דברי חמודות על מנחות, שימושא רבא

וא"ר יוחנן שחלץ תפילין לפניו. פרש"י שהיה לו לפנות לצד אחר מפני אימת מלכות ולחלוץ שלא בפניו ועיין לעיל סעיף פ"ח:

וצריך שיכתבם בימינו ואם כתב בשמאל פסול כמו שסתמו הגה' מיימ' וכתבתי לשונם בהס"ת סעיף כ"ב גם ע"ש שי"א שצריך לכתוב בקנה:

לכך צריך שיהא מאד ירא וחרד כו'. ולא כמו שעושין עכשיו כמה סופרים שמניחים נערים המתלמדים לכתוב תפילין כדי שירגילום בכתב ואח"כ רואה הסופר אם נכתבו כהלכתן בחסרותן ויתרותן וסגי ליה בהכי ואח"כ מניחים אותם בבתים ומוכרין אותם ומחשבין להם הסופרים אותו המעות בשכר הלומדים לנער ומראים להם פני היתר לומר הרי אנו בזה כגומלי חסדים עם הנערים העניים ללמד להם מלאכת הכתיבה בחנם שהיא מלאכת ה' אבל אני אומר שיצא שכרם בהפסדם ואדרבה לא טוב המה עושים בעמם כי הנער נער ואין יודע בין ימינו לשמאלו ואין לו שום כוונה בעולם רק הם כמתעסקים בכתיבה ליפות הכתב ולא לשם קדושה ושום כוונת מצוה בעולם והרי עונש הסופר מרובה מאד שמכשיל את הבריות שמניחים אותם התפילין הפסולים ולא עוד אלא כדי להשביח את מקחן יאמר הסופר לכל אני כתבתים ובכוונה כתבתים תיפח רוחם ונשמתן של העושים כן ובודאי עתידים ליתן את הדין ולקבל עונשם הרבה מאד ועליהם נאמר ארור עושה מלאכת ה' רמיה וגו' ע"כ יזהר כל סופר ויתרחק מזה וטוב לו עכ"ל רמ"י ז"ל וכתב עוד וז"ל עוד ראיתי להם לסופרים ושמעתי כמה פעמים מפיהם שנפלו בטעות ושבוש א' ואפשר דחד בורות גרמה להם כל זה והוא שאינם מבינים פירוש מה שאמרו חכמינו ז"ל שצריך לכותבן לשמן (כדלעיל בסמוך) והוא שכמה פעמים שמעתי מפי הרבה סופרים שיאמרו ללוקחים מהם תפילין קנה לך תפילין ואכתוב לשמך וכן עוד שמעתי מפי הרבה אנשים שוטים הקונים מהם יעשו למדקדקים וחסידות של שטות ואומרים להם כתוב תפילין לשמי ואקח אותם ממך דמשמע מתוך לשונם זה שהם מבינים לשמן דגבי תפילין כמו לשמה דגבי גט ר"ל דכמו דגבי גט פי' דלשמה שיכתבנו לשם הבעל והאשה כך פי' דלשמן דגבי תפילין ג"כ שיכתוב לשם הבעל הרוצה להניחה ולא ידעו ולא יבינו בחשיכה יתהלכו שפירוש לשמן דתפילין שיכתבם לשם קדושת תפילין והוא ג"כ הטעם של הסופרים שאין מקפידים ומניחים נערים לכותבם והמה מנוערים ולו חכמו ישכילו יבינו פירוש דלשמן דתפילין היו נזהרים ומרוחקים מן הטעיות והשבושים הללו ע"כ ודאי הוא מן הראוי למי שיש כח בידו למנות כותבי תפילין מהוגנים אנשי אמת שונאי בצע בעלי תורה יראי אלהים וחרדים אל דברו בכל עיר ועיר ובכל פלך ופלך כמו שממנים שוחטים ובודקים ולא יאמינו לכל הסופרים שאין כונתם אלא להרויח ממון על ידי כתיבה ותיקון יפה בעשיית התפילין ואף כי גם זה כוונה טובה היתה לייפות המצוה בנוייה אין להם כוונת קדושה ג"כ אשר בזה אינם נזהרים עכ"ל:

וכל פרשה ופרשה אחר שיכתבנה יקראנה כו'. וכתב הר"י אכסנדרני וז"ל סופרי תפילין כתבו שצריך לנסות הקולמוס קודם שיתחיל לכתוב הפרשה שלא יהא עליו דיו יותר מדאי ויפסיד וכן יזהר קודם שיכתוב כל שם ושם בתפילין ומזוזה לקרות כל מה שכתב כדי שלא יבואו לידי גניזה על ידו ואחר שישלים הפרשה יקראנה כולה בדקדוק היטב ואח"כ יכתוב פרשה שניה וכן בשניה יבדוק בין כל שם ושם וכשישלימנה יחזור על כולה קודם שיתחיל שלישית וכן ברביעית ולמה יחזור לדקדק ולהגיה כל פרשה אחר שהשלימה מפני שאם ימצא טעות בשום פרשה לא היא לבדה נפסלה אלא כל מה שאחריה ג"כ נפסל על ידו משום דא"כ היו שלא כסדרן ופסולות משום דכתיב והיו בהוייתן יהיו ע"כ ומ"ש קודם שיתחיל לכתוב הפרשה אינו ר"ל תחלת הפרשה דוקא אלא כלומר קודם שיתחיל לכתוב בהפרשה וכתב עוד הר"י הנזכר די"א שראוי להקדים ג"כ פרשיות של יד קודם לשל ראש מפני שמוקדם בפסוק מיהו אם לא הקדים לא פסל ע"כ:

ואם ייתר אות אחת יש תקנה שיגרוד אותה. וכתב הר"י אכסנדרני דמ"מ יש מחקים שהם פסולים כגון שהיתה תיבה שדינה להיות חסרה וכתב הסופר מלאה שעכשיו אם גרד אותו יתר נחלקה התיבה לשנים ופסולה ואל יקשה לך מוי"ו דחמר דהוה גהיט מתפילין דרבא דאיתא בהדיא דמשמע דכשרים היו התפילין מדמונה זו בכלל הרעות שגרם בר הדיא ע"י פתרונותיו ואם איתא טבא היא ליה שמנעו מלהניח תפילין פסולים דהתם הסופר אחר שכתבו מלא הרגיש בעצמו שקלקל ומחק היתר וכתב רי"ש דחמר על מקום המחק אמנם אם אירע כזה לתפילין אחר שיצאו מיד הסופר לפעמים אפשר לתקן ולפעמים אין להם תיקון כיצד בפרשה ראשונה חמר שאר זבח שדינם להיות חסרים וכתבן מלאים ולא תקנם מתחלה אין להם תיקון אחר כך שנמצאת תיבה נחלקה לשנים ואם ימחק רגל הרי"ש ואחורי הבי"ת וידחוק אותם למקום האות שנמחקה פסולים מפני שבמחיקת רגל הרי"ש והבי"ת ביטל צורתן וכשחזר וכתב נמצא כתובים שלא כסדרן ופסולים והה"נ למאדך לטטפת מזוזות שבשמע ופרשת והיה אם שמוע נתן הטבה אתם חסר וי"ו אלו וכיוצא בהם אין בהם תיקון כלל אמנם במה שאפשר למחוק היתר ולהמשיך האות הסמוכה לה מבלי שיקלקל צורתה הראשון זה ודאי מותר כגון שהיה התיקון תלוי בבי"ת או בכ"ף או בדל"ת או ברי"ש שאפשר להמשיכן מעט למלאות מקום הגרידה לפי שא"צ לגרוד מהאות ההוא כלל אלא להאריכה מעט ובאותו האריכות אין האות מתקלקל וזה כגון לאבותיך שכתבו מלא בוי"ו מוחק הוי"ו וממשיך הבי"ת מעט וכן העבודה שכתב מלא בוי"ו או יביאך שכתב יו"ד וכן כיוצא בהם אמנם יש להסתפק במצות הראשון אם כתבו מלא ומחק אח"כ הוי"ו אם מועיל אריכות הצדי"ק למטה אח"כ או דלמא כל עוד שאינו מאריך האות למעלה נחשבת כשתי תיבות אע"פ שדבקה מלמטה וכן נותן שמשפטו להיות חסר וכן הוצאך אם כתבו מלא ביו"ד בין צ' לאל"ף ומ"מ כל שנראה כשתי תיבות הרי זה פסולה עכ"ל:

ואם אות נוגעת בחברתה יגרוד ביניהם וכו'. ואפילו לאחר שכתב כל הפרשה דהא קאי אדסמיך ליה שכל פרשה ופרשה אחר שיכתבנה יקראנה כו' וכן משמע מלישנא דכתבן שלא כסדרן דכתיבה דוקא הוא דמקרי שלא כסדרן אבל לא התיקון שע"י גרידה ומיהו היכא דרגל ה"י וקו"ף נוגעים למעלה כתב רבינו בהלכות ס"ת דבתפילין אין תקנה שצריך לכתבן כסדרן וביודי"ן שעל אלפי"ן ועל שיני"ן ועייני"ן שלא נגעו בגוף האות ותינוק דלא חכים ולא טפש קורא אותם אמר מהר"ם לתקנם אפילו אחר שנכתבו הפרשיות. הגה' מיי' פ"ב ובעל תרומת הדשן סי' מ"ח נסתפק אי ס"ל לרבינו דדוקא הני דאין להם תקנה במחיקה לחודה שיפרידנה מגגה משום דהוי חק תוכות ואפי' בס"ת דלא קפדינן אכסדרן פסולה אלא אם בא לתקן צריך לכל הפחות למחוק כל הרגל ולחזור ולכתוב (וכמו שכתבתי שם בהס"ת סעיף פ"א) וכה"ג ודאי הויא כתיבה שלא כסדרן וא"נ אפשר דרבינו קאי התם נמי אדכתב בתר הכי דצריכא היודי"ן שעל האלפי"ן והשיני"ן להיות דבוקים ור"ל דבהר נמי א"א לתקן בתפילין וכתב ב"י סי' ל"ב דמשמע מדבריו כסברא קמא דרבינו לא קאי איודי"ן וכו' והאגור כתב שאם נגע רגל האל"ף בגג האל"ף או פני האל"ף בפנים בגג שתחתיה וכדומה לזה כולן פסולים ואין להם תקנה במחיקה או בהפרדה שנקרא חק תוכות ומיהו בגרידת מה שנעשה בפיסול סגי ובתפילין אם כתב לפניו אין תקנה לחזור ולתקנם וכמ"ש כל זה כבר בהס"ת סעיף פ"א וז"ל הר"י אכסנדרני אם כתב בתפילין ומזוזות אות אחת חלוק לשתי אותיות כגון צד"י שכתב יו"ד נו"ן או שי"ן שכתבה עי"ן יו"ד או חי"ת שני זייני"ן אינו יכול לחברם אח"כ שנמצאו כתובים שלא על הסדר וכ"כ הרא"ש על ה"א וקו"ף שדבקו בתפילין שאין להם תקנה בתיקון כי צריך לכתבו כסדרן הרי שפסל לתקן אפילו הקו"ף אע"פ שאין דיבוקה מדמה אותה לאות אחרת כ"ש פירוד שמדמה לב' אותיות אבל אם היה הפירוד בשאר אותיות שאין פירודן מדמה אותן לאות אחרת כגון אות תי"ו או אל"ף שלא חיברן יש שפסקו שנראה שיכול לחברן ואין בזה משום שלא כסדרן כיון שקודם שנתקנו היה להם שם אותה האות ולא שם אחר כיון שקודם תקנתם יניק דלא חכים ולא טפש מצי קרי להו אלא שלא נדבקו כדינם והביאו ראיה מהירושלמי פ"ק דמגילה תולין בספרים ואין תולין בתפילין ומזוזות דבעינן בהו והיו שיהו נכתבות על הסדר משמע מהכא תליה דוקא הוא דמפסל אבל לתקן אות בעלמא שפיר דמי ע"כ וכתב הב"י סי' ל"ו שמצא כתוב אם חוטרא דחי"ת למעלה אינם נוגעים זה לזה אך מ"מ אין ניכר להדיא פרידתם והראינו לתינוק חכים וקראו בב' זייני"ן ואין התינוקות מורגלים באלו דאפי' המוכשר כתיקונו קורין לו ב' זיינין נראה דשרי לתקן כי היכי דשרי מהר"ם לתקן כשאין גוף האות נוגע ואי משום דתינוק לא קרי היינו משום שאין מורגל בחיתי"ן דחוטרא ודאי אי הוה מופרד להדיא עד שנראה כב' זייני"ן ונשתנה צורת האות אהא לא הוה דייקינן מאין תולין דגרע דאין כאן אות עכ"ל:

כתב המרדכי בס"פ הקומץ שכתב רבינו שמשון ודלא כפי' ר"י שמותר להפריד אותיות של שם והטור כתב בסי' רע"ו בהס"ת דיכול להפריד וא"צ אח"כ להעביר עליו קולמוס לקדשו והם דברי רבינו בתשובה כלל ג' וכתב ב"י דכדאי הם ר"י והרא"ש לסמוך עליהם ויתר דיני השמות יתבארו בפרק שבועות העדות בס"ד:

כדי גגה של למ"ד. וכ' רמ"א בשם מהרי"ל וברוך שאמר שיהיו ג"כ מוקפין גויל ומש"ה דקדק רמ"י לכתוב כמלא גג של למ"ד ומשהו:

אבל בתחלתן וסופן אין צריך מסיק ב"י דטעמו מדלא נהגו הכי אפילו כמ"ש בד"ח הלכות מזוזה סעיף ו' ואע"ג שנתפרש בה שיעור בגמרא ומיהו כתב רמ"א בשם הרוקח שהסופרים נהגו להניח קצת בתחלה וסוף עוד כתב רמ"א שצריך להניח בין כל תיבה ותיבה כמלא אות ובין כל שיטה ושיטה כמלא שיטה ובין כל אות ואות כמלא חוט השערה וכמו שנתבאר בס"ת בהס"ת סי' ט' וכתב עוד רמ"א וז"ל גם צריך להניח מעט חלוק בין פסוק לפסוק ע"כ ולא ידענא זו מנין לו שצריך לעשות כן ומהא דתשובת הריב"ש שכתבתי בהס"ת סעיף ע"א אין הכרע ללמוד ממנה שצריך לעשות כן אלא שרשאי לעשות כן וגם בהס"ת ס"ס רע"ד לא כתב כן רמ"א אלא שאם הניח כך דכשרה:

ויעשה השיטות שוות כו'. ומ"מ אין דין תפילין חמורות בזה מבס"ת דתניא נזדמנה לו תיבה בת ה' אותיות כו' שכותב שלש בתוך הדף ושתים תוץ לדף כו' כ"כ הטור סימן ל"ב ועי' דינין אלו בהל' ס"ת סימן ט' ובסעיפים השייכים לברייתא זו:

ועושה כל הפרשיות פתוחות מלבד האחרונה. וז"ל הרמב"ם וצריך ליזהר בפרשיות שאם עשה סתומה פתוחה או הפתוחה סתומה פסול ושלשתן פרשיות הראשונות כולן פתוחות ופרשה אחרונה שהיא והיה אם שמוע סתומה עכ"ל וכתב הב"י דקשיא לו מדאמרינן בהקומץ דמזוזה עושה פרשיותיה סתומות ואם עשאן פתוחות כשרה מפני שאינה סמוכה לה בתורה והשתא בתפילין בשלמא פרשת קדש ופרשת והיה כי יביאך שהן סמוכות זו לזו בתורה דין הוא שאם שינה פסול אבל שמע ופרשת והיה אם שמוע כיון שאין סמוכות בתורה אמאי פסול אם שינה ושמא כיון דבקצת פרשיות אם שינה פסול לא מפליגינן בינייהו עכ"ל ותירוץ דחוק הוא שהרמב"ם יפסול מסברא דנפשיה מה שלא נזכר כלל בש"ס ומצאתי שהקשה כן רש"ל ז"ל בתשובה סימן ל"ז וכתב ליישב לשון הרמב"ם שלא אמר פסולה אלא קאמר פסלן דה"ק שפסלן מהכשר תיקונן ולצדדין קאמר יש מהן שפוסל לגמרי כגון מן הפתוחה סתומה ויש מהן שפוסל מהכשר מצותן כגון מן הסתומה לפתוחה שהרי מצוה מן המובחר בסתומה כמו מזוזה ומש"ה מיושב במ"ש וצריך ליזהר בפרשיות ולא די לו במ"ש ג' פרשיות הראשונות כו' ע"כ וכתב הב"י דנהגו שפרשת קדש לי ופרשת והיה כי יביאך ופרשת שמע מתחיל בראש שיטה ובסוף פרשת קדש לי ובסוף פרשת והיה כי יביאך מניחין חלק כדי לכתוב ט' אותיות ובסוף פרשת שמע אין מניחין חלק כלל ואם מניחין הוא פחות מכדי לכתוב ט' אותיות ופרשת והיה אם שמוע מתחילין מאמצע שיטה עליונה ומניח לפניה חלק כדי לכתוב ט' אותיות ונמצא שג' פרשיות הוו פתוחות בין להרמב"ם בין להרא"ש (כמ"ש לעיל הלכות ס"ת סי' י"ג) ובפרשה אחרונה נוהגים כדברי הרמב"ם ודלא כהרא"ש משום דא"א לעשותה שתהיה סתומה לדעת שניהם ותפסו דברי הרמב"ם עיקר וכתב מהר"י אבוהב ז"ל שאע"פ שפרשה קדש אין ניכר שהיא פתוחה לפי שאין כתוב קודם לה דבר באינך דאפשר לתקוני מתקנים ופרשת קדש תקרא פתוחה לפי שהיא התחלת תפילין ואין קודם לה דבר וכן נמצא בקרית ספר להר"ר מנחם לבית מאיר שהפרשיות שבראשי הספרים שבתורה אין מקום לכלול לא בפתוחות ולא בסתומות לפי שהם תחלת ספר ע"כ וכן יש לדקדק מדשתק הרמב"ם מלזכרם והתחיל יהי רקיע פתוחה וכן בואלה שמות התחיל בויקם מלך חדש וכן בשאר ספרים לא זכר הפרשיות הראשונות וכתב עוד שאע"פ שלדעת הרא"ש צורה זו שעושין בוהיה אם שמוע צורת פתוחה אין לחוש מפני כך לעשות שני זוגי תפילין דכל כה"ג סמכינן על בעל העיטור שכתב שכל ד' פרשיות שבתפילין יעשה פתוחות עכ"ל הב"י והוא לפי מנהג א"י ואגפיה אבל במדינות אלו כתב רמ"א דנוהגים אף בפרשת והיה אם שמוע בריש שיטה כשאר הפרשיות ע"כ והיינו כדעת בעל העיטור וכתב רמ"י וז"ל אע"פ שבתורה דינה להיות סתומה מ"מ הואיל ופרשת שמע אינה סמוכה לה בתורה אין מקפידין בפתיחות בתחלתה אבל בסופה אין מניחין חלק כלל רק מסיימין על הארץ בסוף השיטה התחתונה ולפי דינם שיש להם בתורה בג' הראשונות שדינם להיות פתוחים בתורה גם בתפילין אם שינה דהיינו שלא הניח חלק בסוף פרשת קדש בשיטה אחרונה וכן בפרשת כי יביאך בשיטה אחרונה כדי ט' אותיות פסולין (עיין בהלכות ס"ת סעיף נ"ז) ואפילו בין פרשת שמע לוהיה אם שמוע אם לא הניח חלק בסוף השיטה התחתונה של פרשת שמע כדי ט' אותיות והתחיל פרשת והיה אם שמוע בראש השיטה העליונה פסולה שצורה זו אינה לא צורת סתומה ולא צורת פתוחה לדברי כל הפוסקים אם לא שהתחיל פרשת והיה אם שמוע מאמצע שיטה והניח לפניה חלק כדי ט' אותיות שזהו צורת סתומה לדברי הרמב"ם וכן נוהגים בכל ארצות ישמעאל ואף להרא"ש צורה זו פתוחה היא ג"כ והרי אנו נוהגים בכולם פתוחות מהטעם שכתבתי ואדרבה אי איישר חילי הייתי מנהיג אפילו לכתחלה לעשות כן גם באלו הארצות כמו שעושים בארצות ישמעאל שהרי צורה זו כשרה לכל הדעות כמ"ש ותפילין שלנו פסולין הם לדעת הרמב"ם ז"ל עכ"ל ולפי מה שכתבתי לעיל בשם רש"ל ז"ל אף לדעת הרמב"ם תפילין שלנו אינם פסולים ואע"ג דמסיק לעשות בענין אחר ע"ש לא חשתי להאריך בדבריו כיון שמנהגנו מנהג ותיקין וכשר הוא ואין להרעיש עולמות ולחדש הלכות ושיבא ח"ו ע"י כן לכלל הוצאות לעז על הראשונים:

ואלו הן ראשי השיטין. וכתב רמ"י ז"ל שהסופרים שלנו אין נזהרים בראשי השיטין ומשנין כאשר יזדמן ואין קפידא אבל נזהרין לעשות בשל יד ז' שיטין ובשל ראש ד' שיטין ע"כ:

לבניך. ובטור העתיק לבבך:

והני זיוני דמפרשי הכא היינו תגים גדולים כו'. ובספר התרומה סימן ר"א כתב עוד חילוק אחר דהכא מיירי בכל ג' ראשי השי"ן צריך תגים וכן בשני ראשי עי"ן וטי"ת וצד"י משא"כ בכל מקום א"צ אלא לראש שלישי ג' תגין אכן לעי"ן טי"ת וצד"י לראש שני שני תגין אבל בראש ראשון של אות א"צ כלום עכ"ל וז"ש לעי"ן וטי"ת וצד"י שני תגים וגם הב"י העתיק כך ללשונו ולי נראה שהוא טעות סופר וצ"ל שלשה תגין דהא רבא הוא דאמר דשעטנ"ז ג"ץ צריכים ג' זיונים כדמייתי לה רבינו בהלכות ס"ת סימן ט"ו וגם בספר התרומה העתיקו כך:

ולא מסתבר כלל למיפסל תפילין בשביל חסרון אלו התגין. וכתב בטור יו"ד דנראה מדבריו דתגים דשעטנ"ז ג"ץ מעכבין ובחסרונן מפסל הס"ת וכבר כתבתי בהלכות ס"ת סעיף פ"ב ללשונו של הב"י על זה באו"ח סימן ל"ו ודמסיק דלא מפסל אף בחסרון תגים דשעטנ"ז ג"ץ:

הוציא מלא. משמע מלא בוי"ו ויו"ד וכתב ב"י שכן נוהגים לכותבו מלא וי"ו ויו"ד:

ובלטטפת השלישית נחלק עליו ר"ת ואומר שלם הוא חסר שני ווי"ן. וכתב המנהיג דטוב לעשות מלאים כדאמרינן בהקומץ לא שנו אלא בחסירות אבל ביתירות לית לן בה ע"כ וכבר כתב רבינו בהלכות ס"ת ס"ס י"ז דטעות הוא פירוש זה כי היתרון פוסל כמו החסרון כו' ע"ש ובפרש"י דהתם:

ויכרוך על כל פרשה ופרשה שער של בהמה טהורה. וכתיב לעיל בשמושא רבא שצריך שיהיה שער זה של עגל כדי שיזכור מעשה העגל ולא יחטא דכתיב המעט לנו את עון פעור אשר לא הטהרנו ממנו וכתב הרמב"ם שכך נהגו וכתב עוד שנהגו לכורכם בשער זנב העגלים ופירש הכ"מ לפי שהוא ארוך ונאות לקשירה יותר משער שעל גופו ע"כ וכתב הר"י אכסנדרני ז"ל אם לא מצא של עגל יעשה בשל פרה או של שור וירחיץ השער היטב בתחלה עד שיהיה נקי ע"כ וכתב בספר הזוהר והביאו הרקנט"י סוף פרשת בא שער זה צריך שיראה חוץ לבתים והאריך בסוד הענין:

ובצרפת ובאשכנז לא נהגו לכרוך עליהם לא מטלית ולא קלף. ולעיל סעיף כ"ה כתבתי בשם המרדכי דנהגו כשמושא רבא וכתב הרמב"ם שבתחלה כורכין הפרשה במטלית ועל המטלית שיער וכתב הב"י וז"ל וכתב סמ"ג עליו ודבר זה נהפך בירושלמי דמגילה פ"ק הל"מ שיהיו כותבין בעורות כו' וכורכים בשער וטולין במטלית וכ"ה בשימושא רבא וי"ל לדעת הרמב"ם דכיון דמוטב לכרוך השער על המטלית מלכרוך השער על הפרשה ואח"כ לטלות במטלית דאז לא יהיה המטלית מיושב על הפרשה כמו שהוא כשכורך השער מעל למטלית יש לנו לומר דירושלמי ושמושא רבא לא אתו אלא לאשמעינן שצריך שיהיה שם כריכת שער וטליית מטלית אבל לא לענין שיהיה קפידא על הסדר וכ"כ בסמ"ק וא"ח והגה"ה מיי' פ"ק ובכלבו דאין קפידא על כריכת המטלית אם תהיה קודם כריכת השעור או לאחר כן עכ"ל הב"י וא"ת אכתי תקשה למה לא מנאן כסדרן ונ"ל דל"ק כלל לפי שזה שהקדימה לשנות כריכת שיער היינו משום דקאי אענייני הבהמה וחיה מה שעושין בהם שכותבים בעורות שלהן וכורכין בשיער שלהן וכתב האגור ומנהג לעשות כדברי שניהם כורכין בשיער מתחלה וטולין במטלית או בקלף וחוזרים וכורכים ע"כ וכתב בסמ"ק ובא"ח ובהגהות מיי' שיש שמקפידים שאין כורכים אותו אלא בקלף כשר ע"כ כתב הב"י וז"ל ואיני מוצא להם טעם דהא בברייתא טולין במטלית תניא ובמטלית לא שייך כשר ופסול וא"כ כל קלף חזי שפיר לכרוך ומיהו אפשר לומר דבכל מילי דתפילין בעינן מן המותר בפיך והלכך אם בא לכורכן בקלף צריך שלא יהא מדבר פסול אבל במטלית דלא שייך ביה פסול שפיר דמי עכ"ל:

ושתהיה זקופה הפרשה כו'. וכ"כ המרדכי וז"ל ומכניסה מעומד בבתים ראש הפרשה תחלה דרך הנקב כדי שיהיו ראויין לקרות כמו שהן מונחים וכ' הר"י אכסנדרני ז"ל קודם שיניח כל פרשה בבית שלה יעיין ויסתכל להיכן תחילת הקלף שהוא פתיחת הפרשה כי זה הכלל שתהא הפ' לעולם לצד ימין בהכנסת הפרשיות לבתים דבכה"ג יעמדו האותיות כהלכתן כ"א תהיה הפתיחה לצד שמאל בהכנסת הפרשיות לבתים אז יעמדו האותיות הפוכות הרגלים למעלה וראשיהם למטה עכ"ל וכתוב בת"ה סימן מ"ט דכיון דאמרינן שצריך שהפרשיות יהיו מונחים כסדרן כנגד הקורא קפדינן בהו שראשי הפרשיות מונחין כך בבתים שיהא פונה כלפי חוץ נגד הקורא אם היה בא לפותחו ולקרות בהם יהיו מונחים לפניו כהלכתן ע"כ וכ"כ בא"ח צריך להעמיד הפרשה מעומד הגליון עליון תחלה שזהו שורה עליונה וגליון התחתון לצד פה הדפוס ע"כ:

יתפור אותה בגידי בהמה טהורה. או חיה טהורה כדלעיל סימן ד' וכתוב לעיל בשמושא רבא דאיכא דאמרי בגידי שור ומסיק הש"ע דטוב לתפור בהן וכתב האגור בשם מהר"י מולין שאין לקנות גידין לתפור התפילין מן העובדי כוכבים דשקלי נמי מבהמה טמאה וספקא דאורייתא הוא וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי ע"כ והעיטור כתב גבי הא דאמרינן גבי ס"ת קרע הבא בתוך ב' שיטין יתפור כו' וה"מ בגידין אבל בגרדין לא (כדלעיל בהס"ת סי' ס"ט) והן הנימין שנשתיירו מן הבגד אבל בגרדין לית לן בה והן טליידור"ש שעושין מן הקלף וכיון דמינו הוא מותר ומסתברא לן שהן כגידין עצמן ותופרין בהן ס"ת עכ"ל וכתב הב"י סי' ל"ב דנראה דבמקום הדחק שאין גידין מצויין יש לסמוך על בעל העיטור שלא להתבטל ממצות תפילין ותופרין בטליידור"ש שעושין מהקלף עד שיזדמנו להן גידין ע"כ:

שיהא בין הכל י"ב תפירות. ולעיל בשמושא רבא כתוב שאם עשה עשר או י"ד שפיר דמי ומשמע מדבריו שאם פחת מעשר פסל אבל המרדכי כתב שאם פחת או הוסיף לא פסל וכתב ב"י שכן נראה מדברי הרמב"ם ומדברי כל הפוסקים וכתב הר"י אכסנדרני שי"ב תפירות אלו צריך שיהיו כולן בחוט אחד ולא יפסוק החוט ואם נפסק פסולים עכ"ל ואע"פ שכתב עליו הב"י שאינו יודע מנין לו מ"מ לא נמנע מלכתוב דבריו בש"ע שלו אלא שהשמיט מלכתוב שאם נפסק פסולים וכן נראה דעל הירושלמי שכתבתי במי"ט לקמן בסמוך ר' זעירא איפסק גידא דרצועתא כו' כתב בס"ה דנראה דהגירסא היא גידא דתפילתא ובשמושא רבא ובהגה' של רי"ף כתב ואם נפסקו ג' חוטין בתפרן פסול דאע"פ שהתירו ההפסק בשני מקומות בדוחק כדקאמר ולא מן אולפן בג' מקומות לא התירו ע"כ ומן התימה על הב"י שלא כתב על דברי הר"י הנ"ל דס"ה חולק עליו ורמ"י ז"ל הרגיש בזה:

ואם נפסקה התפירה בג' מקומות כו'. ובש"ע השמיט לזה וכתב לדברי הרמב"ם שכתבתי לשונו לעיל סעיף ל"ט:

ויעשה קשר של תפילין. לשון רמ"א בס"ס ל"ב ולא יעשה הקשרים אלא לאחר שעשה השי"ן בתפילין ואח"כ יעשה הדל"ת ואח"כ היו"ד כסדר אותיות השם ע"כ:

וכורך עליהן שיער כו' עד ונותנן לבית. עי' לעיל סעיף קמ"א וקמ"ב וקמ"ג: