דברי חמודות על מנחות, הלכות טומאה

יצאו חללים. ופירש נ"י דאילו בעלי מומין בכלל כהנים וכו' ובהדיא תניא בת"כ ומניין לרבות בעלי מומין ת"ל בני אהרן:

להזהיר גדולים על הקטנים. פירש נימוקי יוסף אפי' להפרישן מוזהר מריבוי דקרא וכ"כ הטור י"ד סי' שע"ג וכתב דהכי משמע הלשון שדרשו אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים משמע: שצריך להזהיר מלטמאות ונחלק על הרמב"ם שכתב בפ"ג מהלכות אבל שאין הגדולים מוזהרים על הקטנים אלא שלא לטמאות אבל אם בא לטמאות בעצמו אין ב"ד מצווין להפרישו אלא שאביו מצווה לחנכו בקדושה ובריש מסכת שבת יתבאר מחלוקתן שנתלית בסוגיא דיבמות בפרק חרש ודהרמב"ן כתב בפירוש החומש כדברי הרמב"ם ושכ"כ בסמ"ג מל"ת סימן ס"ה גבי סכין ומפרכסים לאדם וסימן קמ"ח וסימן רל"ד ודהכי נקטינן ושהרשב"א בתשובה סימן קכ"ח פקפק אפילו על מ"ש שהאב מצווה להפרישו וגם יתבאר שם חילוקי דינים בין דברים שהם מן התורה לדברים שהן מדרבנן ודי"א דכל זה בקטן שלא הגיע לחינוך אבל הגיע לחינוך חייב להפרישו ודי"א דלא שייך חינוך אלא לאב ולא לב"ד וכן קטן שעבר בקטנותו מה יעשה לכשיגדיל:

ועל השדרה ועל הגולגולת. בגמרא אבעיא לן שדרה וגולגולת או דילמא או שדרה או גולגולת ולא איפשיטא ומש"ה תמה הכ"מ בפ"ז מהלכות נזירות על הרמב"ם שפסק דאו או קתני אבל בפ"ש מהלכות טומאת מת תירץ דכיון דמצינו לשמאי דאו או קתני לא חיישינן לדחייה דשאני שמאי דמחמיר ואני בתוספות י"ט רפ"ב דאהלות תמהתי על תירוץ זה דמצינו דהרמב"ם דחש במקום אחר לכיוצא בדחייה זו:

והגולל והדופק. פירש"י גולל זה כיסוי הארון והדופק הוא דופן של צדדים וקשה לר"ת דאמר בפרק בהמה המקשה על פני השדה לרבות גולל ודופק משמע דגלויין הן גולל ודופק ואלו מכוסין הן ופר"ת דגולל הוא המצבה ודופק אבנים שהמצבה נשענת בהם. תוספות דף נ"ד וכ"כ הטור ר"ס שס"ט:

וכלים הנוגעים במת. וכתבתי לדברי הראב"ד במעיו"ט דמצריך שיהו חבורין אבל בהשגותיו לפ"ה מהל' טומאת מת אינו מצריך אלא לכלי שטף והרמב"ם אינו מצריך לשום כלי חיבורין ולפי זה א"כ כל כלי שנגע במת מטמא באהל ואין כהן רשאי ליכנס בו ולהראב"ד בכלי מתכות מיהת וכ"כ התוספות דף נ"ד וכתבו דרבינו חיים כהן טען איזה בית אשר תבנו לי דאין לך בית שאין בה שום כלי מתכות שהיה באהל המת או שום מסמר כו' ומיהא הרמב"ם סובר דכלים הנוגעים במת דאע"פ שהם כחלל דלא נאמר אלא למגע שאם נגע בהם אדם אבל הנושא אותם ולא נגע בהן או המאהיל עליהן או שהאהילו עליו או שהיו עמו באהל לא וטהורים הם כמ"ש בסוף פ"ה מהל' טומאת מת וכתב ב"י שכן דעת הרמב"ן ג"כ ועכ"ז קשה הדבר שיהיו הכהנים זהירים מליגע בשום כלי להרמב"ם ולהראב"ד בכלי מתכות ואפילו באהל וכן לר"ת ואין להאריך בזה שכבר כתב רמ"א בס"ס שס"ט דנהגו להקל ואין נזהרין בכל זה. ובספרי תוספות יו"ט בר"פ ט"ז דאהלות הארכתי קצת הרוצה יעיין משם:

על אלו אין הנזיר מגלח. ואעפ"כ כתב הטור ר"ס שס"ט שאסור לכהן לטמאות באלו הטומאות ופי' ב"י דטעמא דמשמע ליה דנהי דמלקי לא לקי איסורא מיהא איכא ועיין בסוף ההלכות גם בסעיף כ"ז:

פירוש המוצא מת בדרך או בעיר של עובד כוכבים וכו'. וכתב בתשובת הרשב"א על חלל שנמצא ולא נודע אם הוא ישראל שאלת בפ' היו בודקין בשאלת מכירין אתם אותו ר"ל שמא מעובדי כוכבים הוא אם נאמר כן אף במקום שרובו ישראל ושאין רגלי עובדי כוכבים מצוים שם ולא הזקקתי לה אלא ממה שראיתי בירושלמי נהרג מטבריא לצפורי חזקה היה ישראל הא מסתפקא לי דאפשר דאיתא להא דירושל' משום דבאיסורים הולכין אחר הרוב ושמא אף בדינים נעשה כן ועוד מדאמרי' בשלהי פ"ק דכתובות גבי כל קבוע כמחצה על מחצה דמי מדאורייתא מנ"ל וכו' אלמא משום קבוע דהוי כמחצה פטרינן ליה הא ניידי בכי הא חייב ונמצא בין טבריא לציפורי אינו קבוע דאינשי טבריא וציפורי אינם קבועים שם בדרך אלא ניידי וכל דפריש מרובא פריש וכענין שאמרו בפרק האומר גבי שתוקי אלא שאני מסתפק לפי שלא הוזכר כן בגמרין ועוד דבדיני נפשות כתיב והצילו העדה וכו' ומ"מ ההיא דפ"ק דכתובות מכרעא לי כ"ש דרבי יוחנן דירושלמי מכריע עכ"ל:

כל שצווח ואין בני העיר באין. ואפילו היה מוצא אנשים לקוברו בשכר א"צ לשכור אלא הוא בעצמו מיטמא אם ירצה כ"כ נ"י בר"פ האשה רבה ופסקו רמ"א בהגהותיו ואני מצאתי בפ' ג' מינין (נזיר דף מ"ג) בתוספות בד"ה והאי מת מצוה הוא שכתבו והא יש לו שכר לשכור אחריה מתעסקים בו כיון דקא אזיל באורחא כמי שאין לו קוברים דמי דלא שכיחי אינשי התם עכ"ל והיינו הא דמייתי רבינו לקמן בדברי הרמב"ן שהגיה בגמרא שלפנינו והא אית ליה ברא ונ"ל שהתוספות גרס והא אית ליה ול"ג ברא ומפרשי דה"ק והא אית לו שכר כו' ולפי דברי התוספות אם אינו בדרך ומוצא מי שיתעסק בשכר ויש לו לשכור אינו מיטמא דדוקא כשהוא בדרך עשאוהו כמי שאין לו לשכור דלא פלוג רבנן כיון דברוב פעמים לא שכיחי אינשי בדרך ועיין בסעיף י"ט:

שהוא שיתא אלפי גברא. ואיכא מ"ד התם ששים רבוא וכך פסק שם בקיצור סי' ה' וכן בטור ר"ס שס"א אעפ"כ בר"ס שע"ד לענין טומאת כהן כתב ג"כ שיתא אלפי גברא וי"ל דבטומאת כהן החמיר שלא לטמאות כיון שיש לו שיתא אלפי גברי דסגי אליבא דחד מ"ד:

ה"נ כיון דלא ירתי לה ואע"ג דלא כל קטנה מורשת לבעלה שהרי אפשר שאין לה אפ"ה לא פלוג כמ"ש הרשב"א בתשובה ואכתבה לקמן סעיף ט"ו:

והמוצא מת מצוה קוברו במקומו. בפ' מרובה (בבא קמא ד' פ"א) ורמינהו המוצא מת מוטל באיסרטיא פירש"י רה"ר ט"ז אמה מפנהו לימין איסרטיא או לשמאל איסרטיא שדה בור ושדה ניר פרש"י שדה בור מכאן לאיסרטיא ושדה ניר מכאן ניר חרוש ולא זרוע ע"כ מפנהו לשדה בור שדה ניר ושדה זרע מפנהו לשדה ניר היו שתיהן בורות שתיהן נירות שתיהן זרועות מפנהו למקום שירצה והא הכא קתני מפנהו אלמא לא קנה מקומו דאי קנה מקומו מצי בעל השדה של ימין ושל שמאל לעכוביה ומשני אמר רב ביבי במוטל על המיצר מתוך שניתן לפנותו מפניהו לכל מקום שירצה פי' רש"י על המיצר מוטל ברוחב הדרך ועוברים ומאהילים עליו עושי דטהרות ומטמאות ע"כ ורבינו בפרק מרובה סימן י"ח כתב האוקמתא דמיירי שאינו מוטל על המיצר ולא חש להאריך ולכתוב הא דאם מוטל על המיצר להיכן מפנהו וכשיש כאן שדה בור ושדה ניר וגם לא חש התם לכתוב הירושלמי שכתב בכאן והטור ח"מ סימן רע"ד כתב לכל החלוקים שנזכרו בגמרא דידן במרובה ולא חש לכתוב להך ירושלמי אולי הואיל וליתא בגמרא דידן והרמב"ם בפ"ה מהל' נזקי ממון כתב האוקמתא דשלא יהא מוטל על המיצר ולא חש לכתוב החלוקים הנזכרים אבל כתב ג"כ להא דירושלמי דמיירי שאינו בתוך התחום כו' ובעל הש"ע לא כתב לכל דין מת מצוה קנה מקומו וכמו שלא כתב לכל אותן תנאים שהתנה יהושע וכתב רמ"א דאולי משום שאינן שכיחי שרובן אינן רק במקום שיש לישראל שדות וכרמים וזה אינו שכיח בגלות עכ"ל ואומר אני דמת מצוה קונה מקומו לא שכיח האידנא כלל דאפי' אינו מוטל על המיצר אינו שכיח שיהא מוטל במקום שהוא לישראל ויסתכן הקוברו שם וגם הנקבר יבא לידי בזיון שהיום או למחר כשימצאהו העובד כוכבים קבור שם ישליכהו מקברו:

רבי יהודה אומר השדרה והגולגולת הן הן רובו. ופסק כן הטור סימן שע"ד וכתב ב"י דטעמו דמשמע ליה דרבי יהודה לפרושי דברי ת"ק הוא דאתא ולא לאפלוגי ע"כ ומ"מ בש"ע שלו השמיט לדברי ר"י לגמרי:

אשתו ארוסה כו'. מסקנא אליבא דהלכתא מסיק רבינו בסימן דלקמן ועיין שם:

הלכך אחותו ארוסה כו'. אפילו היא ארוסה לכהן כ"כ הרמב"ם בפ"ב מהלכות אבל ומלתא דפשיטא היא:

כתב הרשב"א בתשובה שומרת יבם כהן שמתה כיון שאמרו שהוא יורש כל כתובתה אפי' מנכסים הנכנסים והיוצאים עמה כל שנפלו לה בחיי הבעל הרי עשינו אותו לגמרי כבעל לירושתה וא"כ נעשה אותו כבעל לקבור משום מת מצוה דאי קרו ולא עני ליה הוא וכמו שאמרו באשתו הקטנה אפי' לאותן שכותבין אי מיתת בלא בני תהדר כתובתה לבי נשא מסתברא כן דהא נכסי מלוג שנפלו לה תחתיו דבעל הוא יורש ועוד כיון דיבם דעלמא מיטמא לה אין הולכין אחר זה שכתב כן אלא אחר היבמים דעלמא דכל שהן רואים יבמים דעלמא עשאום יורשים כבעל אף הם אומרים כיון שאתה עושה יבם כבעל אף הוא יהא כבעל לקבור תדע לך נושא קטנה שאמרו שהוא יורש ומיטמא לה מי מיפליגא בין שהכניסה לו נדוניא שיש לה נכסים שיורש הוא ובין שכתב לה משלו ואינו יורש ממנה כלום אלא בין כך ובין כך מיטמא לה הואיל ועשאוהו כבעל ליורש כל שיש לה נכסים עכ"ל ועיין בסעיף ח':

ולאו ראיה היא וכו'. וכתב ב"י סימן שע"ג דלענין הלכה ה"ל ר"ת יחידאה והלכה ככל הכך רבוותא דפליגי עליה ע"כ וז"ל הרמב"ם בספ"ב מהלכות אבל הטומאה לקרובים דחויה היא ולא הותרה לכל לפיכך אסור לכהן להתטמא למת אפי' בעת שמטמא לקרוביו שנאמר לה יטמא אינו מטמא לאחרים עמה שלא יאמר הואיל ונטמאתי על אבי אלקט עצמות פלוני או אגע בקבר פלוני ולפיכך כהן שמת לו מת צריך להזהר ולקוברו בסוף בית הקברות כדי שלא יכנס לבית הקברות ולא יתטמא בקברות אחרים כשיקבור מתו עכ"ל ואע"פ שלכאורה לדעתו אוסר מלטמא לאחרים אפילו בשעה שמכניסו ודלא כמ"ש רבינו לעיל בסמוך מ"מ הרי רבינו כתב שכ"כ הרמב"ם ולא פירש שהוא חולק עמו במה שהוא מתיר בעת שמכניס המת ולהרמב"ם אף בזה אסור ולפיכך אע"פ שהש"ע כתב ללשונו של הרמב"ם אסור לכהן להתטמא למת אפילו בעת כו' אפ"ה רמ"א ז"ל כתב עלה בהגהתו דדוקא לאחר שפירש כו' ומהאי טעמא דנ"ל דאין מי שיחלוק בזה וכמו שנראה מדברי רבינו ג"כ ורמ"י ז"ל שווינהו במחלוקת דלהרמב"ם אסור אפי' קודם שפירש וכתב שכן נכון להחמיר ולרבינו ורבו אנו שומעים שסוברים שאין מחלוקת בשעה שעוסק במתו וגם דברי רבינו הן הן דברי הרמב"ן בתורת האדם ונמצא שגם הרמב"ן אינו סובר שהרמב"ם חולק בזה:

וכן דעת הרמב"ם בפ"ב מהל' אבל. וכתב עוד שם שכן המלקט עצמות אביו אינו מטמא להן אע"פ שהשדרה קיימת:

לאביו קרינא ביה. ומיהת מסיים בה הרמב"ן בת"ה שהדבר צריך הכרע ומפני כן הש"ע שכתב לזה הדין לא סתמו אלא כתבו בלשון יש מי שאומר:

כתב הכל בו בהלכות אבל וז"ל כתב ר"ש מאוור"א שאין רשאי כהן ליטמא לקרוב הרוג דאמרי' לאביו כשהוא שלם ולא כשהוא חסר והרוג חשבינן ליה לחסר בכמה דוכתי וכ"ש אם חסר אבר בין מחיים בין לאחר מיתה והר"ר יחיאל אמר דלא מקרי חסר רק בכדי שינטל מן החי וימות ואין הכל מודים לו שכל הסוגיא של נזיר מוכחא דאפי' עצם כשעורה נקרא חסר עכ"ל וכתב רמ"א דנכון להחמיר:

והלכה כר"י משום דרבי טרפון. עד שיסתום הגולל. וכתב הרשב"א בתשובה סימן רצ"ב שאם נקבר על דעת לפנותו לקבר אחר מיטמא עד שיסתום הגולל השני וגרסי' בירושלמי (הביאו רבינו בפ' אלו מגלחין סי' פ"ז) הרי שמפנין אותו מקבר לקבר אית תנויי תני משיסתום הגולל הב' כלומר למנין שבעה ומסיק כשנתנו דעתם לפנותו אבל לא נתנו דעתם לפנותו משיסתום הגולל הראשון נראה דה"ה והוא הטעם בכהנים הבאין ליגע ולטמא למתים שנקבר ונסתם הגולל על דעת לפנותו והוא שיהיה שלם עכ"ל:

בין לצורך ובין שלא לצורך. וכתב בתרומת הדשן דלפי זה כהן שמת לו מת בשבת שרי לו לשהות עם המת באהל דאע"ג דשבת הוא וא"א לקוברו היום מ"מ צריך הוא לשמרו כדי שלא יהא מוטל בבזיון והוי קצת כמו צורך קבורה והא קמן דאפי' שלא לצורך התירה תורה וכ"ש בכה"ג אמנם בתוס' פ"ק דפסחים גבי שפחתו של מציק כתבו בפשיטות אסור לטמאות לקרובו אם לא לצורך המת ותוס' משנ"ץ ביארו יותר וכתבו דלא שרי לטמאות רק לצורך קבורה או להביא לו ארון ותכריכין וא"כ נכון להחמיר עכ"ל:

כגון המינין והמומרין לעבודת כוכבים והמוסרין לאנסים. וכ"כ בנ"י ובטור סי' שמ"ה כתוב לענין אבלות בזה"ל כל הפורשים מן הצבור והם שפורקים עול מצות מעל צוארם ואינן בכלל ישראל בעשיית המצות ובכבוד המועדות וישיבת בתי כנסיות ומדרשות וכו' (אלא הרי הם כבני חורין לעצמן כשאר עובדי כוכבים כך לשון הש"ע): ותניא בפ' אלו מגלחין כל שהכהן מטמא להם מתאבלים עליהם שמעת מינה דעל אותן שאין מתאבלין עליהן אין הכהן מטמא להם ומשום הכי כתב הרמב"ם בפ"ב מהל' אבל דהרוגי ב"ד והמאבד עצמו לדעת אין הכהן מיטמא להם והרי הה מפורשים בפרק אלו מגלחין סימן קמ"א:

סגי בהרחקת ד' טפחים. וכתב הרשב"א בתשובה סימן קל"ו דבבית שיש בו מת א"צ הרחקה כלל ומותר לכהן לעבור סמוך לו ממש אפי' ליגע בכותלי הבית כל שאין מאהיל עליו כהני גווני דמפורשים בסימן דלקמן ולפי זה צריך לחלק בין קבר לבית שאע"פ שבקבר צריך הרחקה ד"א בית שאני וכן מבואר בתשובת הרשב"א שם דשאני בית מקבר וכתב המרדכי במסכת מו"ק והגהות מיי' פ"ב שהשיב הר"מ על מת המונח בספינה שאם היא קטנה שמתנדנדת כשדורכין בה אסור לכהן ליכנס בה דא"א שלא יסיט הטומאה כדתנן בפ"ב דמס' זבין אבל אם היתה ספינה גדולה שאינה רועדת כשדורכין בה מותר ליכנס בה ובלבד שלא יכנס ויתקרב אצל המת תוך ד"א הגהות מיי' כתבו תשובה זו בפ"ב מהלכות אבל וכתבו עליה אבל הר"ם כהן התיר בין בספינה גדולה בין בספינה קטנה רק שלא ישב בד"א המת כדמשמע התם שכל אותם שאומר שם טמאים היינו לתרומה אבל לטהרות טהור א"כ אין טומאה כלל דאורייתא ואין כאן אזהרה לכהן וכן הורה הר"י ב"ר משה הלכה למעשה עכ"ל והרשב"א כתב כדברי הר"מ שאם היא מכרעת מחמת האדם אסור לכהן ליכנס בה וכתב הב"י ס"ס שע"א דלענין הלכה כיון דהרשב"א והר"מ מסכימים לאסור הכי נקטינן:

אסור ליה לכהן למיעל תותי ההוא טללא אפי' היא גדול הרבה טור ריש סי' שע"א וכתוב בתשובת מהרי"ל סי' ס"ט דכהן שהוא ישן ומת עמו באהל אפילו נושאין המת לחון אפ"ה צריך להקיצו דאפילו בלי שהייה קעבר הכהן ואע"ג דלא ידע מ"מ איסור עביד בשוגג ואע"ג דאינו מעשה איסורא איכא ולאחריני דידעי מצווין להפרישו עיין בסמ"ק ע"כ וכתוב בת"ה סימן רפ"ה כהן ששוכב על מטתו ופשט בגדיו כדרך העולם ופתאום קראו לו ואמרו מת באהל צריך לקפוץ ערום ממש ולרוץ חוץ לאהל כדי שלא ישהה בטומאה או שרי משום כבוד הבריות לשהות באהל עד שילבש מקצת בגדים תשובה יראה דמשום כבוד הבריות לא נעשה שום איסור דאורייתא כדאיתא בהדיא בפרק מי שמתו ושהייה בטומאת אהל המת לכהן איסור דאורייתא הוא כדאיתא בהדיא בסמ"ג וכדמוכח נמי באשירי פרק שני דכתובות אמנם אותם שקוראים לכהן לצאת יזהרו מתחלה שלא יגידו לו מיד שיש מת באהל אלא יקראו לו בסתם לקום ולצאת אליהם וכשילבש יגידו לו ובדרך זה שרי משום כבוד הבריות ואע"פ שמניחים אותו שוהה בטומאה הואיל והוא לא ידע ושוגג הוא שרי כדאיתא באשרי בהלכות כלאי בגדים סי' ו' לענין הרואה כלאים בבגד חבירו כו' ע"כ וכך סתם ופסק רמ"א בכאן בהגהותיו אע"פ שבסימן ס"א לא כתב לדברי רבינו לענין כלאי בגדים אלא בלשון י"א ומהא שמעינן נמי דאם הוא בבית הפרס או ארץ העמים שהוא טומאה דרבנן ילבש עצמו תחלה דגדול כבוד הבריות וכדכתב רבינו נמי שם בהלכות כלאי בגדים:

וכן עד כמה בתי. עד עולם לשון הקצור וטור שם:

אבל לבית אסור ליכנס שם דסוף טומאה לצאת וכתוב בכתבי מהרא"י סימן כ"ד אשר דרשתני מ"כ אשר מחמירים הכהנים שלא לצאת בשערי החצרות והעיר ושער בית הקברות עד שעבר המת חוצה לאותם שערים ופתחים משום דסוף טומאה לצאת כדתנן בפ"ק דאהלות המת בבית וכו' ובפ"ק ובתרא דביצה ובפרק הדר מייתי לה וכתבת דמקרוב בא מנהג זה דע כי לא מקרוב בא כי זה קרוב למ' שנה שהיה היום הנועד בארפר"ט והיו שם חמשה זקנים ושם נתחדשו אלו הדברים וגם נמצא בנימוקים שנתחדשו לפני שאירי מהר"ר שלום שמהר"ר מאיר סג"ל אסר לכהנים שיצאו דרך שער העיר שסוף המת לצאת שם עד לאחר שעבר המת חוצה אבל כתב ג"כ שמהר"ר שלום לא חש לאיסור זה וכן נראה נמי דלא נהגו ליזהר בגבולינו בזה ונראה הטעם כיון דבפירש"י פרק הדר דמה שטמא הפתח שסוף טומאה לצאת משם אע"פ שאינו תחת אהל המת הל"מ הוא ואין טעם בדבר נוכל לומר כיון דמילתא בלא טעמא הוא הבו דלא לוסיף ונימא דכך היא הלכה דוקא באותו פתח שמוציאים אותו תחלה מתוך האהל אל תוך האויר הואיל ובאותה יציאה נטהר האהל יאמר הלכה שאותו פתח יטמא ולא מכאן ואילך ותו דמאן לימא לן דהך טומאה דסופה לצאת הוי טומאה שהנזיר מגלח עליה ובסמ"ק מסיק דההיא תוספתא מתרצתא היא דעל טומאה שאין הנזיר מגלח עליה אין הכהן מוזהר עליה ודלא כמ"ש התוס' בפ"ק דכתובות בשם ר"ת דשבשתא היא אמנם ע' באשירי בהל' טומאה משמע דכהן מוזהר כה"ג ע"ש דאפשר יש לחלק מ"מ הואיל ורבנן קשישי חששו לאיסור זה חלילה להפליג דבריהם והמחמירים כמותם לשנות מנהג המיקל נמי לאו שפיר דמי אמנם להחמיר בבית של צידוק הדין נראה דיפה כתב דאין להחמיר בו כלל דאדרבה אותו פתח בא לטמא את האהל ואמרי אין דנין ק"ו מהלכה עכ"ל ומה שרצה להביא ראיה להתירא מההיא תוספתא דעל טומאה שהנזיר מגלח כו' תמהני הא כמה משניות מוכיחות שהכהן אסור בבית הפרס ובארץ העמים ובשאר דברים שאין הנזיר מגלח עליהן וכתבתי הטעם בשם הטור לעיל סעיף ז' ומה שכתב בענין בית של צדוק הדין שאין להחמיר הואיל והפתח בא לטמא את האהל טעמו זה יספיק בבית צדוק הדין שאין בו אלא פתח אחד שבו מכניסים ומוציאין המת אבל אם יש בו שני פתחים שבפתח אחד מכניסים ובפתח האחד מוציאין כמו שיש בבית צדוק הדין פה ק"ק פראג נראה שלפי סברא זו אין היתר לכהנים ליכנס באותו הפתח שמוציאין ממנו המת:

כיון שדלתותיהן נעולות. ואם נפתחו גם הם טמאים טור:

רקיק אינו ממעט בחלון. וכתבו התוס' וז"ל פיר"י בר מרדכי ע"פ המשניות דאם הוא חלון העשוי לתשמיש שיעורו להביא טומאה בפותח טפח וכשיתמעט מטפח אפילו במשהו אינו מביא ואם הוא חלון לאורה ועשוי בידי אדם שיעורו כמלא מקדח גדול של לישכה והוא כמלא פונדיון האיטלקי שהוא סלע נירונית והיא יתירה על סלע סתם דסלע סתם הוא פחות ממלא מקדח סתם וכ"ש ממקדח גדול כדאמרינן בבכורות ואותו חלון שעשוי לאורה אינו מתמעט בסתימת משהו כיון שהיה בו כשיעור אלא עד שיתמעט שלא יהא בשיריים רום אצבעיים על רוחב גודל ומאור שאינו עשוי בידי אדם אלא מעצמו כגון חררוהו מים או שרצים שיעורו מלא אגרוף חשב עליו לתשמיש שיעורו פותח טפח למאור שיעורו מלא מקדח ומלא אגרוף מפרש התם כאגרופו של בן אבטיח ורבי יוסי אומר כראש כל אדם ושאינו עשוי לאורה ולא לתשמיש אלא לאויר ולשמור גנות ופרדסים אותו שיעורו כמלא מקדח בינונית עכ"ל ופירוש תשמיש להצניע שם חפציו וכל חלוקי דינין אלו במשניות רפי"ג דמסכת אהלות וגם שם מפורשים חלוקי הממעטים את השיעור וחוצצין וכתבם בפרק י"ד ובפרק ט"ו מהלכות טומאות מת ולפי שלא ראיתי להאחרונים שהאריכו בכל אלו ולא ראיתי ג"כ להלאות אותי ואת הבאים אחרי בזה כי חשבתי. שטעמם ונימוקם שהשמיטו לכל חלוקי דינים אלו לפי שאין הכהנים מדקדקים להקל אלא להחמיר ובמעט מן הדברים שיש לחשוב שמביא הטומאה מיד הם פורשים ויוצאים דכהנים זריזים הם בכל כיוצא בזה ועיין בסעיף ל"א:

א"ל זילי דלו תיבותא כו'. מכאן כתב מהרי"ל בתשובה סימן ס"ה דאין יכולין להכריח ליורשי המת לשאת אותו חוצה כדי שיחזור אותו הכהן לביתו אם רגילים להשהותם משום כבודם לשמוע עליו רבים כלומר עד שיבואו רבים ויתעסקו עמו א"נ לטהרו בביתו כדחזינן הכא דדוחק לדחות ולהעמיד שהיה בשבת ועוד יש מרבותינו אמירה לעובד כוכבים מותר במקום מצוה כה"ג דליכא איסור דאורייתא א"נ על ידי ככר או תינוק אפילו לצורך החיים וכן מנהג אלמא דלא מצי כהני דבי כנישתא לכופם דאטו מי לא הוה ביתא אחרינא התם ולא שייך לומר על המזיק להרחיק את עצמו דאנוס הוא דהואיל ונהוג נהוג אבל אם רגילים לשאר המתים להוציאם מיד אחר פטירתם לבית הטהרה ה"נ יכול לכופן עכ"ל ורמ"א בי"ד סוף סי' שע"א סתם וכתב דאין יכול לכופן אבל בא"ח סימן שי"א סעיף ב' כתב אסור לטלטל מת ע"י ככר או תינוק לצורך כהנים או דבר אחר אבל ע"י עובדי כוכבים יש מתירין וכן ראיתי נוהג לצורך מצוה או חתונה עכ"ל ואפשר דהתם נמי (כרבנן) להוציא דוקא ומשום שבת:

כדתנן זיז שהוא סובב כו'. ופירש הר"ב זיז שהוא רוחב טפח וכן פירש הר"ש ואע"ג דבריש הפרק תנן הזיז מביא את הטומאה כל שהוא הא תנן בסיפא במה אמרו בזיז שהוא גבוה מן הפתח שלשה נדבכין שהם שנים עשר טפח יתר מכן מביא את הטומאה בפותח טפח ולפיכך הראב"ד בפרק י"ז מהלכות טומאת מת כתב על הרמב"ם אהא דזיז שהוא סובב כו' דדוקא בזיז שהוא למעלה מי"ב טפחים ומיהו כתב הרמב"ם שם אהא דזיז כל שהוא כו' דדבר ברור הוא שאינו מביא אלא מדבריהם וכן כל כיוצא בהבאות הטומאה כזו שאינו באהל טפח הבריא אינה אלא מדבריהם עד כאן וידוע דאף בשל דבריהם הכהן מוזהר כדלקמן בסוף ההלכות וכבר הזכרתי זה לעיל בסעיף ז' וסעיף כ"ו:

וגם בכל המשניות כתוב טומאה בבית כלים שתחתיו טהורים. ואין כן גירסת המשניות שלנו גם גירסת הר"ש אינה כן ואף הרמב"ם בפי"ז מהלכות ט"מ העתיק טמאים אבל הש"ע השמיט כל זה וכן רבינו והטור השמיטו עוד דיני זיזין אחרים וכתב הרמב"ם שם וכל זה מסכים למה שכתבתי בס"ס כ"ט:

וכן גגים הבולטים כו'. וכתב בנ"י דהמשניות של אהלות משמע שאם היו ב' גגים זה למעלה מזה שאם היו הגגים שוים נדבקים זה בזה אמרינן חבוט רמי ומביאים את הטומאה מזה לזה עכ"ל ופירש דבריו היינו משנה ה' דפי"ב דאהלות קורות הבית ועלייה כו' היו העליונות כבין התחתונות טומאה תחת אחת מהן תחת כולם טמא ומייתי לה בפ"ב דסוכה ופירש"י קורות הבית אותן שהעלייה עשויה בהן שקורין שוליב"א קורות העלייה הן שהגג עשויה בה שקורין טרי"ב וגגין שלהן חלקים היו ושוין ומניחין הנסרים מקורה לקורה כמין תקרת עלייה היו העליונות כבין התחתונות שלא היו מכוונות זו כנגד זו אלא העליונות מכוונות כנגד האויר שבין התחתונות וטומאה תחת אחת מהן תחת כולן טמא דאמרינן בכל העליונות חבוט רמי והשליכם בין התחתונות והוי כל הבית מקורה והוי אהל אחד וכדמוקי בברייתא שהיה רחב העליונות כשעור אויר שבין התחתונות ע"כ ובסוגיא דהתם מוכח נמי דלא אמרינן חבט רמי אלא כי אית בה טפח כלומר כשיש ברחבה טפח וכן נראין דברי הרמב"ם בפט"ז מהלכות טומאת מת ועיין בפ"ק דעירובין סימן כ"ה ובפירוש חבוט רמי כתב עוד רש"י וז"ל חבוט רמי השפל והשליך אותו על אויר שתחתיו והיינו נמי ענין גוד אחית אלא לענין מחיצה דהוי חודה של מחיצה שייך למימר גוד אחית משוך אותה והורד ולענין המוטל לרוחב ובא לסתום אויר שייך למימר חבטא ע"כ וכתוב בדינין והלכות שבסוף תשובת מהר"י ווייל סי' ל"ג וז"ל הר"ר יעקב מרגליות שאלני אם אמרינן לבוד גבי אהל המת כגון שני בתים הסמוכים זה לזה בגגיהן בפחות מג' טפחים ומת באחד מהם והשבתי לו דלא אמרינן לבוד וראייה מפ"ק דעירובין גבי עור העסלא ובסוכה פרק הישן גבי קורות הבית שאינם מכוונות ע"ש בגמרא ופירש"י עכ"ל:

נמצא כהן מוזהר על הגוסס. וכך סתם הש"ע אבל רמ"א הגיה דיש מתירין ומ"מ כתב דטוב להחמיר:

ואסור ליה לכהן למיעל לבית הקברות כו'. וגרסינן בפרק הבא על יבמתו (יבמות דף ס"א) היה רשב"י אומר קברי עובדי כוכבים אינם מטמאים באהל לבית שנאמר ואתנה צאני צאן מרעיתי אדם אתם אתם וכו' ופירש"י אין מטמאים את המאהיל עליהם. אתם קרויים אדם וגבי טומאת אהל כתיב אדם כי ימות באהל ע"כ ובגמרא מותבינן מדכתיב נפש אדם ששה עשר אלף ומשני משום בהמה כלומר לגבי בהמה מקרו אדם והתם כתיב בהמה גבייהו וכן משנינן לקרא אשר יש בה הרבה משתים עשרה רבוא אדם ובתוספות הקשו נמי מכמה מקראות ותרצום עיין שם ומותבינן תו בגמרא כל הורג נפש וכל נוגע בחלל תתחטאו וש"מ מדבעו חטוי אלמא דמיטמו ומשנינן דילמא אקטול חד מישראל ורבנן לא נפקד ממנו איש ורשב"י לא נפקד ממנו איש לעבירה רבינא אמר נהי דמעטינהו קרא מאטמויי באהל דכתיב אדם כי ימות באהל ממגע וממשא מי מעטינהו קרא ופירש"י גבי מגע אשכחן נוגע בעצם או בחלל דלא כתיב אדם הלכך אע"ג דלא מקרי אדם מטמא במגע ובמשא ע"כ וכתבו התוספות ואע"ג דכתיב וכל אשר יגע על פני השדה וגומר או בעצם אדם הא דרשינן בנזיר פרק כ"ג לענין אהל ואור"י דאין הלכה כר"ש דרשב"ג פליג עליה כדתנן במסכת אהלות והלכה כמותו במשנתינו וצריכים כהנים ליזהר מקברי עובדי כוכבים ובפרק המקבל בעובדא דאליהו דהשיב לרבה בר אבוה כרשב"י דהכא דחויי קא מדחי ליה ועיקר טעמא שהיה סמוך על רוב ארונות שיש בהן פותח טפח וכן היה רגיל בכל מקום לדחות כמו שמצינו כשהיה קובר רבי עקיבא א"ל לאו כהן ניהו מר א"ל צדיקים אינה מטמאים ועיקר טעמא לפי שהיה מת מצוה שהיה מהרוגי מלכות והיו יראים לקוברו ומיהו בבתי עובדי כוכבים מותרים ליכנס כדתניא בתוספתא דאהלות מדורות עובד כוכבים טמאים בחו"ל טהורים עכ"ל ורבינו כתב כן בפרק המקבל סימן מ"ז והביא עוד ראיה דאליהו מדחי כו' ע"ש והא דכתבו התוספות ורבינו שהיה סמך על רוב ארונות כו' היינו כי הא דאמרינן פרק מי שמתו (ברכות דף י"ט) מדלגין היינו ע"ג ארונות לצאת לקראת מלכים משום דרוב ארונות יש בהן פותח טפח וכל שיש בו חלל טפח חוצץ בפני הטומאה ומיעוטא אין בהם פותח טפח וגזרו שלא לעבור ע"ג ארונות משום ההוא מיעוטא דאין בהם פותח טפח ומשום כבוד מלכים לא גזרו ומעתה הא קשיא אכתי היאך עבר אליהו אגזירת חכמים בלא טעמא דכבוד מלכים דלא אתמר בהמקבל אלא דאשכחיה בבית הקברות של עובדי כוכבים והרי היה יכול להתראות לו שלא בבית הקברות ומיהו רבינו כתב עוד שם וגם אליהו היה מכיר באותן שהיו פותח טפח ובתשובה ריש כלל שלשים לא כתב אלא להא דאליהו היה יודע וכו' וכ' עוד שם והא דקשיא ליה למר ההיא דרפ"ז דאהלות דלא חשיב קבר סתום לטמא כל סביביו בפחות מטפח על טפח וגבי ארונות שיש בהם פותח טפח טהור וכשאין בהם פותח טפח טמא לא ידענא מאי קשיא לך דקבר לא נקרא בפחות מטפח על טפח דאין לך נפל קטן כל כך שלא יצטרך לעשות לו קבר של טפח על טפח ובפחות לא מקרי קבר והיא טומאה רצוצה ומטמאה כנגדה וההיא דברכות בשיש פותח טפח בין המת לארון וגם יש פותח טפח בצידי הארון שיש מקום לטומאה לצאת הוי כביב שהוא קמור תחת הבית שיש בו פותח טפח ויש ביציאתו פותח טפח טומאה בתוכו הבית טהור ואין הטומאה עולה כיון שיש בו פותח טפח ויש לטומאה מקום לצאת אבל אם אין פותח טפח או אפי' יש בו פותח טפח ואין ביציאתו פותח טפח טומאה בתוכו הבית טמא עכ"ל וכיוצא בזה הם דברי התוספות דפרק מי שמתו וכן כתב הרמב"ן בתורת האדם ובספר תוספות יו"ט בפרק המוכר פירות כתבתי דלהרמב"ם א"צ לכך לפי שראיתי לו בחבורו פי"ב מהלכות טומאת מת דס"ל דההיא דרפ"ז דאהלות דוקא בקבר ולא בארון של עץ דההוא אם יש טפח חלל בין כיסוי הארון למת חוצץ והעומד ע"ג הארון טהור מן התורה כו' אע"פ שבפירושו פ"ז דאהלות לא פירש כן וכתב הטור דהאידנא הארונות שלנו כולו סתום אפילו יש בו אויר טפח כל כנגדו טמא מן התורה והיינו כדברי התוס' ורבינו אבל מיהת בענין הא דקברי העובדי גלולים פסק הרמב"ם בפ"ג מהלכות אבל דמותר לכהן לילך עליהם ובפ"א מהלכות טומאת מת כתב שהעובדי כוכבים אין מטמאים באהל אבל מטמאים במגע ובמשא (לא מטמאים) והביא ראיה מת"כ וכתב בסוף דבריו ושמעתי שאסורים כהנים במגע ומשא מתי עובדי גלולים ואני כתבתי הנ"ל והמחמיר תע"ב והמיקל לא הפסיד אמנם כדברי המחבר רבינו משמע בפרק הבא על יבמתו דגרסי' נהי דמעטינהו קרא מאהל ממגע ומשא לא מעטינהו עכ"ל ההגהות ולי נראה דההיא לא מכרעה דהא הך נהי דמעטינהו רבינא קאמר לה אבל לפי סתמא דגמרא לא צריכינן להא אלא דאף ממגע ומשא אימעוטי והא דכתיב תתחטאו משום דאקטול חד מישראל ובתשובה לרבינו ז"ל שהזכרתי לעיל העיד שראה להר"ם מרוטנבורק שמיחה בכהנים מלילך עליהם והמתע"ב ע"כ וכתב הרשב"א בתשובה סימן קצ"ד דישראל מומר לעבודת כוכבים לענין טומאה אדם הוא דקדושיו קדושין וגיטו גט ואשתו אסורה עד שיגרש בגט כישראל ובכלל בנים הוא כדברי רבי מאיר בשלהי פ"ק דקדושין מדכתיב גבי ישראל דפלחי עבודת כוכבים בנים משחיתים וכו' ואפילו לרבי יהודה דפליג בהא לא מכלל אדם נפיק ולא הוה כבהמה שלא לטמא באהל שכן קדושיו קידושין כדאיתא ביבמות פ"ד ואפי' עובד כובבים שנתגייר וחזר לסורו כ"ש מי שנזרע בישראל ולא דמי להא דמותר להלוותו בריבית ושלא היו מחזירים לו אבידה דרבית ואבידה באחוה תלינהו רחמנא ולפנים מן השורה להתחסד עמהם והאי לאו אחינו הוא ולא היו מרחמין עליו עכ"ל:

ואם כהן הוא וכו'. ואין לו דרך אחרת כ"כ בקצור וטור ר"ס שע"ב בספ"ג מהלכות אבל:

לדון ולערער כו'. וכן כל כיוצא בזה הרמב"ם שם:

ומטמא ללמוד תורה ולישא אשה. וכתבתי במי"ט דפירשו התוספות דמיירי שדעתו לחזור לא"י דאל"ה אסור וכתבו עוד התוספות וז"ל ודוקא בהנך שהן מצות חשובות ללמוד תורה שת"ת מביא לידי מעשה ואשה נמי דכתיב לא תוהו בראה אבל לשאר מצות לא והכי משמע בפ' בתראדמגילה אבל בשאלתות מפרשהנך דקילי וכ"ש לשאר מצות שהם תשובות עכ"ל ומלשון רבינו שהוא לשון הרי"ף שכתב ואי אזיל לדבר מצוה כגון לינסב כו' נראה דכשאלתות ס"ל מדכתב כגון וכו' ואף הרמב"ם בספ"ג מהלכות אבל כתב כגון כו' וכן בטור סימן שע"ב אבל הש"ע השמיט תיבת כגון ורמ"י החזירו ותניא בפרק מי שמתו (ברכות דף י"ט) קברו את המת וחזרו ולפניהם ב' דרכים אחת טהורה ואחת טמאה בא בטהורה באין עמו בטהורה בא בטמאה באין עמו בטמאה משום כבודו ואוקמוה בבית הפרס דרבנן וכלומר שבאין עמו כדי לנחמו כ"כ הרמב"ם והטור ועיין בדברי רבינו בפ"ב דכתובות סימן ו':