועיין סעיף ה' וסעיף ו':

פירש"י ז"ל דחיישינן דילמא פייש כו'. והלכך אפילו קרע כל דהו אסור לתופרו כשהוא בתוך ג' מן הכנף כ"כ רבינו בתשובה כלל ב' סימן י"א:

כיון דאית ביה ג' על ג' וכו'. וז"ל התוספות דף מ' ריש ע"ב אדאמר גזירה שמא יקרע סדינו כו' דהיינו שנקרע הכנף שהציצית תלוי בו ולא נשתייר ג' דהוי כאילו נפסק לגמרי אבל אם נשתייר בו ג' לד"ה חבור מעליא עכ"ל וכתב הב"י סימן ט"ו דמשמע דהיינו כפירוש רב עמרם ולפי זה תוך ג' וחוץ לג' לא קאי ארוחב הטלית דל"ש לן בין נקרע תוך ג' ברוחב הטלית לנקרע חוץ לג' אלא אאורך כלומר שאם מה שנשאר שלם הוא חוץ לג' יתפור דכיון דאיכא ג' אצבעות שלם לא חשיב כפסיק אבל אם כל השלם הוא תוך ג' כיון שאין בשלם ג' כפסוק דמי ולא יתפור וכ"כ הרא"ש ורבינו ירוחם עכ"ל ומ"מ כתב ב"י לעיל מיניה בשם רבינו ירוחם דאם נקרע ונשתייר כל שהוא כשר ופירש הב"י דקאי אפירושו של רב עמרם ובזה נראה שנחלקו רבינו והתוס' דמדבריהם משמע דבלא נפסק לגמרי מיירי ואפ"ה תוך ג' פסול ובסוף שיטה זו כתב ג"כ הב"י דהא דרבינו ירוחם מכשיר בנשתייר כל שהוא אינו מוכרח ולפיכך יש לתמוה שבש"ע שלו סתם כדברי רבינו ירוחם בזה אבל רמ"י כתב המחלוקת שעליו די"א שאין נקרא חיבור אא"כ נשארו בו ג' אצבעות שלמים ומסיק הש"ע ז"ל דירא שמים יצא את כולם היכא דאפשר ורמ"י השמיט היכא דאפשר ולא כוון יפה דודאי היכא דלא אפשר מוטב שלא יתבטל מציצית ואע"ג דהתורה לא הזקיקתו אם אין לו כדינו כדלעיל בסי' ט' מ"מ שמא הך יש לו כדינו מקרי וכתב הב"י וז"ל אם נקרע ונשתייר ממנו כל שהוא ותפרו ואח"כ הטיל בו ציצית לדעת רש"י אם הוא של צמר כשר דשמא ישייר מחוט התפירה ליכא למיחש כמבואר בדברי הרא"ש ומשום דנפסק ליכא למפסליה דתפירה הויא חיבור ולא דמי למאן דחייטיה לגלימיה (שכתבתי במי"ט סימן ה) דלא עשה כלום דשאני התם דכיון דלא פסק הכנפים גלי דעתיה דסופיה למישרינהו ואם היא של שאר מינים שדרך לתפור בחוטין של אותו מין לא יתפור דאיכא למיחש שמא ישייר מחוט של תפירה ולפירוש רב עמרם שכתבו הרא"ש ורבינו ירוחם נראה דבין של צמר בין של שאר מינים יתפור דהא לא פסל אלא משום דלא נשתייר תורת בגד הא לאו הכי משמע דשפיר הוי תפירה חבור וכן נראה לדעת נימוקי יוסף אליבא דרב עמרם דכל שתפרו ואת"כ הטיל בו ציצית כשר בין בטלית של צמר בין בטלית של שאר מינים מיהו היכא דנקרע לגמרי ותפרו ואח"כ הטיל בו ציצית איכא לספוקי לכולהו פירושי אי מהני בהו תפירה אי לא עכ"ל הב"י ומסיק רמ"י דטוב להחמיר ונ"ל דדוקא היכא דאפשר וכדלעיל בסמוך ועוד כתב רמ"י דהא דמכשיר בשלא נקרע לגמרי דלהתוספות ליתא לפי דלדידהו צריך להשתייר רוחב ג' אצבעות שלם וכבר כתבתי לעיל בזה וכתוב בהגהות מיי' פ"א בשם הר"ם ז"ל ויש ליזהר אותם שתופרים חתיכות מעיל בכנפות הטלית שלא תהא שום תפירה שתופרין ומחברין אותם לטלית למטה מג' ולמעלה ממלא קשר גודל (מהטעם שיתבאר בסימן י"ד) אלא התפירה התחתונה ושבצדדים תהיה בסוף הטלית פחות ממלא קשר גודל והתפירה העליונה שבצדה השנית יהיו מרוחקים מסוף הטלית יותר מג' וכתוב בתרומת הדשן על מה שנוהגים לתפור סביב הנקב שהציצית תחוב בו בחוטי משי כדי שלא יתרחב הנקב וישמט הציצית ממקומו דאין קפידא משום תוך ג' לא יתפור דלפי' רב עמרם כיון שהטלית שלם ואינו תופרה אלא כדי לחזק הנקב לא שייך טעמא דכמאן דפסיק דמי ולפרש"י כיון שתופר הטלית של צמר במשי שאינו ראוי לציצית שרי והא דמהר"ם י"ל דאיירי בטלית של משי ותופר פסקי המעיל במשי דחוט התפירה ממין הטלית ואיכא למיחש שמא יצרפנו עם שאר חוטי הציצית ע"כ וכתב רמ"א דה"ה בכל מקום שתופר בחוט שהוא מין הציצית דחיישינן שמא יקח אותו חוט לחוטי הציצית ע"כ וכתב עוד בת"ה דנראה דאפילו אם תופר טלית של משי בחוטים של משי אלא שצבועים החוטים אדום או ירוק אין להקפיד כה"ג דה"נ ליכא למיחש שיצרפנו עם החוטים הואיל ולא נהגינן כלל האידנא בשום מקום רק בציציות שהם לבנים ולא צבועים ואפילו בטלית קטן שהוא ממיני צבעונים לא ראיתי מימי אחד שיהא מצוייץ רק בציצית לבן ולא צבוע ואע"ג דאין קפידא בצבע כלל הואיל ולא נהגו כן נראה דליכא למגזר ביה שמא יצרפנו עם החוטים ומ"מ פה ק"ק פראג בבהכ"נ דפינחס שהייתי רגיל בה קודם שנתמניתי לאב"ד יש ארבע כנפות ממשי בצבע ירוק כחלמון ביצה וכן הציציות שבו ג"כ ממשי ירוק כחלמון ביצה והובא לכאן מרעגנשבורק והוא של הקדוש רבי שלמה מלכו הי"ד עוד שני דגלים שלו וגם סרגינוס שקורין קיטל:

ואי עביד ביה ציצית לא פטר ליה לטלית. ולא מבעיא ואצ"ל שהציצית שכבר תלויים בו שהם פסולים לכשיתפור הקרע משום תעשה ולא מן העשוי וכ"כ רבינו ירוחם אבל בנימוקי יוסף כתב בשם רב עמרם בזה הלשון טלית שיש בו ציצית ונקרע הכנף סמוך לציצית אם הוא חוץ לג' יתפור שהרי לא נתבטל הציצית כיון שנשאר שיעור שלם להיות כנף דהיינו ג' על ג' תוך ג' אם נקרע תוך ג' בטל הציצית מיד שלא נשתייר בו שיעור כנף וכשחוזר ותפרו ה"ל תעשה ולא מן העשוי ע"כ וכ' ב"י דמשמע דתוך ג' וחוץ לג' הוא מפרש שברוחב הבגד קאמר כפירש"י אלא דלרש"י כל שנקרע תוך ג' אפילו תופרו ואח"כ הטיל בו ציצית פסול ולרב עמרם לא נפסל אלא ציצית שהיו בו בעת שתפרו אבל ציצית שהטיל בו אחר שתפרו כשר ולזה נוטים דברי הרמב"ם שכתב בפ"א נפסק הכנף שיש בהן ציצית חוץ לג' אצבעות תופרה תוך ג' לא יתפור משמע דוקא לפסול ציצית שיש בה בשעת קריעה קאמר וכיון דהרמב"ם סבר כרב עמרם הכי נקטינן ומיהו היכא דאפשר נכון לחוש לדברי רש"י עכ"ל הב"י וכתב עוד הב"י וז"ל והיכא דנקרע מנקב שהציצית תלוי בו ולמטה אם קדם הטלת הציצית לקרע אותו ציצית שהיה שם בשעת הקרע כשר כיון שתחלתו נעשה בכשרות כי הא דרבינא דלקמן סימן י"ד דאיסתר קרנא דגלימא וכו':

ושוין שמביא תכלת ממקום אחר ותולה בה. ומכאן השיב הרשב"א למה שנשאל על טלית מצוייצת כהלכתה דחלוקה לשנים ובכל חלק יש בו שיעור להתעטף ונשארו לכל חלק מהציציות אחת או שתים והשיב שאין באותן ציצית משום תעשה ולא מן העשוי מדתניא הכא ושוין שמביא כו' דאלמא שכל שאר הכנפים לא נפסלו משום תעשה ולא מן העשוי אע"פ שנקרע וניטל מקצתה וכיון שכן מה לי אם נקרעה מקצתה או חלוקה לשתים הכל דין אחד וטעם אחד וכאן וכאן כשר דאין כאן משום תעשה ולא מן העשוי עכ"ל ורמ"י כתב דלא גרע מטלית חדשה שעושין בה ציציות בתחלה אחת ושתים ואח"כ מוסיפים עליהם להשלים אע"פ שמפסיק זמן רב הכא נמי ל"ש עד כאן לשונו:

מתירין מבגד לבגד. וכתבו התוס' בפ' במה מדליקין דאפילו שמואל לא שרי להתיר ציציות מבגד זה אלא כדי להניחם בבגד אחר אבל שלא להניחם בבגד אחר לא ומה שנהגו להתיר ציצית מטליתות של מתים (כדלעיל סי' ט') ל"ק דדוקא בטלית שהוא בר חיובא אין מתירין ע"כ וכתב רמ"י דנ"ל דדוקא כשמתירין שלא על מנת לעשותם בבגד אחר וגם אינו רוצה לעשות ציצית אחרות בבגד זה דה"ל ביזוי מצוה לציצית או לבגד אע"ג דקי"ל ציצית חובת גברא הוא (כדלעיל ס"ס ט') מ"מ אסור להתירם ממנו שלא לצורך כלל אבל אם רצה להתיר ציצית מן הבגד ולהשליכם ולעשות בו ציצית אחרות יפות מן הראשונים נ"ל ודאי שהוא מותר דהוי נוי מצוה וכתיב זה אלי ואנוהו עכ"ל:

וד' בגודל. וכתב המרדכי אומר ר"ב שצריך לשער במקום רוחב הגודל ולא מראשו שהוא קצר עכ"ל ואפשר להבין מזה כוונת שתי גרסאות שכתבו התוספות בפרק התכלת סוף (מנחות דף מ"א) ובפרק קדשי קדשים (זבחים דף ס"ג:)

בתוך ג' אצבעות. ופשוט דהני אצבעות נמי כדפירש לה רב פפא אדארבע דב"ה דהא הנהו נמי בהך מחתא דהכא מחתינהו רב פפא גופיה ומכיון דמפשטא דגמרא מוכרח כך ולא היה מן הצורך לב"י שהביא כל הפוסקים שכתבו דהיינו אצבעות היינו גודל וכתב עוד הב"י וז"ל וראיתי הרבה אנשים מודדים בג' אצבעות הסמוכים זה לזה ביד שהאחד נקרא אצבע והב' אמה והג' קמיצה וטעות הוא בידם ואין להם על מה שיסמכו ע"כ:

והכי נהגינן לעשות ציצית י"ב אצבעות שליש גדיל וכו'. ולפיכך בתחלה יקח החוטים שיהו ארוכין כאצבע יותר מי"ב אצבעות כדי שיעור הקשרים וכ"כ ב"י בשם מהרי"א וכתב עוד שאפשר שמפני כך כתוב בכל בו שיהו אורך החוטים י"ג אצבעות ולפי זה כשמתחלה לוקח אותן פשוטים קודם שיכפלו יהיו ארוכין כ"ו אצבעות וכתב עוד הב"י וז"ל ויש לדקדק שהיה לרבינו להוסיף על אורך החוטים ב' או ג' אצבעות שהרי מקום תליית החוטים בכנף קודם שיתחיל לעשות גדיל הוי ממלא קשר גודל עד ג' אצבעות ואפשר שאותו חלק מהחוט כיון שהוא סמוך לבגד חשוב כגדיל ויותר נראה לומר די"ב אצבעות דקאמר היינו לבד מהחלק ההוא וסברא אחרונה זו פסקה רמ"א ז"ל:

ה"נ אין לו שיעור למעלה. וכתב המרדכי שר"י היה נוהג לעשות ארוך משום גרדומים וכתב עוד ואם הוא ארוך יותר מדאי ראוי לקצרו ולא מקרי תעשה ולא מן העשוי כיון שאינו עשוי בפיסול עד כאן:

כתוב באורחות חיים. וזה לשונו יש מי שכתב שאסור לתת שום בגד בנקבי הטלית שמכניסים בהם הציציות דכתיב הכנף מין כנף וע"כ מקיפין הנקב בפתיל או במשי ויש מי שכתב שאין לחוש בזה כלל כי אין עושים זה אלא לחזק הבגד כדי שלא יקרע וכן כתב בעל התרומה וז"ל הטור שאדם נותן בכנף לחזק מין כנף מיקרי שאינו שם אלא לחזק ע"כ וכתב ב"י שכל העולם נוהגים לתת טלאי סביב הכנף בין שהוא מינו בין שאינו מינו ובארץ מצרים נוהגים לטלות חתיכות עור סביב הכנף ואפי' למ"ד דהיא של בגד וכנפיה של עור זיל בתר כנף ופטורה הכא חייבת דשאני התם שכל הכנף מעור וחברו לבגד וכ"כ המרדכי בשם תוס' שנ"ץ ע"כ:

תלאן ואח"כ פסק ראשי חוטין שלהן פסולין. אבל אם תחבם בכנף ואח"כ חתכם כשרה רק שיחתכם קודם כריכה כ"כ הטור ס"ס י"א וכ"כ סמ"ג ומכ"מ כתב דטוב שיחתכם קודם שיתחבם כלל וטעמו פירש ב"י כדי שלא ישכח מלחתכם עד אחר קשירה וכתב עוד הב"י וז"ל ונ"ל כיון דקי"ל (בסי' ט"ו) דאפילו לא כרך בה אלא חוליא אחת כשרה אם כרך בה חוליא אחת ואח"כ פסקן פסולה ומיהו דוקא בשקשר קשר אחד אבל אם לא קשר כלל לא משום דלא הוי מן העשוי דהא קי"ל קשר העליון דאורייתא הלכך כל שפסקן אחר שקשר ולא כרך או אחר שכרך ולא קשר כשרה אבל אם כרך חוליא וקשר אחריה אם פסק אח"כ פסול ואף שעדיין לא גמר הכריכות והקשרים משום דבהכי מתכשר חשיב שפיר מן העשוי עכ"ל והקשר דנקט היינו שקשר ב' פעמים אבל קשר רק אחד ואח"כ חתכן כשרה דהא מסקינן לקמן דבעינן ב' קשרים וכ"כ רמ"י ז"ל:

וצריך לפרודי כו'. וכתוב בעיטור בעידן תכלת קאמר להפריד תכלת לצד אחד ויפה לדקדק ולעשות זכר לתכלת עכ"ל מהא שמעינן דליכא קפידא כולי האי האידנא ואפשר שזהו הטעם שהשמיט בקיצור וכתב רמ"י ז"ל שיפרידן זה מזה קודם שיברך עליהם ונכון הוא שהרי בברכה מזכיר ציצית ואין ציצית כו' ועיין סעיף ע"ד:

אבל אשה כשרה כו'. וכתב המרדכי שכן מנהג שהנשים עושות ציצית ומיהו מצאתי שמהר"ם היה מקפיד להניח לנשים לעשות לפי שמי שפטור מן הדבר אין פוטר אחרים ונ"ל דהיינו לכתחלה דאל"כ תקשה מסוכת גנב"ך דכשרה ובפרק הספינה ארגז גנוז לאשתו של ר"ת ב"ד דשדיא תכלתא לצדיקים לע"ל ע"ש ועי' בדברי רבינו פרק השולח סי' מ"ו ובסמ"ג ובספר התרומה פסקו ג"כ דנשים יכולות לעשות ציצית וכתב ב"י סי' י"ד דלענין הלכה נהוג עלמא כדברי המכשירים דרובא נינהו וגם כי טעם נכון יש להם ע"כ אבל רמ"א כתב דטוב להחמיר לכתחלה להצריך לאנשים שיעשו אותן וכתב רמ"י ז"ל דדוקא לענין תלייתו בבגד דהך קרא דועשו להם בתלייתן בבגד כתיב ולא בתיקון הציצית בעצמו בטוייתן ושזירתן דההוא מגדילים תעשה לך נפקא כמ"ש במי"ט ר"ס דלקמן ובההוא קרא לא כתיב בני ישראל ולכך מניחין אותן לכתחלה לטוות ולשזור ודברים הללו הלא הם כתובים בהגה' מיי' שכך מצא בשם רבינו משה דאין לנשים לעשות ציצית משום דכתיב בני ישראל ועשו להם ציצית אבל שאר תיקוני הטלית וטויית ציצית יכולות לעשות ע"כ וז"ש תיקוני הטלית מלתא דפשיטא הוה ולא צריכא למימרא:

קוצים היינו תוטים התלויים ביריעה וכו'. וכן פרש"י אבל הרמב"ם מפרש בענין אחר שכתב בפ"א מהלכות ציצית ואין עושים אותם לא מן הצמר הנאחז בקוצים כשהצאן רובצים ביניהם ולא מן הנימין הנתלשים מן הבהמה ולא משיורי שתי שהאורג משייר בסוף הבגד אלא מן הגיזה של צמר או מן הפשתן וכתב ב"י דנראה שהטעם משום ביזויי מצוה ובש"ע שלו לא כתב רק לדברי הרמב"ם ולא זכר כלל לדברי רש"י ורבינו בזה ואני תמיה על זה כמ"ש בסעיף הסמוך:

משום דבעינן תלייה לשמה. וכן פרש"י ז"ל וכתב ב"י בסימן י"ד דאפשר נמי דחוליא אחת וקשר א' דצריכים מדאורייתא (כדלקמן בסי' הסמוך) צריך שיעשה לשם ציצית ע"כ וכבר כתבתי בסעיף דלעיל דהרמב"ם מפרש הך דקוצים כו' בענין אחר ולדידיה לא שמעינן מהכא דבעינן תלייה לשמה ובהדיא פסק בפ"א מהל' ציצית דישראל שעשה אותן בלא כוונה כשרה וההיא בתלייה מיירי דא"א לומר דמיירי בטוייה דהרמב"ם עצמו פוסק נמי כשמואל דבסעיף דלקמן דבעי טווייה לשמה ואתיא שפיר להרמב"ם דשמואל דהכא לא פליג ארב דלעיל דאמר ועשו להם ציצית בני ישראל ולא העובדי כוכבים דלרש"י ורבינו דמפרשים לדשמואל דטעמיה משום דבעינן תלייה לשמה צריכים לומר דפליג אדרב דאי איתא דרב ס"ל נמי בהא כשמואל א"כ לא ה"ל קרא למעוטי עובדי כוכבים כיון דאפי' ישראל העושה בלא כוונה פסול עובד כוכבים צריכא למימר דלא אתמהא דהא ודאי דעובדי כוכבים לאו בני עשיה לשמה נינהו וכמ"ש כבר במי"ט ומסיק הב"י דלענין הלכה יש לחוש לדברי רש"י ורבינו לעשותו בכוונה ובאין ציציות מצויים לתקנו כדאי הוא הרמב"ם לסמוך עליו וכך פסק בש"ע שלו ולפיכך אני תמה דמכיון דחושש הוא לדברי רש"י ורבינו בהא דפורש בדשמואל דהכא במאי דשמעינן מינה דבעינן תלייה לשמה לא היה לו למנוע מלכתוב גם דבריהם בפי' קוצים ונימין וגרדין בש"ע שלו ולא לסתום לפירוש הרמב"ם בלבד אע"פ שיש לומר שסמך בזה דממילא נשמעיניה מהא דמצריכים תלייה לשמה דכל הני גווני דפירשו רש"י ורבינו בקוצים נימין וגרדין דפסולים דידהו:

בעינן טויה לשמה ומסיק רבינו לקמן בריש עשיית ציצית דלא מהני השזירה לשמה אם לא היתה הטוייה לשמה לאפוקי דעת בעל העיטור דמכשיר ועוד יתבאר שם דיני השזירה ע"ש וכתב המרדכי שצריך להוציא בפיו בתחלת הטויה שהוא עושה כן לשם ציצית א"נ יאמר לאשה טוי לי ציצית לטלית ותו לא צריך וכתוב בנ"י עובד כוכבים ועובדת כוכבים לאו בני לשמה נינהו ואפי' ישראל עומד על גבן וזהו דעת הרמב"ם בעיבוד לשמה ורבינו נחלק עליו בהלכות ס"ת סי' ג' וכתבתי שם במי"ט דנוהגים שיסייע ישראל מעט ועיין מה שכתבתי שם בסעיף ט' וכתב המרדכי בשם מהר"ם שיש להחמיר לנפץ הצמר של ציצית לשמה וכתב הב"י דלא ידע למה מאחר שלא אמרו בגמרא אלא בעינן טויה לשמה מניין לו להחמיר בלא ראיה ושום אחד מהפוסקים לא כתב כך ולא ראינו מי שחשש לכך עכ"ל ויפה עשה רמ"י ז"ל שאע"פ שרבו ז"ל כתב לדברי מהר"ם וכתב עליו שהמנהג להקל בניפוץ הוא השמיט כל דבריו בזה ולא כתבן כלל לא לדמהר"ם ולא להמנהג:

בפ"ק דסוכה דף ט' אמרינן ועשו להם ציצית משלהם למעוטי צמר גזולה. וכתב הרמב"ם שאם עשה מצמר גזולה פסול וכ"כ הטור וכתב ב"י שבנימוקי יוסף כתוב דלא מפסיל אלא כשגזל חוטים ממש אבל אם גזל צמר ועשאם חוטים כשרה דקנייה ביאוש ושנוי הגוף אבל לכתחלה אסור משום שונא גזל בעולה והרמב"ם שכתב פסול אפשר דמיירי קודם יאוש א"נ אפי' אחר יאוש לא קני משום דהוי שינוי החוזר לברייתו עכ"ל הב"י ורמ"א ז"ל סתם כדברי נימוקי יוסף ולענין ברכה עיין בריש לולב הגזול אבל רמ"י ז"ל כתב ג"כ לתירוץ השני דהב"י וכתב עוד בנ"י חוטין שאולים כשרים דמסתמא על דעת הלואה הוא ואפי' לכתחילה וכ"כ בעיטור וז"ל חוטין שאולים הלואה היא דלא הדרי בעינייהו וכדידיה דמי ע"כ כלומר דמסתמא מצי לשלומי ליה בחוטין אחריני:

גרסי' בפ' כל הצלמים (עבודה זרה דף מ"ז) בעי רב פפא המשתחוה לבהמה צימרה מהו לתכלת הואיל ודבר מצוה הוא מי מאיס כלפי גבוה או לא ולא איפשטא ופסקו הרמב"ם והטור לחומרא וכתבו עוד המשתחוה לפשתן נטוע כשר לציצית וכתב ב"י דנלמד מהא דהתם בעיא לן המשתחוה לקמת חטים מהו למנחות ופשטינן לה דמותר דמעיקרא חטי והשתא קמחא והוי שינוי גמור:

ראב"י פוסל בשתיהן. והלכה כמותו כ"כ נ"י וטעמא נ"ל משום דמשנתו קב ונקי ועוד דסוגיין אליביה אתיא:

על הגדיל פירש"י חוט העב כו'. ול"א פי' חוטין שבשפתי שני הצדדין וכ"כ הטור ולמאי דמסקינן דצריך שירחיק מלא קשר גודל הכי פירושו על הגדיל כלומר שאם היה הגדיל רחב יותר מכדי מלא קשר גודל ונתן הציצית בגדיל אע"פ שהיא למעלה מכדי מלא קשר גודל פסול וכ"כ הב"י ועיין עוד בסעיף מ"ה:

צריכה ציצית שתהא נוטפת כו'. פרש"י שתהא תולה ומכה כו' וכתב בכל בו ובאורחות חיים שצריך לתלות הציצית באורך הטלית ולא ברחבו וכ"כ הרוקח ופי' באורך כלומר שיהיו נתונים בנקב ויצאו מזה ומזה בצד האורך ובהגהות מיי' כתוב כתב רא"ם וצריך לתת הציציות לאורך הטלית ולא לרחבו דבעינן שתהא נוטפת על הכנף פי' תלוי על הקרן ואי הוי ברחבו לא הוי נוטף שהרי כלפי הקרקע הוא תלוי וכן הנהיג מהר"ם לדקדק בו בטלית שיהא הציצית נוטף על הכנף בשעה שמעוטף בו האדם ויש כנף שהוא תולה הציצית בארכו ויש ברחבו הכל לפי מה שמתעטפים בו ושוב חזר בו ואמר דהכל נקרא נוטף על הכנף ולא אמעיט אלא שלא יהא הציצית תלוי באלכסון על קרן זויות ורש"י פירש שתהא תולה ומכה כו' עכ"ל וטעמא כתב ב"י בשם מהרי"א ז"ל דתניא בספרי על הקרן פסולה משום ד' ולא ח' והיינו כשנותנים הציצית על הכנף באלכסון שהציצית נראה שהוא עשוי לכנף זה ולכנף זה וה"ל כשתי כנפות עכ"ל ונ"ל שזהו ג"כ טעמו של הטור שלא כתב להא דצריכא שתהא נוטפת וגם הרמב"ם לא כתבו:

וצריך שירחיק מלא קשר גודל. ופירש הטור דשיעור כזה באורך הבגד הוא דהיינו שימדדו למדת האורך של הבגד אבל לתוך מדת רוחב הבגד אין לו שיעור רק שלא יתנהו על החוטין שעושין בשפת הבגד וטעמו פירש הב"י דמפרש הטיל על הקרן שזהו לאורך הבגד דקרי ליה קרן שהוא סוף האורך ואהא קאי רבי יוחנן דאמר שצריך להרחיק מלא קשר גודל ודקתני על הגדיל הוא השפה שבסוף רוחב הבגד לשני צדדיו אורניי"ש בלע"ז ובלשון אשכנז קרויין בענד"ר ומשמע ליה דלא מיפסל בקרוב לשפת הבגד ברחבו אלא במטיל הציצית בגדיל עצמו אבל במטיל בבגד עצמו אע"פ שלא הרחיקו משפת רוחב הבגד כלל כשר וכתב מהרי"א ז"ל שמ"ש הטור שאין לו שיעור ברוחב היינו לומר דאין לו שיעור למטה כלומר שיכול להטילו סמוך לשפת הבגד אבל למעלה בהכרח הוא שיש לו שיעור מאחר שאין אנו יכולין להרחיק מן הקרן יותר מג' אצבעות ע"כ וכתב הב"י דאע"ג דהטור מפרש על הגדיל שהוא ברוחב הבגד הה"נ בגדיל שבאורך דמידי הוא טעמא אלא לפי שהגדיל אינו נחשב מן הבגד מ"ש גדיל שברוחב מגדיל שבאורך ומה שפירש על הרוחב מפני שהוא היותר מצוי שהרי אם באת לחתוך טלית מבגד שלם מאיזה מקום שתחתוך תמצא גדיל בשני צדי רחבו אבל בארכו לא תמצא גדיל אפי' מצד אחד אא"כ חתכת הטלית מראש הבגד או מסופו ע"כ והסמ"ג כתב המטיל ציצית בבגד לא יניחנו למעלה מג' אצבעות וכו' וגם לא יניחנו ממש בשפת הבגד שגודלין כדי שיהיה חזק שקורין בלע"ז ליישיד"א שהרי על כנפי בגדיהם כתיב וזה אינו נחשב מן הבגד והכי אמרי' בפרק התכלת הטיל על הקרן או על הגדיל ראב"י פוסל ע"כ וכתב ב"י נראה מדבריו שהוא מפרש כלישנא בתרא דרש"י דעל הגדיל דקתני קאי נמי אאורך הבגד (שהן גדילי חוטי השתי שהן בסוף האורך של הבגד) כלומר שאם הגדיל שבסוף אורך הבגד היה רחב והטיל בו ציצית אע"פ שהוא מרוחק יותר מכדי מלא קשר גודל פסול מפני שהוא נתן בגדיל שאינו נחשב מהבגד ולפ"ז אין מכאן ראיה לומר דבתוך רוחב הבגד אין לו שיעור דכיון דקתני הטיל על הגדיל בהדי הטיל על הקרן אלמא כי הדדי נינהו וכי היכי דהטיל על הגדיל מפסיל גם ברוחב דכיון דטעמא דפים ולא דגדיל מפני שאינו נחשב מן הבגד מה לי אורך מה לי רוחב ה"נ הטיל על הקרן בין באורך בין ברוחב פסול דכל שאינו מרוחק מלא קשר גודל בין באורך בין ברוחב קרן מקרי ולא כנף וכן נראה מדברי בעל נימוקי יוסף שכתב והלכתא חוטין בתוך ג' אצבעות מן הכנף בין מן הצד בין מלמטה וכתב מהרי"א שכך סברת בעל העיטור שגם לרוחב הבגד צריך להרחיק כמלא קשר גודל וכתב הר"ב ז"ל שכן ראוי לעשות וכ"כ הר"ר יונה באגרת התשובה וז"ל צריך שירחיק מקום הנחת החוטין משפתי הטלית מזה ומזה קשר גודל ויזהר שיהיה בתוך ג' אצבעות עכ"ל וגרסי' בסוף מסכת ב"ק אדתנן התם הכובס נוטל ג' חוטים והן שלו יותר מכן לבעה"ב וכו' אמר רב יהודה הכל עולין למנין תכלת ויצחק ברי קפיד עלייהו וכתב הרשב"א הכובס נוטל ג' חוטין דרך האורגים שאורגים בסוף הבגד שנים וג' חוטים רחוק מן האריגה ועושים זה כדי להציל הבגד שלא תסתר אריגתו בראש הבגד ע"י הכביסה ואותם החוטים אם נשמטים משם בשעת הכביסה הכובם נוטלן והכל עולין למנין תכלת פי' שצריך להרחיק מן הכנף כמלא קשר גודל ואותו ארוג שבאותו הבגד עולה לשיעור קשר גודל ולהרחקות ג' אצבעות ויצחק בנו של רב יהודה היה מסופק בדבר שהיה מקפיד בו ומן הספק היה נוטלו מן הבגד דשמא עולים ושמא אין עולים ומ"מ כיון דרב יהודה אמר להדיא עולים אע"ג דרב יצחק בריה מקפיד קי"ל כרב יהודה ועולים עכ"ד והב"י קודם שראה לדברים הללו כתב מסברא דנפשיה ומנימוקי יוסף בענין הזה ומסיק דמיהו אם אין הגדיל רחב ביותר טוב להרחיק מעיקר הבגד מלא קשר גודל שנמצא שהוא תוך ג' אצבעות לתחילת הגדיל דהשתא ממ"נ כשר שאם הגדיל דינו ליחשב במדידה הרי אינו מרוחק ג' אצבעות ואם דינו שאינו נחשב במדידה אלא מעיקר הבגד עצמו הוא שמודדים הרי הוא מרוחק ממנו כמלא קשר גודל עכ"ל ואע"פ שיש לומר שאחר שראה לדברי הרשב"א דפסק כרב יהודה דעולים שוב לא חש ליה לחלק בין שהגדיל רחב או אינו רחב וכן בש"ע שלו סתם וכתב דעולים לשיעור מלא קשר גודל כו' מ"מ רמ"א ז"ל כתב כן בהגהתו וכתב עוד רמ"א דמדידות הללו דמלא קשר גודל וג' אצבעות יהיה ביושר ולא באלכסון מן הקרן:

א"ל בשעת עשיה אתמר. וכתב הטור דמ"מ טוב לעשות אימרא בשפת הבגד שלא ינתק וזהו אליביה דפירוש השני שכתב רש"י שנסתר הבגד מלמטה כו' וכדי לתקן ג"כ אליבא דפירוש הראשון דנסתר ונרחב (הגדיל) הנקב כו' כתב רמ"א דנוהגים לעשות אימרא סביב הנקב שלא ינתקו שם ויהיו פחות מכשיעור:

אבל האידנא שאין לנו תכלת אין לדקדק במנין החוליות וכו' וכתב הרמב"ם בפ"א מהל' ציצית וז"ל העושה לבן בלא תכלת לוקח חוט אחד מהח' חוטים וכורך אותו על שאר החוטים עד שלישן ומניח שלישותן ענף ויש מי שאינו מדקדק בדבר זה בלבן עכ"ל וכתב הב"י דנראה שטעם מי שאינו מדקדק בדבר זה בלבן משום דדייק לישנא דאמרי' נוי תכלת שליש כו' דמשמע דבזמן דאיכא תכלת דוקא דקדקו בכך ולא בזמן דליכא תכלת וטעם מי שדקדק בכך מפני שהוא סובר דתכלת דקאמר לאו דוקא אלא עיקר מצוה נקט וה"ה להיכא דליכא תכלת דלבן במקום תכלת קאי עכ"ל ולי עדיפא מהא דהרי רש"י פירש לעיל בסמוך אתכלת שכרך רובה דתכלת זהו שם של כל הציצית וגם רבינו לעיל סימן ו' כתב מכמה דוכתי דתכלת שם לכלל הציצית וא"ת דתקשה השתא לאותן שאין מדקדקים ונראה לי דהא נמי לא קשיא וטעמא דידהו כדכתב רבינו בענין מנין החוליות אין לדקדק בהן כיון שאין תכלת והלכך אין אנו צריכים ג"כ לדקדק בנוייהן כלל דדוקא כשנדקדק במנין החוליות אז יש לדקדק ג"כ שיהא שליש כו' אבל כשאין לנו לדקדק במנין גם בענין הנוי אין לדקדק ומ"מ הא מסיק רבינו לקמן דהאידנא נמי נהיגי לעשות שליש גדיל וכו':

והאידנא נהוג לעשות ד' אוירים כו' שוין כל אחד רוחב כו'. וכתב רמ"א שאם האריך הציצית יראה ששלישיתו יהיה גדיל וב' חלקים ענף ע"כ וכתב הב"י דרבי' ירוחם אחר שכתב מנהג זה שכתב רבינו סיים ביה ובאויר שבין קשר לקשר עושים כריכות קטנות כעין חוליות כל אחד לפי מנהגו ואני קבלתי לעשות י"ג כנגד י"ג מדות של רחמים ע"כ ואני ראיתי שנוהגים לכרוך באויר ראשון ז' כריכות ובשני ט' ובג' י"א ובד' י"ג שעולים כל הכריכות מ' כמנין ה' אחד שעולה ל"ט ועם השם עולה מ' ונ"ל שטעמם לפי שהם סוברים דהא דתניא לא יפחות מז' ולא יוסיף על י"ג אכריכות שבין קשר לקשר קאי כפירוש אחרון שכתבו התוספות (בסד"ה לא יפחות כו') וכתבו נימוקי יוסף ומש"ה מתחילין בשבע דהפוחת לא יפחות מז' ועולים והולכים משום דמעלין בקודש וגומרין בי"ג שהוא תכלית העליה שאין מוסיפים עליהם עכ"ל הב"י ורמ"י ז"ל כתב שהוא שמע ג"כ במספר הכריכות בענין הזה אלא שבחוליא השניה שמע ח' במקום ט' ועכשיו הם בין הכל ל"ט כמספר ה' אח"ד והאריך עוד בטעם לכל מספר הכריכות לכל חוליא בפני עצמה ואין מן הצורך להאריך בזה ויראה שלעולם ידקדק לעשות הכריכות שיהיו כל החוליות שוים ברחבן שלא תהיה חוליא זו רחבה או קצרה מזו וזה יוכל לעשות כשידקדק בעשיית הכריכות שיהיו בחוליא הראשונה מפורדות הרבה ובשניה לא כל כך ובשלישי יקרבם עוד יותר וברביעי יהיו מקורבים לגמרי ובזה הם נוי ציצית והיינו דדייק רבינו וכתב ד' אוירים כו' שוים כו' אבל ראיתי ציציות של הקדוש רבי שלמה מלכו זצ"ל שאינם שוים לגמרי וגם במספרם ראיתי שהכריכות ראשונות שאצל הטלית הן עשרה ואח"כ ה' ואח"כ ו' ואח"כ ה' היינו כאותיות שם ההוי"ה:

ועושין הקשר. לשון הטור וקושר ב' פעמים וטעמו כדכתב רבינו לעיל בסמוך בשם ר"ת דבלאו הכי לא מתקיים ואע"פ שענין הקשר של ר"ת הוא בחוט הכרך לבד מ"מ גם בקשר שע"י כל החוטין כדהכא ודאי דאינו מתקיים אם אינו בשני קשרים זה ע"ג זה וז"ל המרדכי ויש נוהגים לקשר בד' שמכאן וד' שמכאן בענין שקושרין הראשין בטלית וכן עושין כל הקשרים וכן נכון לעשית בעיני רבי עכ"ל:

רב אמר לעולם פתיל בעינן. כתב המרדכי פירש ר"י דהכי פירושא לעולם פתיל נמי בעינן אבל פשיטא דכולו פתיל דהיינו ענף כשר דהא כתיב קרא בהדיא ונתנו על הכנף פתיל תכלת וגו' דהיינו ענף וקשה דהא אמר רב לעיל אפי' לא כרך בה אלא חוליא אחת כשירה משמע דכולה בלא חוליא פסולה וי"ל היכא דאיכא גדיל בעינן חוליא אבל בלא חוליא היה כשר אבל אין נראה לפרש כן דרישא דברייתא תכלת שכרך רובה כשרה לא מצי לפרושי הכי דכולה ענף פסולה ודומיא דהכא בלבן ולכן נראה דבעינן פתיל וגדיל ובחד לא מתכשר והכי עבדינן השתא והכי תניא בספרי פרשת שלח ועשו להם ציצית שומע אני יעשה כולה ציצית ת"ל גדילים יכול יעשה כולה גדילים ת"ל ציצית הא כיצד גדילים מן הכנף וציצית מן הגדילים אלמא תרווייהו בעינן עד כאן וכתב עוד המרדכי לעיל גבי כיון דאשתרי כו' דקי"ל הלכה כרב שהיה גדול בחכמה ובמנין וכולהו אמוראי הכי אית להו גבי תכלת שכרך רובה כשרה עד כאן:

מן התגר כשרה. ופירש בנ"י מן התגר הקבוע ומוחזק ליקח מישראל ולמכור דחזקה לא מרע נפשיה להפסיד סחורתו ולוקח מן המומחה וכתב ב"י סימן כ' דלאו למימרא דבתגר שעסקו הוא ליקח טליתות מצויצות מישראל ולחזור ולמכרם עסקינן דבתגר שאר סחורות דלאו טליתות מצויצות נמי מהימן שהוא מוחזק שאינו משקר שאם ימצא בדאי בדבר אחד שוב לא יאמינוהו וכן משמע מדברי רש"י עכ"ל וכתב רמ"א בהג"ה שאומר שלקחן מישראל נאמן:

מן ההדיוט פסולה. פרש"י דשמא הוא צבעה כו'. וז"ל נ"י שאם צבועה היא חיישינן שמא הוא צבעה ואם חוטי לבן שמא הוא עשאה וציצית שעשאה עובד כוכבים פסולה וכ"כ רבינו ירוחם וכתב ב"י דמהרי"א הקשה על זה דדוקא גבי תכלת נחוש לקלא אילן דמשום דתכלת דמיו יקרים מזייף אבל בלבן משום ריוח דעשיה שהוא דבר מועט אינו עושה אלא ע"י ישראל ע"כ וי"ל דאיכא טעמא אחרינא להפך דתכלת כיון שאפשר לבודקו הל"ל דלא מזייף ואפ"ה חיישינן כ"ש בעשיית ציצית שא"א לבדוק ועוד דהא לא תניא תכלת אלא מצויצות ומצויצות בלבן נמי משמע ואף על פי שרש"י פירשה לענין תכלת לאו לאפוקי היכא דכולה לבן אלא חדא מינייהו נקט עכ"ל הב"י:

אע"פ שאמרו אין אדם רשאי למכור כו'. וכתב נ"י דלאו דוקא למכור אלא אפילו למשכן ולהפקיד ולתת אסור אלא אם כן הוא לפי שעה דליכא למיחש להא ע"כ:

וכדאי הוא הרב אלפסי לסמוך עליו. ובסמוך מייתי עוד לדברי הרי"ף להוסיף ראיה לחייב פשתן במינו ומש"ה כתב הטור ס"ס ט' דרבינו הסכים לדעת הרי"ף אבל הב"י כתב וז"ל ולי נראה שמלשון הרא"ש משמע שנראין בעיניו דברי ר"ת אלא שכדי שלא להרפות מצות ציצית ביד אנשי ספרד לא רצה להורות כמותו כדכתב ולכך לא מחיתי כו' שלא להרפות כו' וכ"כ בהדיא בתשובה כלל ב' סימן ח' וז"ל וכן נהוג באשכנז ובצרפת שלא לעשות טלית של פשתן ואני בבואי לארץ הזאת ראיתי שכולם לובשים טלית של פשתן אמר לי לבי אם תאסר להם טלית של פשתן תבטל מהם מצות ציצית כי אינם נמצאים כל כך טליתות של צמר בארץ הזאת ואמרתי הנח להם כי נתלים באילן גדול הרב אלפס שמתירו ועוד אף לפירוש ר"ת אין לאסרו בזמן הזה דעיקר טעם האיסור הוא דלמא אתי למרמי ביה תכלת שהוא עיקר המצוה ובכסות לילה או אם יקרע סדינו ה"ל כלאים שלא במקום מצוה אבל בזמן שאין לנו תכלת ואין לנו היתר כלאים בציצית כלל לא שייך למגזר כלל דלא שייך לדמותו לדבר שנאסר במנין דאין לו היתר אלא ע"י ב"ד הגדול ממנו בחכמה ובמנין דכיון שטעם האיסור ידוע אם נתבטל הטעם בטל האיסור ממילא דלא דמי לביצה מתקנת ר' יוחנן ואילך וגם ללך אמור להם שובו לכם לאהליכם ולר' אליעזר שביקש להפקיר כרם רבעי שלו דהיתר ביצה אין הטעם ידוע כל כך לעולם שיהא ההיתר תלוי במה שתקן שיהו מקבלין העדות כל היום כולו וכן בשובו לכם לאהליכם לא משמע מתוך הפסוק זמן להתיר התשמיש אם לא שפירש במשוך היובל המה יעלו בהר דהכי משמע פירוש דקרא היו נכונים לשלשת ימים לקבל התורה אל תגשו אל אשה ולא נקבע זמן לאותה פרישה של אשה שהסברא נותנת כיון דבשביל קבלת התורה נאסרה בתשמיש כשנתנה התורה יהיו מותרין ובההיא דר"א שביקש להפקיר כרמו משום שבימיו נתמעטו הפירות בירושלים והיה ראוי שיוליכו פירות מכל סביבות ירושלים אל תוכה לעטר שוקיה בפירות אי לאו דהתירו התקנה אבל בנדון זה אין כאן תקנה אלא ב"ש אוסרים משום גזירה וכיון דהשתא לא שייכא הך גזירה שרי ממילא. כל זה דקדקתי שלא לאסור לבני הארץ הזאת טלית של פשתן עכ"ל הרי אתה רואה שהוא נדחק כדי להעמיד מנהג הארץ ההיא אבל סברתו הוא לאסור כדברי ר"ת לכן כל ירא שמים יש לו ליזהר שלא לעשות טלית של פשתן היכא דאפשר אבל היכא דלא אפשר ליה מוטב שיעשה טלית של פשתן ויברך עליו משיתבטל ממצות ציצית וכמו שנהג הרא"ש עם אנשי ספרד עכ"ל הב"י ורמ"י ז"ל כתב דבזמן הזה אדרבה כ"ש הוא שלא לעשות טלית של פשתן כיון שאנו נוהגים לעשות בה ציצית מצמר ואם יעשום בבגד של פשתן הוי כלאים עכ"ד ובמחילה מכבודו דלא דק בתשובת רבינו ז"ל שכדי להמלט מסברא זו כתב בזה הלשון אבל בזמן שאין לנו תכלת ואין לנו היתר כלאים בציצית כלל לא שייך למגזר כו' כלומר דכולי עלמא הא ידעין דכלאים אסור ואין להם שום היתר כלאים בציצית הלכך לא שייך למגזר שמא יעשו ציצית של צמר בשל פשתן וכתוב בסמ"ק שנכון שלא להטיל שום ציצית של פשתן אפילו בטלית של משי ומסיק הב"י דמשי דנקט לאו דוקא אלא ה"ה לשאר מינים וטעמא משום דחייש דלמא אתי להטיל ציצית בטלית של פשתן ע"כ וכתב רמ"א דהכי נהוג וכל זה היכא דאפשר בענין אחר אבל היכא דלא אפשר סמכינן אדברי רבינו וכמ"ש בסעיף דלקמן:

וכן יראה דהלכה כרבא דהוא בתראה. וכן כתב המרדכי בשם ר"י וכן פסק סמ"ג אבל הרמב"ם בפ"ג מהלכות ציצית פסק כרב נחמן וכתב ב"י דכיון דהרי"ף והרמב"ם קיימי בחדא שטתא הכי נקטינן ובסוף הסימן כתב וז"ל כיון דהרי"ף והרמב"ם סוברים דשאר מינים בר מצמר ופשתן לא מחייבים מדאורייתא נכון שלא לעשות הטלית משום דבר אלא מצמר רחלים כי היכי דלקיים מצות ציצית דאורייתא וכ"כ האגור בשם הר"ר ישעיה והר"י מולין שירא שמים יוציא נפשו מפלוגתא ולא יעשה טלית אלא מצמר ומיהו היכא דלא אפשר ליה יעשה משאר מינים ובלבד שלא יעשה של פשתן כדי לחוש לכתחלה לדברי האוסרים (בסימן דלעיל) ואם לא אפשר ליה יעשה אפילו של פשתן ומברך עליו כהסכמת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש עכ"ל ורמ"א ז"ל כתב דהלכה כהני רבוותא דפסקי כרבא דכלהו מינים חייבים מדאורייתא ונ"ל דלדבריו אין לנו להשגיח בדברי הב"י בזה ואף לכתחילה יש לנו לעשות טליתות ממינים אחרים והכי נהוג עלמא לעשות ממשי גם מנוצה של עזים הנקרא טשמלו"ט והא דלא הגיה רמ"א בש"ע סוף הסימן דאין לחוש לזה שכתוב שם דירא שמים עושה של צמר רחלים משום דסמך על המבין דדעת לנבון נקל דמכיון דפסק בהדיא הלכתא דמדאורייתא כולהו חייבים שוב אין לפקפק ולא ישרו בעיני דברי רמ"י ז"ל שנראה מדבריו דאף אחר שנפסקה ההלכה דכולהו מדאורייתא חייבים אפ"ה ירא שמים יעשה של צמר כו' דהא אי איתא דדוקא לסברת האומרים דשאר מינים אינם אלא מדרבנן הוא שכתב כן ה"ל לפרש לפי שהוא כתב כל הדברים כענין חבור אחד כאילו מבטן אחד יצאו משא"כ רבו ז"ל דמכיון שהגיה בראש הסימן לא היה מן הצורך כ"כ להגיה עוד בסוף הסי' ויכול היה לסמוך על המבין מדעתו:

גרסינן בפרק שני דבכורות דף י"ז בענין רחל בת עז כו'. אמר רב פפא הכל מודים שצמרו פסול לתכלת והתם כתבו רבינו בסימן ג' ושם יתבאר בס"ד:

כתוב בתרומת הדשן שראה חד מרבוואתא דה"ל טלית של משי מצוייצת בג' ציצית של משי וחד של צמר וצ"ע אי שפיר דמי בכה"ג דלא הכנף מין כנף הוא וגם לא גדילים תעשה לך מהם אינם לגמרי עכ"ל:

תניא (דף מ"א ע"ב) טלית אין פוטר אלא מינה. ופירש"י טלית אין פוטרים בה לשם לבן אלא מינה אם אדומה היא יטיל בה שני חוטים אדומים וב' חוטים תכלת וכן שאר גוונים ע"כ וכתב הטור שכ"כ ג"כ הרמב"ם ואע"פ שמהר"י חביב ז"ל פירש לדברי הרמב"ם בענין שאינו סובר שחייב לעשות כן כבר קיים ב"י לדברי הטור בסברתו של הרמב"ם בזה דתייב לעשות ס"ל ואין לו להאריך בזה והתוספות (דף מ"א סוף ע"א) כתבו על פרש"י דתימה מידי ציבעא גרים (דהכי פרכי' בגמרא דף ל"ח ע"ב) ושמא משום זה אלי ואנוהו הוי ע"כ והראב"ד בהשגותיו לפ"ב מהלכות ציצית כתב שראה מי שהקשה קושיא זו דמידי ציבעא קא גרים ולאו קושיא היא דהתם לענין אקדומי תכלת ללבן קא פריך דאין ראוי שיקדים תכלת ללבן בשביל הצבע שאע"פ שהטלית כולו תכלת וכו' מ"מ צריך שיהו בו ממין צבע הטלית כדי שיהיה ממין הכנף ע"כ נראה שסובר ג"כ שצריך לעשות הציצית מצבע הטלית אבל סמ"ג כתב דמדמקשי בגמרא גבי סדין בציצית לא יהא אלא לבן יש ללמוד שהמטיל ציצית צבועות בטלית לבן אין לחוש דהא משמע שאינו חושש בצבע ועוד אומר בפ' התכלת מידי ציבעא גרים ורש"י שפירש גבי טלית אין פוטר בה אלא מינה במין הצבע לא דק ע"כ וכתבוהו לדבריו הגהות מיי' בפ"ג וכתב מהרי"א ז"ל שמצא בתשובת הרשב"א שכתב על דין זה לא ראיתי לאחד מרבותי שחששו לזה כלל וכן נ"ל ע"כ וגם בת"ה סימן מ"ו כתב דלא נהגינן האידנא בשום מקום רק בציציות שהם לבנים ולא צבועים ואפילו בטלית קטן (ר"ל מה שאנו קורין ד' כנפות) שהוא ממיני צבעים לא ראיתי מימי אחד שהיה מצוייץ רק בציצית לבן ולא צבוע ומהרי"א ז"ל כתב בשם בעל העיטור שציציות של לבן קודמים לכל הצבעונים באיזה צבע שיהיה הטלית שכשאמרו מין כנף שיהיה הציצית ממין הכנף סתם טליתות שלהם היו לבנים אבל אם אין לנו לבן אז צריך שיהיו הציצית מצבע הטלית ועיין לקמן ומסיק הב"י דמ"מ כיון דהרמב"ם ורש"י סוברים שצריך שיהיו מצבע הטלית וגם התוספות והראב"ד נראה שאינם חולקים נכון ליזהר בדבר וכן ראיתי המדקדקים נוהגים לעשות הציצית מצבע הטלית עכ"ל וגם אנכי הרואה כן בטלית קטן של הקדוש ר' שלמה מלכו זצ"ל שיש פה בבהכ"נ והיא נקראת בהכ"נ דפינחס וכבר הזכרתי זה לעיל ס"ס כ"ה אבל רמ"א ז"ל כתב שהאשכנזים אין נוהגים לעשות הציצית רק לבנים אף בבגדים צבועים ואין לשנות עכ"ל ונ"ל קצת ראיה לדבר מהא דסוף פרק שואל שכתבו רבינו בסוף ההלכות דדרשינן בכל עת יהיו בגדיך לבנים אלו ציצית ופירש"י זה ציצית שמלובן הבגד ע"כ ש"מ דסתם ציצית של לבן ומיהו י"ל שהכתוב דיבר בהווה וכי הא דכתב מהרי"א ז"ל כדלעיל:

הטיל לבעלת שלש כו'. וגדולה מזו כתבתי לעיל סעיף ל"ד דאפילו לא קשר אלא קבע בפסול ואח"כ השלים הד' ציצית הוי בכלל תעשה ולא מן העשוי וע"ש:

כשרים בהני בתראי אי פסקינהו לקמאי דקמאי מתבטלי בהני בתראי ותו לא מתכשרי אפילו אי פסיק להו לבתראי וכך מסיק הב"י אליביה דרבינו:

כיון דקאי בבל תוסיף לא הוי מעשה. אבל בגמרא מתקיף לה רב פפא ממאי דגברא לאסופי קא מכוין דילמא לבטולי קא מכוין ואע"פ שכתבתי במ"י בשם הב"י טעמא לדברי רבינו דלא חש להך אתקפתא מ"מ הרמב"ם חש לה שכתב בפ"א מהלכות ציצית הטיל ציצית על ציצית אם נתכוין לבטל הראשונה מתיר הראשונה או חותכה וכשרה ואם נתכוין להוסיף אע"פ שחתך אחת משתיהם הרי זו פסולה שהרי כל שהוסיף פסל את הכל וכשהתיר או חתך התוספת נמצא השאר נעשה מן העשוי שעשייתו הראשונה פסולה היתה ע"כ וכתב הב"י וז"ל א"א לומר שמפרש כפירש"י דהא לפירש"י כשנתכוין להוסיף כשרה וכשנתכוין לבטל פסולה ולהרמב"ם הוי איפכא ונראה שהוא מפרש דהא דאמר רבא השתא בבל תוסיף קאי מעשה לא הוי היינו לומר דהטלת ציציות בתראי כיון דקאי עלייהו בבל תוסיף שפיר חשיב מעשה ולא קרינן ביה מן העשוי ולא דמי להטיל לבעלת ג' דחשיב מן העשוי משום דלא עבר בה משום בל תוסיף ולישנא בתמיה הוא כלומר השתא בבל תוסיף עבר בהטלת ציציות בתראי והיכי אפשר לומר דלא הוי מעשה ורב פפא פליג עליה ואמר ממאי דהא דמכשירין בהטיל למוטלת במתכוין לאוסופי היא דילמא איפכא הוא מכוין לאוסופי כיון דעבר בבל תוסיף ליכא מעשה בכשרות ושתי הציציות פסולים ואין להם תקנה משום דכיון דנפסלו הראשונים כשהטיל השניה בכוונת תוספת בטלו עשייתן הראשונה והוי כאילו נעשה בפיסול וכשחתך השניה ה"ל קמאי מן העשוי בפיסול וכ"ש אם חתך הראשונים שפסולים השנים שהרי תחלת עשייתן היתה בפיסול וכי מכשרינן בהטיל למוטלת בנתכוין לבטל את הראשונות דוקא הוא דמכשרינן דכיון דלא נתכוין להוסיף מעשה איכא כלומר מעשה העשוי בכשירות איכא בהטלת ציציות בתראי שמאחר שנתכוין לבטל הראשונים הוי מעשה חשוב כיון דיש בטלית זו ד' כנפות הלכך לא דמי לבעלת ג' ולפי זה רב פפא ג"כ בא לחלוק בין הטיל לבעלת ג' להטיל למוטלת ונקטינן כוותיה עכ"ל וכתב עוד ולענין הלכה נראה דאע"ג דהרא"ש כפירש"י כיון דרש"י מפרש הוא ולא פסקן ה"ל הרמב"ם והרא"ש ז"ל חד לגבי חד והלכה כרמב"ם ז"ל דמסתבר טעמיה דבנתכוין לאוסופי פסול ונתכוין לבטולי כשר ועוד שדברי רב פפא מיפרשי שפיר טפי אליביה ממאי דמפרשי אליביה דרש"י עכ"ל ואני אומר שזו שטען ודוחה בזה לדרש"י דלא למנותו מן המנין כשנעמוד על הרוב במאי דפרשן ניהו ולא פסקן אין דעתי נוחה בזה כלל דחס ליה לרש"י שיפרש הסוגיא לפי מה דנראה לו ואע"פ שהוא עצמו אינו סובר שכך הוא אליביה דהלכתא וכי לא יחוש לחורבא דתיפוק מיניה חלילה אבל אין ספק שכל פירושיו שמפרש הן לפי דעתו ומסקנתו אליבא דהלכתא. והלכך ודאי עולה הוא מן המנין כשנעמוד למנין להטות אחר הרבים וכמדומה לי שקרה לו להב"י בזה מה שהוא ז"ל כתב בכיוצא בזה על מהר"י חביב בסימן נ"א שמשכן נפשו לחלוק על פירוש הטור בדברי הרמב"ם אע"פ שרש"י סובר כן דשמא עביד הכא משום דסוגיין דעלמא הכא הוא טרח עצמו להעמיד דבריו כמותם ע"כ וכן הוא ז"ל טורח עצמו להעמיד דברי הרמב"ם להלכה בכל מה דאפשר לו ומ"מ בנדון דהכא אפי' אם נאמר שלא להעמיד לרש"י ז"ל מן המנויין הלא הראב"ד בהשגותיו ס"ל ג"כ דבכל ענין כשר כרבא לפי פירושו בדרב פפא דלא פליג לענין הכשר ציצית כלל וא"כ בלא רש"י הוו הראב"ד ורבינו תרי לגבי חד דאיהו הרמב"ם וכ"כ רמ"א בהגהותיו דהעיקר כדברי המכשירין בכל ענין לאחר שחתך הראשונות והב"י בספרו אשתמטתיה להא דהראב"ד ומש"ה נמי בש"ע שלו סתם כהרמב"ם ורמ"י ז"ל שגם הוא לא ראה רק הספר ב"י ולא חש לדקדק בחיבורים אחרים מש"ה חש לדברי רבו ולדברי הב"י שאע"פ שכתב גם לדברי רבינו לא סגי ליה בדברי הרמב"ם לחוד אלא כתב לשתי הסברות כדי לחוש לדעת רבו מ"מ לא כתבו שהעיקר כדברי רבינו אע"פ שרבו כתב כן משום דחש נמי לדברי הב"י שלא להכריע כרש"י והרא"ש כנגד הרמב"ם ואולי נמי מאידך טעמי דכתב הב"י אבל אין ספק אילו ראה שגם דעת הראב"ד כרבינו היה סומך על דברי רבו לתפסן שהעיקר כדברי רבינו דבתראה הוא וגם הראב"ד ורש"י כוותיה ס"ל:

כתב מהרי"א אלו הד' כנפות לדברי הכל צריך שיהיו מרובעות לא שיהיו עגולות. וכ"כ בעיטור וז"ל בספרי כסותך פרט לתיכל"א לתיפלטי"ן לפי שאינן מרובעות כעין מחשי"א ואגליפר"א שהן עגולים ואין להם קרנות עכ"ל וכתוב עוד ואלו הד' כנפות אינם כוללות לכסות הראש כגון הביק"א שמביאים בזה הזמן שמבואר אמרו בספרי כסותך ולא של ראש עכ"ל ובספר כפתור ופרח כתב וז"ל כתוב בה"ג שדרו ממתיבתא דמצנפת אינה ראויה לציצית ובספרי ממעט סודר הראש מכסותך דהאי לאו כסות הוא ע"כ וכתב ב"י שכ"כ בספר א"ח וכתב עוד בספר כפתור ופרח ומסתברא שאין כל טכסיסי המצנפת שוים וזה שמצנפת ארצות המערב שמכסים ראשיהם מאמצעיתם ושני ראשיה מושלכים על כתפיהם ועל גופם כגון זאת אין ראוי לפוטרה שהרי מתכסה בה אבל מצנפת ארץ כנען וארץ מצרים שמקפלין כולה בסבוב כעטרה ולא יראה ממנה זוית תהיה פטורה עכ"ל וז"ל העיטור בספרי בה פרט למעפורת סודר שאין מתכסה בה ראשו ורובו עכ"ל וכתב ב"י דמדברי מהרי"א ודברי כפתור ופרח נראה דמפרשי מעפורת סודר הראש ואפילו מתכסה בה ראשו ורובו נמי פטור וכ"כ בפירוש בספר א"ח עכ"ל הב"י ואני תמה שהרי אדרבה מדברי כפתור ופרח משמע בהפך מדמחייב למצנפת שבארצות המערב וכפי הלשון שכתב הוא בשם כפתור ופרח כך ראיתי כתוב שם בפרק האחרון מהספר ההוא וגם להלן עוד כתב הב"י במה שנוהגים בני ספרד להביא חתיכת בגד כאמה או אמתים אורך מוטלת על כתפיהם שלפי מ"ש בשם כפתור ופרח ה"ל לעשות בו ציצית לפי שאפי' בשעה שמכסה בו ראשו היא משולשת על כתפיו ועל גופו וחייבת בציצית ע"כ ומיהת מסיק הב"י בענין הא דבני ספרד דנראה דלא ס"ל כוותיה דכפתור ופרח אלא כל שעיקרו עשוי לכסות הראש אע"פ שקצותיו יורדים על גופו פטור משום דה"ל כסות הראש וזה טעם בני ארצות המערב שאין מטילין ציצית במצנפותיהם וכתב עוד הב"י שע"פ זה י"ל שנהגו בני ארץ מצרים שלא להטיל ציצית בסודרים שנותנים על הצואר שמתחלה עיקר הבאתם לא היה אלא כדי לכסות בהם המצנפת בלכתם לקצות העיר בין הישמעאלים והם רוכבים כמו שהוא מפורסם למי שיודע מנהג המקום ההוא ה"ל כסות הראש ופטור אלא שאנו רואים שגם הישמעאלים מביאים אותם ואע"פ שאינם צריכים לכסות מצנפותיהם ואפשר דטעמי דפטרי להו היינו משום דלא מקרי כסות אלא דבר שהוא דרך לבישה או עיטוף אבל הני סודרים שאינם אלא דרך העלאה לא שהרי כתב המרדכי וז"ל ונ"ל שאין חייבים בציצית כלל אלא אותם שהם דרך לבישה ואשר תכסה בה משמע נמי דרך לבישה ואפי' דרך העלאה שחייב בכלאים הדעת נוטה לפטור דלא איתקש אלא ללבישה וכרים וכסתות נמי משמע בספרי דממעט מאשר תכסה בה ולא הודה לי רבי עכ"ל המרדכי ואע"ג דלא הודה לו רבי נקטינן כמאן דפטר משום דמסתבר טעמיה וכתב עוד טעם אחר לפי שעיקר הבאת הסודרים ההם הוא להתעטף בהם סביבות הראש מפני הקור ולעשות צל על הראש מפני החום ומש"ה ה"ל כסות ראש ופטור ועוד י"ל שעיקר הבאת הסודרים ההם היא להשתמש בהם לכמה דברים לצרור בהם מעות להביא בהם פירות לקנח הזיעה לחגור בהם כשעושים שום עבודת משא לחזק בהם את הידים לתפוס הידים בו ואע"פ שנהנים בהם בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים כיון שעיקר הבאתם אינה לכך לא חשיבא ולא קרינא ביה אשר תכסה בה ודמיא למוכרי כסות שמותרים להביא בגדי כלאים על כתפיהם למכור אע"פ שנהנים בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים כדתנן במסכת כלאים פ"ט וכי היכא דהתם לא קרינא ביה לא תלבש מהא טעמא ה"נ לא קרינא ביה אשר תכסה בה ע"כ וכתב רמ"י ז"ל דמהא דאמרן דהעשוי עיקרו לכסות הראש פטור מן הציצית אין לתמוה על טליתות שלנו שעושין לה ייפוי משאר בגד במקום המונח על הראש וקורין לו עטרה כאילו עיקר הטלית לא נעשה אלא להניחו על הראש שאין הדבר כן שהרי הוא משולשל על כתיפו ועל גופו ועיקרו לכך נעשה אלא מפני שיש בו צניעות יתירה כשמונח על ראשו וגם קי"ל שבשעת העטיפה צריך לכסות בו עצמו על ראשו כדי שתהא עטיפה מעליותא כמו שאמרנו למעלה לכך מייפין בו מקום המונח על הראש ולא שעיקרו נעשה לכך מ"מ מנהג יפה הוא מנהג ארצות ישמעאלים שאין עושין עטרות לטליתות להראות שאין עיקרו נעשה לכך עכ"ל ואני שמעתי טעם אחר למה עושין העטרה והוא כדי שיש להיות היכר למקום המונח על הראש שלא להורידו פעם אחרת מהא דמעלין בקדש ואין מורידין ועיין סעיף ע':

תניא בספרי זוטא אשר תכסה בה פרט לחלוקים. וכתבו בהגהות מיי' דפירוש ר"י שעשאו סתום למעלה כעין חלוק וכתוב עוד בהגה' דמכאן פטר הר"ם קוטי"ת שלנו והביא עוד ראיה מהא דלעיל סימן י' היא של עור וכנפיה של בגד פטור דאלמא דאזלי בתר הגוף ולא בתר הכנפים ה"נ הני קיטות שלנו כיון דגופן סתום אזלינן בתר הגוף לפטור ע"כ ובספר כפתור ופרח פרק ס' כתוב כלשון הזה כתב ר"מ מרוטנבורק שהבגדים שפתוחים מעט מלמטה בד' כנפות שאין חייבים בציצית דבתר גופא אזלינן ע"כ וכתב ב"י משמע שכל שאין רובו סתום בגד ד' כנפות מיקרי וחייב בציצית ולא פטר הר"מ אלא בשרובו סתום דומיא דהיא של עור וכנפיה של בגד דמייתי מינה ראיה דודאי לא מיפטרי אלא דוקא בשרובה של עור כ"כ מהרי"ק בשורש קמ"ט דלא פטר רבינו שמחה אלא דוקא בשרובה סתום אבל אם רובה פתוח חייבת והרשב"א כתב ששאלוהו על מלבוש שקורין גוניל"א שחותכין אותו מלפניו ומאחריו ודומה שיש לו ד' כנפים אם חייב בציצית אם לאו והשיב אין נקרא בגד של ד' כנפים אלא בטליתות שכולם פתוחים והן הן יש להם ד' כנפים אבל הבגדים שתפורים ומחוברים למעלה כגון גולינ"א או קוט"א אין זה כסות של ד' כנפים וכך היו נוהגים בראשונה בכל מקומותינו להיות כנפי אותם מלבושים ארבעה ומעולם לא ראינו מי שחשש ומן הטעם שאמרתי ואותן שאמרת שמחמירין להטיל להם ציציות אין אלו מן המחמירין אלא מן המתמיהין ע"כ וכתב מהרי"ק בשורש קמ"ט שגם הרשב"א לא פטר אלא דוקא כשרוב הבגד סתום ומיעוטו פתוח מלמטה וכדברי רבא דאזיל בתר עיקר הבגד בהיא של עור וכנפיה של בגד אבל אם רובן פתוח ומיעוטו סתום חייב בציצית לדברי הכל ומש"ה כתב הרשב"א כגון גוניל"א וקוט"א לומר דדוקא בכגון הני שהרוב סתום הוא דפטר ובהכי הרשב"א ורבינו שמחה מסכימים לדעת אחת ואם חצי הבגד סתום וחציו פתוח נ"ל דמטילין אותו לחומרא וחייב בציצית ואין יוצאים בו בשבת עכ"ל הב"י וכתב עוד מהרי"ק בשורש קמ"ט על דבר הקאפ"ה שהיא פתוחה בענין שיש לה ד' כנפות שאם יקבעו בה אשרינג"א לעשותה כסתומה כדי לפוטרה מציצית שאינו מועיל תיקון זה אם לא תהיה קבועה מחצי ארכה ולמטה לכל הפחות וגם שתהיה קבועה למטה מהחגור למען יהיה הרוב הסתום רוב הנראה לעינים דאל"כ יאסר משום מראית העין ומצינו שחשו חכמים למראית העין גבי טלית שאולה שחייבוה בציצית לאחר שלשים יום מפני החשד כדפירשו התוספות בפרק התכלת ע"כ וכתב רמ"י דלפיכך אותם הבגדים הקטנים שעושין עכשיו לטלית קטן לעשות בו ציצית וללובשו תחת הבגדים שקורין לו סרידא"ק צריך שיעשוהו רובו פתות משני צדדין רוב הנראה לעינים וגם לא יעשו בו קרסים קבועין עד למטה מחציו דה"ל כסתום ואפי' אם הוא ארוך לא יעשה הקרסים למטה מהחגור משום מראית העין שלא יאמרו שהוא מברך עליו שלא כדין נ"ל עכ"ל ועי' עוד מזה לקמן סעיף ע' וכ' הב"י שיש לדקדק במלבושים שלנו שהם פתוחים מלפניהם מלמעלה למטה שהרי יש להם ד' כנפות שנים סמוך לצואר ושנים למטה סמוך לארץ למה אין מטילין בהם ציצית ומיהו במלבושים של מטה יש לדחוק ולומר דכיון שאנו חוגרים אותם ה"ל כסתומים משם ולמעלה ודמו לקוט"א וגוניל"א שכתבו הרשב"א ורבינו שמחה שהם פטורים אבל הני גלימות שלנו שאנו מביאים למעלה מכל הבגדים שהם פתוחים מלמעלה למטה אין טעם למה פוטרים אנו אותם מציצית ושמעתי שמקצת זקני ספרד היו עושים בה שתי קרנות עגולות דכל שאינם מרובעות לא חשיב כנפות כמ"ש (בסעיף דלעיל) בשם העיטור ותימה גדול הוא בעיני שכל העולם לובשים אותם בקרנות מרובעות ולא ראיתי מי שפקפק בדבר מעולם והאריך בזה וסוף דבריו דנ"ל דטעמא משום דלא מקרי כסות אלא הבא להגין על האדם מפני החום והקור זכר לדבר ואין כסות בקרה והגלימא אין לובשין אותה להגין אלא מפני הכבוד שהרי אפילו יש לאדם כמה מלבושים אינו יוצא לחוץ בלא גלימא ואע"פ שלפעמים נהנה מחומה כיון שתחלת עשייתה אינה להתחמם בה לא חשיב כסות ופטור א"נ דכיון שאם היינו מחייבים אותו בציצית היו נפסקים בכל עת הציצית התחתונים בדריסת הרגלים והיה צריך בכל עת לתקנם איכא למימר דלא חייבה תורה בכך דכל דרכיה דרכי נועם וכל מקום שהלכה רופפת בידך הלך אחר המנהג עכ"ל ועל הטעם הראשון שכתב יש קצת לפקפק א"כ טליתות שלנו שאין אנו עושין אלא לשם מצות ציצית בלבד ואין כאן לא להגן מפני החמה ולא מפני הקור היאך יוצאים בו ולא עוד אלא שפטורה היא לגמרי וצ"ל דכיון שכל עצמו אנו עושין אותו לקיים בו מצות ציצית קרינן ביה כסותך להתחייב בציצית ולפי הטעם השני אכתי תקשה לי על הגלימות הקצרים שעושים במדינות הללו שלא יהיו נדרסים הציצית התחתונים היאך פטורים הם ורמ"א ז"ל כתב שהמלבושים של גלילות בני אשכנז וספרד הואיל ואין כנפיהם עשויין שיהיו ב' לפניהם ושנים לאחריהם מכוונות זו כנגד זו פטורים ע"כ וגם ב"י הזכיר סברא זו בשם ספרא שהביאה מהרי"ק שורש קמ"ט אלא שמהרי"ק עצמו כתב עליה שלא ידע בה פי' נכון ורמ"י ז"ל לא כתב לדברי רבו בזה ואולי מזה הטעם בעצמו כתב טעם אחר לפטור הגלימות שלנו לפי שיש להן למעלה מכתף לכתף סרוח שקורין כן גאלני"ר שעי"כ כנפי הבגד עצמן אינן וגם כנפי הגלני"ר עצמן הרי הן כאילו הם תפורים שם הואיל וכך מונחין על הבגד תמיד עכ"ד וכתב שזה הטעם יספיק ג"כ במלבושים התחתונים שלנו ועוד מלבד הטעם שכתב הב"י שחוגרים אותן יש לשלנו ג"כ קרסים שסותמין אותן בהם עד למטה מהחגור ע"כ:

רב יהודה איניש צניע הוה ולא שדי ליה לגלימיה בכולי יומא. מכאן הביא נ"י ראיה לדברי הגאון שכתב דמותר לאדם ליכנס לטלית לבה"כ ועושה צרכיו שלא אסרו אלא תפילין שיש בהם משום קדושה וצריכים גוף נקי שלא יפיח בהם ושלא יישן בהם דאלת"ה הרי רב יהודה היה צריך לסלקו כשעושה צרכיו וכן המנהג פשוט עכ"ל וכ"כ הרמב"ם בפ"ג והטור סימן כ"א וכתב בכל בו שנהגו שלא לשכב בטלית שיש בו ציצית גם נהגו שלא יכבסנה עובדת כוכבים וכל זה כדי שלא יהיו המצות בזויות עליו ע"כ וכ"כ בא"ח בשם הר"ר אשר וכתב ב"י דלא ראינו ולא שמענו מי שהקפיד בזה מעולם ועיין פרק בני העיר סימן מ"ב:

ולא הוה שדי לגלימיה כולי יומא אלא בערב פושטה וכו'. ומכאן כתב רבינו בתשובה כלל סימן י"ג על ששאלוהו הלן בטליתו בלילה כשעומד בבקר אם חייב לסלקו מעליו ולהחזירו לברך עליו או די לו למשמש בו ולברך והשיב דיראה לו שא"צ לסלקו מעליו דהא משמע מהכא דמעיקרא היה סבור שלא היה פושטו בלילה ולכך הקשה כיון דסבור דלילה זמן ציצית אמאי היה מברך דאם היה פושטו בלילה מאי קשה ליה אם מברך בבקר כשחוזר ולובשו אלמא לדידן דקי"ל לילה לאו זמן ציצית הוא יש לברך בבקר אף אם לא יפשוט טליתו ולכאורה טוב למשמש בציצית בשעת ברכה עכ"ל וכתב הב"י ס"ס ח' דיש לדקדק למה כתב ולכאורה טוב למשמש כו' דהל"ל וצריך למשמש כו' כדאשכחן גבי תפילין דאע"ג דלילה זמן תפילין אמרינן היה משכים לצאת לדרך ומתיירא שמא יאבדו מניחן וכשיגיע זמנן ממשמש בהן ומברך עליהן (וכתבו רבינו לעיל בהלכות תפילין סימן ט"ו) ומשמע שצריך למשמש בהן וכן נראה מפירוש רבינו שלמה ז"ל שכתב ממשמש בהו דהוי כאילו מניחן ושמא י"ל דהרא"ש מספקא ליה אי דוקא גבי גבי תפילין דמצוה למשמש בהם אמרו ממשמש בהם ומברך אבל גבי ציצית שאין המשמוש בו מצוה א"צ למשמש בשעת ברכה או דילמא לא שנא ולכך כתב שטוב למשמש בשעת ברכה ועי"ל דתפילין כיון דלכתחלה אין מניחין אותן בלילה צריך למשמש בהם אבל ציצית שמניחין אותן לכתחלה בלילה אפשר דא"צ למשמש בשעת ברכה או דלמא ל"ש ולכך כתב שטוב למשמש בשעת ברכה עכ"ל וכתוב בהגהות מיי' פ"ג בשם ספר התרומה אדם המשכים קודם היום ונתעטף בציצית א"צ להסיר טליתו כשיאיר היום כדי לברך אלא ממשמש בציצית ומברך כדתניא בס"פ הקומץ רבה גבי תפילין היה משכים לצאת לדרך וכו' ע"כ ואע"פ שנראה מהגה' זו דמדמינן לגמרי ציצית לתפילין אעפ"כ העתיק הש"ע כלשון התשובה דרבינו שטוב למשמש כו' ורמ"י ז"ל העתיק שתי הלשונות ולא דקדק יפה בזה ומיהו מצאתי גם לרבו ז"ל שהעתיק בס"ס י"ח ללשון התשב"ץ שכתב גם כן כלשון הגה' מיי' ולא חש למאי דכתב בפנים סימן ח' בלשון דטוב כו' וכן עוד להטור וכתב ג"כ בש"ע סי' ח' סעיף י' שאם נרצה להתעטף מיד בקומו כדי שלא ילך ד' אמות בלא ציצית או שיש לו טלית קטן יכול ללובשו מיד בעוד שאין ידיו נקיות ולא יברך עליו וכשיטול ידיו ממשמש בציצית ויברך עליו או כשיתעטף אח"כ בטלית אחרת יברך עליה ויכוין גם לפטור את זאת שלבש כבר ע"כ וגם בזה לא חש הש"ע בעצמו וכתב ב"י ואע"ג דקי"ל דצריך לברך עובר לעשייתן כתבו הר"ר יונה בפרק תפלת השחר גבי תפלת הדרך שמאחר שכל זמן שציצית ותפילין הם עליו הוא מקיים המצוה אע"פ שאינו עובר לעשייתן ממה שעבר מ"מ הוו עובר לעשייתן ממה שמקיים אח"כ ע"כ ורמ"י ז"ל כתב עוד טעם אחר מידי דהוה אטבילת גר כדאיתא בפ"ק דפסחים סימן י' ושם כתב רבינו דאגבה נהגו כן בכל ברכות הטבילה ואהא דכתב הטור דאם מתעטף בטלית אחר יוצא בברכתו גם על זה מסיים בש"ע שא"צ למשמש בציצית של הראשון ונ"ל דיצא לו מהא דכתבתי בשם תשובת אשכנזית דלקמן סעיף ס"ח:

ומכאן יש ראיה דאדם שהוא לבוש כו'. וכשהוא מתפלל מתעטף בטלית גדול צריך לברך ומיירי שמניח טלית קטן בביתו וטלית גדול בבהכ"נ דההליכה מביתו עד בהכ"נ חשיב הפסק כ"כ בב"י ובש"ע שלו מסיים בה ואם מתפלל בתוך ביתו אם היה דעתו מתחלה גם על הטלית גדול ולא הפסיק בינתיים בשיחה או בדברים אחרים אין צריך לחזור ולברך וזה יתבאר ממה שאכתוב בסעיף ס"ח:

דחייב אדם לעשות ציצית בכל בגדים שלו. וכתב הרמב"ם בסוף פ"ג שאם נתכסה בבגד שהוא חייב בציצית ולא הטיל בו ציצית ביטל מ"ע ובהתכלת דף מ"ד גרסינן דעובר בה' עשה ופירש"י ועשו והיו וראיתם גדילים תעשה לך ועיין מה שכתבתי בסעיף ט' שיש חילוק בזה בין בחול לבין בשבת:

אבל אם מתעטף בהם בזה אחר זה בלא הפסק כו'. וכתב הב"י דנראה דהיינו דוקא כשהיה בדעתו מתחלה על כולם אבל אם לא היה בדעתו מתחלה על כולם צריך לברך על כל אחת ואחת אפילו אם לבשם זה אחר זה וכ"כ האגור בשם הרשב"א עכ"ל וכתב האגור בתחלה נהג מהר"ם שלא להתעטף בטלית קטן עד צאתו מבהכ"נ ואז הפסיק בדברים (בטלים) ולבשו ובירך אבל הר"ר משה פרנס כתב שחזר בו מהר"ם ולבשו בתחלה ולא היה מברך עד בואו לבהכ"נ ונתעטף בטלית גדול ונתכוין להוציא שניהם וכן הוא בא"ח וכתב הב"י דהא דרבי משה פרנס מצא בתשובה אשכנזי). ומסיים בה דאפילו משמוש והסתכלות בקטן א"צ אך דעתו יהיה על כל בגדיו המצוייצות אשר לבוש ע"כ ונ"ל דשאני הכא מדלעיל סעיף ס"ה דבעינן משמוש וא"נ טוב הוא כו' דהכא מברך על טלית אחר וכמות שהוא בענין אכילת פירות ושאר דברים וכתב עוד הב"י דבתרומת הדשן לא הביא אלא מה שנהג הר"ם בתחלה שכתב וז"ל העתיק אחד מן הגדולים מתשובת הר"ח א"ז וז"ל אם סח בין טלית קטן לטלית גדול הוי הפסק וצריך לחזור ולברך ומהר"ם שלא הלך בקטנה לבהכ"נ אלא כשחזר לבית בירך עליו נראה טעמו לפי שלפעמים לא היה צריך להסיח בין הטליתות וגם לא היה רשאי להסיח את עצמו בלא צורך לחייב את עצמו בברכה כיון שיכול לפטור בברכה אחת ואז היה מסתפק אם יברך על הגדול הלכך היה ממתין אחר התפלה עד שהיה צריך להסיח ובאשר"י כתב מכאן יש ראיה דאדם הלבוש טלית קטן שהוא נושא כל היום וכשהוא מתפלל מתעטף בטלית גדול צריך לברך אבל אם מתעטף בזה אחר זה בלי הפסק מברך ברכה אחת על שתיהן והשתא אם באנו להשוות דברי מהר"ם ואשר"י צריך לומר דהא דכתב אשר"י בזה אחר זה בלי הפסק לאו דוקא אלא ר"ל בלי היסח הדעת כדכתב מהר"ם והיה נראה לומר דדוקא בעודו שהוא לבוש בטלית אחת אינו חייב לברך על השני אא"כ הסיח דעתו בין זה לזה אבל פושט את זה ורוצה ללבוש אחר מתחייב אפי' לא הסיח דעתו אמנם לשון הר"ח דלעיל לא משמע הכי דכתב היה ממתין עד אחר התפלה עד שהיה צריך להסיח משמע שאם לא היה מסיח אע"ג דמסתמא כבר פשט הטלית הגדול ביציאתו מבהכ"נ ואפ"ה אי לא הסיח לא הוה אמרינן כיון דפשט טלית הראשון אזלא לה ברכה דידיה ולא מיפטר בה טלית שני אלמא בהיסח דעת תליא מילתא עכ"ל ורמ"א ז"ל פסק דדוקא בעודו לבוש וכו' אבל פושט את זה כו' אבל רמ"י ז"ל כתב דמסתבר דלא אמרינן כיון דפשט כו' שאם היה דעתו בשעת הברכה גם על זה וגם הוא היה מונח לפניו בשעת הברכה דמ"ש מפירות דפוטר בברכה אחת כל מה שהיה לפניו (כדמשמע ממה שכתבתי בפ' כיצד מברכין סעיף ס"ו) דאע"פ שהמין האחד נאכל כולו קודם שיתחיל לאכול מן השני דהוי כמו הכא דאזלא לה ואפ"ה אוכל השני בכח ברכה ראשונה וכן בשחיטה עכ"ד ועיין בפרק כיסוי הדם סעיף י"ט וך' וכתב האגור נשאל מהר"י מולין על היוצא מבהכ"נ ומסיר טליתו וחוזר אם יש לו לברך והשיב דמהר"ם הצריך לחזור ולברך ומהרי"ח חילק היכא דנשאר עליו טלית קטן אז כשחוזר לא יחזור לברך עכ"ל אבל הטור כתב וז"ל אם פשט טליתו ולא היה דעתו ללבשו מיד כשחוזר ולובשו צריך לברך אבל אם היה דעתו ללבשו מיד כגון כשפשט אותו כדי ליכנס לבית הכסא (והא דכתבתי לעיל סעיף ס"ד דמותר ליכנס בציצית לבית הכסא תירץ הב"י דאה"נ דהכא לאו משום איסור נגעו ביה אלא מיירי שהוא לבוש בענין שאין יכול לעשות צרכיו עד שיפשטהו מעליו) בזה אני מסתפק אם צריך לברך שיש פנים לכאן ולכאן דאיכא למימר כיון דילפינן כל התורה מתפילין (כדאיתא בפ"ק דקידושין דף ל"ד) ותפילין כל אימת דמשמש בהו מברך פי' אם זזו ממקומן וממשמש בהן להחזירן למקומן א"כ כ"ש הכא שיש לו לברך מיהו י"ל דשאני התם שזזו ממקומן ולא ידע שלא היו במקומן אבל אם הזיזן ממקומן אדעתא להחזירן מיד התם נמי לא היה צריך לברך ולזה דעתי נוטה עכ"ל והב"י נחלק עליו בענין התפילין כמ"ש בשמו בהלכות תפילין סעיף נ"ט וכן נחלק בענין ציצית ופסק דאפילו בדעתו ללבשו מיד צריך לברך וכבר כתבתי שם בהלכות תפילין דרמ"א מסיק לנהוג כדברי הטור וכתבתי שם טעמא דמלתא ויש לתמוה עליו דבהלכות ציצית אתר שהגיה על הש"ע וכתב עליו דעת הטור כתב ג"כ דעת מהר"ח דכתב האגור בשמו לחלק בין נשאר עליו טלית קטן כו' ולא עוד אלא דמסיים וכן נוהגין והראה ג"כ מקום על מ"ש בענין התפילין ושם בענין התפילין שפסק שלא לברך כתב ג"כ שכבר פסק כן בהלכות ציצית ונמצאו עכשיו דדבריו ומנהגיו סתרי אהדדי ורמ"י ז"ל תמה עליו ממה שכתב דנוהגים כמהרי"ח שלא לברך כשנשאר עליו טלית קטן דהא איהו פסק כשפשט הראשון קודם שלבש השני שצריך לחזור ולברך דש"מ דבהסרת הבגד אזלה לה המצוה אע"פ שהיה דעתו בשעת הברכה גם על השני כ"ש שנאמר שבהסרתו של בגד זה עצמו אזלא לה מצותו ואיך יועיל לו ברכת הקטן שלא היתה עליו כוונתו כשבירך עליו ואי משום שמצות הברכה עדיין נמשכת כל זמן שהוא לבוש באותו מלבוש שבירך עליו לכך יכול ללבוש גם את זה על סמך אותה ברכה א"כ גם כשבירך על אחד מועיל לו הברכה ללבוש עוד אחר בלא ברכה אע"ג שלא היה דעתו ללובשו מתחילה וכבר פסקנו היפך זה ואולי נאמר שלא כתב הכי נהוג אלא כגון שמתחלה כשבירך על הקטן פטר באותה ברכה גם הטלית הזה הגדול שהיה דעתו עליו ללבשו מיד אחריו שהדעת נותן כיון שמתחלה היה זה נגרר אחר הקטן בברכה גם עכשיו כשמסירו ודעתו ללבשו מיד ג"כ עכשיו הוא גרור אחריו אבל הוא דוחק נ"ל עכ"ל והיותר קרוב אלי דז"ש רמ"א ז"ל והכי נוהגים והראה מקום על הלכות תפילין הוא מאוחר בדפוס וצ"ל מוקדם קודם מ"ש וי"א דוקא כשנשאר עליו טלית קטן וכתב בנימוקי יוסף בשם הריטב"א שאם נפלה טליתו שלא במתכוין וחוזר ולובש ומתעטף י"א שא"צ לחזור ולברך וכן שמעתי בשם הר"ר יונה אבל מורי היה אומר שאף בזו חוזר ומברך ונראה לי כדבריו עכ"ל ותהר"י בספ"ק דברכות גבי ברכת התורה כתבו ג"כ שקבלה ביד הר"ר יונה מרבותיו שאפילו נפל הטלית הימנו ולקחו מיד ונתעטף בו שמברך עליו ואע"פ שלא נתכוין להסירו מעליו ע"כ וכתב הב"י וז"ל והיכא דנפל רוב הטלית מעליו נראה כאילו נפל כולו ואפשר שכל שלא נפל כולו א"צ לברך כדאשכחן גבי (תפילין) תפילה דשאני לן בין נפל כולו לנפל מקצתו כמבואר בפ' מי שמתו סימן ל"ט וכתב שזה נראה יותר וכך פסק בש"ע שלו וקצת נ"ל דלא דמי דהתם טעמא משום דהוי הפסקה בתפלתו כשחוזר ומתעטף ובהכי שייך שפיר לחלק בין מקצתו לכולו וליכא למימר ביה רובו ככולו משא"כ הכא לענין להצריך ברכה אמאי לא נימא רובו ככולו כדאמרינן בכל דוכתא:

תניא בתוספתא דברכות בפרק האחרון העושה ציצית לעצמו אומר ברוך שהגיענו וכתבו התוספות בפרק התכלת (מנחות דף מ"ב) ריש ע"ב וגם בנימוקי יוסף כתב עלה ואם לא אמר בשעת עשיה אומר בשעת עטיפה ראשונה דהכי איתא בסוכה ולולב כדאי' בדוכתייהו וכ"כ הרמב"ם בפי"א מהלכות ברכות דכל מצוה שהיא מזמן לזמן כגון שופר כו' או שהיא קנין לו כגון ציצית ותפילין כו' וז"ש ג"כ תפילין דהכי תניא נמי בתוספתא דברכות ותמה הב"י סי' כ"ב על הטור שכתב כן לענין ציצית ולא כתב כן לענין תפילין ותירץ בשם מהרי"א דהטור סובר דההיא תוספתא אינה הלכה ואין מברכין שהחיינו אלא על הבא מזמן לזמן (כדמוכח בפרק הרואה ובס"פ בכל מערבין) וציצית דמברך לאו מטעם מצות ציצית אלא מטעם שקנה כלים חדשים (כדאיתא בפרק הרואה סימן ט"ז) וכ"כ בעל העיטור וז"ל ציצית לא קביע ליה זמן ולא מברכין עלייהו שהחיינו ומסתברא לן בשעה שקנה טלית ועושה בו ציצית מחדש מברכין שהחיינו דלא גרע מכלים חדשים עכ"ל:

ותניא תו בתוספתא דברכות כשהוא מתעטף אומר להתעטף ולענין טלית קטן דלקמן כתוב בכל בו שאין מברכין עליו להתעטף בציצית אלא על מצות ציצית וגם בנימוקי יוסף גבי אמר רב ציצית א"צ ברכה כתב שנהגו שלא לברך עליו להתעטף אלא נהגו לברך על מצות ציצית ואין לבטל המנהג ע"כ ומהרי"א הקשה דכיון דקי"ל דעל לשעבר משמע וקי"ל דכל המצות מברך עליהם עובר לעשייתן היאך יברך על מצוה זו על וכ"כ האגור סימן כ"ח בשם מהר"י מולין שיש מברכים על טלית קטן להתעטף וכן משמע בא"ח ואין לחוש אם אין בו עיטוף כי נוסח הברכה כך היא כמו לישב בסוכה וכהנה רבות עכ"ל וכך פסק בש"ע אבל רמ"א הגיה עליו כדברי הכלבו ונימוקי יוסף ושאין לשנות וכתב ב"י בס"ס כ"ב שכתוב בא"ח אם ב' או ג' מתעטפין בטלית כאחד (פירוש בפעם אחת כ"כ רמ"א) כולם מברכים או אחד יברך והאחרים יענו אמן עכ"ל ועיין בפרק הרואה סעיף פ"ד וכתב הטור ר"ס ח' שיברך מעומד וכתב הב"י שכ"כ בסמ"ק סימן צ' וטעמא משום דגמר לכם לכם מספירת העומר דכתיב ביה בקמה פי' בקומה וכ"כ הר"ד אבודרה"ם וכ"כ בא"ח וכתב דהא דגרסי' בירושלמי כל הברכות מעומד על ברכת המצות קאמר ולא על ברכת הנהנין ע"כ וכתב רמ"י שיש מדקדקים לומר בציצית בפת"ח הבי"ת והוא טעות מצד הדקדוק שנמצאו בפסוקים רבים בי"ת השמוש בסוף פסוק בשו"א כמו בראש או בזקן וכן ירהבו הנער בזקן וגם מצד הדין אינו נכון לומר בפת"ח שיהיה משמעו בציצית הידועים ומבוררים שזו היא הוראת הפת"ח בבי"ת השמוש כמו שפי' רש"י בפרשת חיי שרה בפסוק אנכי בדרך נחני וגו' ואנו שאין לנו תכלת שהיא עיקר המצוה המבוררת בכתוב היאך נוכל לומר כן ע"כ ועיין לקמן בדברי רבינו בסוף עשית ציצית שיש לעיין קודם הברכה בציצית אם הם שלמים כו' וכתב הטור סימן ח' שיכוין בהתעטפו שציונו המקום להתעטף כדי שנזכור כל מצותיו לעשותם וכדלקמן וראיתם אותו וזכרתם את ושקולה מצוה זו כו' ועיין מה שאכתוב שם בס"ד בסעיף ע"ג עוד מזה ועיין לעיל סי' י"ג וסעיף ל"ה וסדר עטיפתו כתב בעל העיטור וז"ל רבותינו הגאונים כעטיפת הישמעאלים עטיפה גמורה ומסתברא לן דעטיפת ישמעאלים לא הוזכרה אלא לגבי אבילות דאמר שמואל כל עטיפה שאינה כעטיפת הישמעאלים אינה עטיפה מחוי ר"נ ע"ג דיקנא פירוש שצריך לכסות פיו התם הוא דכתיב לא תעטה על שפם מכלל דכ"ע מחייבו ובמצורע כתוב על שפם יעטה ובמנודה קא מבעיא לן כדאיתא הכל בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף ט"ו) אבל כ"ע לא מחייבו בעטיפת הראש דא"כ יכסה פיו וכי רבי ישמעאל (נ"ל שצ"ל רבי יהודה והיינו הא דפרק במה מדליקין (שבת דף כ"ה) ע"ש מביאין לו עריבה כו' ומתעטף ויושב בסדינים המצויצים) וכן החתנים מי היו מתעטפים כל כך ואע"ג דמברכים להתעטף (עיטוף דהכא היינו) כיסוי דכתיב אשר תכסה בה שמנהג בני אדם שמכסים בכסותן והולכים ועושים עסקיהם פעמים בגלוי הראש פעמים בכסוי הראש ע"כ ומיהו מסיק הב"י דלקיים מצות ציצית מן המובחר נכון הוא שיכסה ראשו בטלית וכן דקדק מלשון הטור אבל ודאי דלאו שפיר עבדי הני דמכסים הטלית סביב הראש והצואר בלבד ואין מקפידים לכסות בהן הגוף דאדרבה עיקר העטוף כפי מנהג בני אדם הוא כסוי הגוף ועיין לעיל סעיף ס"ב וכתב עוד העיטור שדרך העטיפה רחבה לקומת האיש ומחזיר ב' ציצית לפניו וב' ציצית לאחריו וכ"כ ברוקח וכתב דאיתא במדרש בפסוק והמים להם חומה שהכריז גבריאל למים שאחוריהם הזהרו שעתידים להשליך כנף ציצית לאחוריהם וקשר של תפילין ע"כ וכתב נ"י גבי אמר רב ציצית א"צ ברכה וז"ל יש מן הראשונים ז"ל שאמרו כי אין מצות טלית מתקיימת אלא בעטיפת הראש לכסות בו ראשו וגופו או רובו כדכתיב אשר תכסה בה ולדבריהם אין מצות ציצית באלו הטליתות הקטנים שנהגו ללבוש ברוב המלכיות ואין נראה כן ומה שהיו מברכין להתעטף זהו למצוה מן המובחר ואפשר שהתלמוד מדבר לפי מנהגם שלא היו רגילין ללבוש טלית בת ד' כנפים אלא טלית גדול כדאמרינן טלית של ת"ח צריך שיהא נראה מתחתיו טפח אבל משורת הדין כל כסות של ד' כנפים חייבת בציצית ויוצא בו ממצות ציצית אע"פ שאין בו לא כסוי ולא עיטוף דרחמנא בגדיהם וכסותך קאמר וכל מלבוש וכסות במשמע ובלבד שיהא לו כנפות ואי משום אשר תכסה בה ההוא לאו לכיסוי הגוף או עטיפת הראש אתא אלא לרבות כסות סומא או בעלת ה' כדאמר לעיל והרי אמרו טלית שהקטן מתכסה בו ראשו ורובו וגדול יוצא בה עראי שהיא חייבת ומסתמא אין בה לגדול כדי עטיפת הראש וכיסוי רוב גופו אלא ודאי כדאמרן וכן פשט המנהג בכל ישראל כי רובם אין להם טלית גדול הראוים לעטוף ועושין טליתות קטנים שלובשין אותו שלא מיעטו מן וראיתם אותו אלא כסות לילה כסות סומא ולא כסות שתחת המקטורן וזו נראית ראיה ברורה וכן פסק הרב בעל הלכות ז"ל ואין להרהר בזה ומ"מ מצוה מן המובחר שיהא כולו מעוטף במצוה וזו דרך ירא שמים לחבב המצוה וכ"ש מצות ציצית השקולה כנגד כל המצות ולא שיהא מעכב כלל עכ"ל ומהרי"א כתב ג"כ להעמיד דהני טליתות קטנים אע"פ שאין בהם עיטוף שפיר נפקי בהו י"ח ציצית ובסוף דבריו כתב והרוצה לדקדק במצוה ולקיים מצות עטיפה בציצית שלנו יקח הציצית בשעת הברכה וישים אותו על ראשו ועל רחבו לקומתו ובזה יצא קצת י"ח וכיוצא בזה כתב בתרומת הדשן וז"ל והנוהגים בטלית שיש לו בית הצואר יעשנו קצת גדול שיוכל לכסות ראשו ורובו מאחוריו ובשעת ברכה יעטפנו על ראשו ויפשילנו לאחוריו ויעמוד כך מעוטף לפחות כדי הילוך ד"א ואח"כ ימשכנו מעל ראשו לפניו שיהיה נתלה בצוארו בבית הצואר של טלית וא"ת לפי דעת א"ז אין שום מצוה במה שהוא לבוש ציצית כשהוא בצוארו שהא"ז כתב דלא מחייב דרך לבישה אלא דרך עיטוף מדמברכים להתעטף וי"ל דאין קפידא כ"כ רק על תחלת חיוב המצוה לא על שיהוי המצוה והביא ראיה קצת לדבר וכתב עוד דאין ראיה כלל מהברכה דלהתעטף דבימיהם שהיו רגילין בכסות המכסה הראש והגוף לכך תקנו ברכה להתעטף ולדידן דכל כסות שלנו רק לכסות הגוף מיחייב אפילו אינו מכסה בו הראש כלל דעיטוף לא כתיבה ולא רמיזה באורייתא ע"כ והאגור כתב בסי' כ"ח בשם מהר"י מולין שע"פ א"ז נהגו קצת לעשות חתיכה מרובעת (לפניו וכן לאחריו) ברצועות (המחברות שתי החתיכות והרצועות מונחות על כתף מזה וכתף מזה) אכן יש לעשות הכתפים רחבים דלא ליתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה ע"כ ומהרי"ק שורש קמ"ט כתב שאין לסמוך על הא"ז שכבר נהגו כל ישראל לברך על אותם ד' כנפות וכן כתב האגור דלא חשו על הא"ז בזה וכתב רמ"י דהמלבוש שאנו רגילים בו באלו הארצות הנקרא סרדא"ק הם טובים יותר מן הד' כנפות שהרי הם דרך מלבוש ממש ובלבד שיניחו פתוח מהצדדים יותר מרובו כדלעיל סעיף ס"ג ומ"מ מצוה מן המובחר שיהא לו טלית גדול מיוחד כו' כדלעיל בשם נימוקי יוסף ומ"ש ג"כ לעיל בשם נימוקי יוסף דטליתות קטנים כו' לובשים תחת המקטורין כך נראה ג"כ מלשון הטור סימן ח' שכתב או שיש לו ציצית בחלוקו כו' ומ"מ מסיק הב"י מדעיקר מצות ציצית על זכירת המצות כדלקמן וראיתם אותו וזכרתם ובכל שעה ובכל רגע הוא צריך הלכך נראה שעיקר מצות טלית קטן ללבשו (על בגדיו) הרי שתמיד יראה ויזכור המצות וכ"כ נ"י בשם הריטב"א עכ"ל ואני תמה שהרי לא כן כתב הב"י כלל ואדרבה הרי הזכיר שהוא תחת המקטורין ואי ממה שכתב דמ"מ מצוה מן המובחר שיהא כולו מעוטף כו' לא אמר זה על טליתות הקטנים כלל אלא ר"ל שיהיה לו טלית גדול כו' וכמ"ש לעיל בשם רמ"י ז"ל ויצא לו מהא דנ"י:

קטן היודע כו'. למדנו שחובת חינוך הקטנים במצוה הוא בכל מצוה ומצוה נ"י:

היודע להתעטף חייב בציצית. וכתב הגה' מיי' פ"ג דאיתא בירושלמי לא סוף דבר של עיטוף אלא שיודע להשליך שתי כנפות לאחוריו ושתים לפניו בשעת ק"ש ע"כ וגם המרדכי כתב בס"פ לולב הגזול בשם הירושלמי דקטן שיודע לאחוז בציצית כשורה בשעת ק"ש מחנכין אותו בציצית ע"כ וכתב רמ"י ס"ס י"ז דנ"ל דיברכו ג"כ כמו בחינוך דשאר מצות:

תניא אידך וראיתם אותו וזכרתם ועשיתם ראייה מביאה לידי זכירה כו'. ומש"ה אע"פ שאין חובה לאדם להיות לו בגד בת ד' כנפות לעשות בו ציצית וגם אם יש לו ומונח בקופסא פטור כדלעיל ס"ט מ"מ מהא דהכא נכון להיות אדם זהיר וזריז במצות ציצית שיהיה לו בגד קטן מצויץ שילבש אותו כל היום כדי שיזכור כו' וכ"כ טור סימן כ"ד ובסעיף ע' כתבתי בשם הב"י דנכון ללבוש על המלבושים וכתב עוד הטור דאפי' מי שאינו יכול להתעטף כל היום צריך ליזהר בו בשעת תפלה וכתוב בהגה' מיי' ספ"ג במדרש שוחר טוב יש בהא דכל עצמותי תאמרנה אמר דוד לפני הקב"ה אני משבחך בכל אברי וכו' עד ידי שמאלית בה אני קושר תפילין של יד ובה אני אוחז ציצית בזמן ק"ש בחזה אני משים הציצית כנגד לבי בזמן שאני קורא ק"ש שנאמר והיו הדברים האלה על לבבך וכו' מכאן ראיה שמצוה לאחוז הציצית ביר שמאלית כנגד לבו בזמן ק"ש ע"כ וז"ל בעל העיטור אותם שמקבצים הציצית בשעת ק"ש ונותנים על העינים אפשר שנוהגים כן משום וראיתם אותו על שהיו עטיפתם תתת מלבושם ע"כ והריב"ש כתב בתשובה חלק ב' סימן קכ"ז שאלת כי נהגת להסתכל בציצית בשעת ק"ש כשאתה מגיע לוראיתם אותו מפני שראית כן להר"ר יונה בספר היראה גם בספר עמודי גולה מונה מצוה לעצמה להסתכל בציציות ואמרת כי יש לועגים עליך ונסמכו למה שמצאו תשובה לרב נטרונאי ז"ל שמלמדין למי שעושה כן שלא יעשנו שא"כ כשמגיע לוקשרתם נאמר ג"כ שיאחז בתפילין וכשמגיע לוכתבתם נאמר שהוא צריך שיבא לביתו ויניח ידו על המזוזה תשובה עם היות שנראה שאין ראוי שתמנה הראיה מצוה לעצמה כמ"ש בספר עמודי גולה כי אין זה כ"א נתינת טעם למצוה כמו שאז"ל וראיתם אותו ראייה מביאה לידי זכירה זכירה מביאה לידי עשיה וטעם המצוה אין ראוי שתמנה מצוה לעצמה ושאר מוני המצות לא מנו הראיה מצוה לעצמה אבל כיון שהראיה היא תכלית ראשון למצוה זו כדי שיבא לתכלית האחרון שהוא קיום המצוה טוב וראוי להסתכל בציצית בשעת העטיפה כשמברך עליה וכן אני נוהג ואתה שנהגת להסתכל בה בשעת ק"ש כשאתה מגיע לוראיתם אותו אל תניח מנהגך כי מנהג יפה הוא וחבובי מצוה הוא וכן היה נוהג מורי החסיד הר"ר פרץ הכהן ז"ל ומה שהקשה שא"כ יעשה כן בתפילין יעשה ויעשה שהרי חייב אדם למשמש בתפילין בכל שעה כדי שיהא זריז בהם כדאמרינן בפ"ק דשבת חייב אדם למשמש בתפילין בכל שעה ק"ו מציץ וכו' ואם כשמגיע לוקשרתם אותם ממשמש בהם כ"ש שהוא מנהג יפה והר"ר יונה כתב כן בספר היראה גם בתפילין ומה שהקשו יעשו כן במזוזה אינו ענין שאם אמרו במה שהוא לבוש ומזומן לפניו לא אמרו במה שהוא קבוע בכותל ואינו לפניו ועוד שבציצית הזכיר הכתוב הראיה כדי שיבא לידי זכירה ובתפילין ג"כ שהמשמוש בהם מצוה כדי שיהא זריז בהם ואם עושה כן כשמזכיר וקשרתם משום חבובי מצוה כ"ש שמפליא לעשות אבל במזוזה אינו כן ולכן אחוז במנהגך אל תרף והמלעיגים עליך בזה לא יפה הם עושים עכ"ל וכתב הר"מ מריקנ"ט בסוף פרשת שלח כשמסתכל בציצית אז מסתכל בב' ציצית שלפניו שבהם י' קשרים רמז להויות עכ"ל וכתב ב"י ואני שמעתי עוד שכל אחד מהציציות יש בו ה' קשרים וח' חוטין כמנין אחד וכשמחבר ב' ציצית שלפניו להסתכל בהם עולים כ"ו כמנין שם ההוי"ה עכ"ל וכתב רמ"א דגם נוהגים קצת לנשק הציצית בשעה שרואים ג"כ והכל הוא לחבוב מצוה עכ"ל: