דברי חמודות על מנחות, הלכות חלה

ועי"ל שיש לכל אחד שיעור כו'. כיצד אין מפרישין מחטין על שום אחד מהן ולא משום אחד מהן עליהן וכוסמין ושיפון מפרישין מזה על זה וכן שיבולת שועל ושעורין מפרישין מזה על זה כך לשון הטור סימן שנ"ד:

אין תורם מן הכוסמין עליהם. אבל צריך מ"מ שיתרום ג"כ מן הכוסמין דמכל שלשת המינים צריך שיתרום וכ"כ רמ"י ז"ל ועיין בסימן י"ב:

מצטרפין ע"י נשיכה. ועיין בסי' ד' ויו"ד:

ומיהו בירושלמי דפרק בתרא קאמר דלרבנן כו'. וכבר כתבתי במי"ט דהכ"מ דוחה לפירוש רבינו בזה ומפרש בענין אחר ושהוא דעת הרמב"ם שפסק דשלשתן מצטרפין זה עם זה והיינו כריב"ן משום דס"ל דת"ק לא פליגי עליה דריב"ן וז"ל הרמב"ן עיסת שעורים שנגעה בעיסת הכוסמים או שיבולת שועל או שיפון וכן עיסת כוסמין ושל שיבולת שועל ושל שיפון שגגע כל אחת משלשתן בחברתה הרי אלו מצטרפות עכ"ל:

אלא ודאי בקמח משערינן. וכתוב בש"ע וז"ל וכשממלאים המדה קמח תהיה מחוקה ולא גדושה ע"כ וה"פ סגי בהכי כשתהיה מחוקה וא"צ שתהיה גדושה:

ואדם יוצא בו י"ח בפסח. יתבאר בפרק כל שעה סימן י"ג:

וכן פסק בשאלתות. וכן פסקו התוספות וכן פסק הרמב"ם בפרק ו' מהלכות ביכורים והכי נקטינן:

אר"י ובלבד ע"י משקה. ומעט משקה שמושחין בו האלפס שלא ישרף העיסה לא מקרי משקה כ"כ הגהות מיימוני פרק ג' מהלכות ברכות בשם סמ"ק לענין המוציא ונראה דה"ה לענין חלה וכן כתב בהדיא בטור לענין חלוט דבסימן דלקמן:

היה אומר ר"ת דאין מברכין עלייהו המוציא. ולא ג' ברכות ואין מברכין עליהן אלא במ"מ ואח"כ ברכה מעין ג' על המחיה ועל הכלכלה כ"כ התוס' בפרק כיצד מברכין וכתבו עוד שרבי יחיאל היה מסופק אם וורימשיי"ש חייבים בחלה משום עושה עיסתו כדי לחלקה פטור מן החלה (כדמייתי לה רבינו לקמן בסמוך) דלית בהו שיעורא הכא גבי וורימשיי"ש נמי פעמים מחלקן שאין שיעור חלה בקדירה אחת אך היה מצריך ליקח חלה בלא ברכה בשביל הספק ע"כ והב"י אע"פ שהעתיק לדברים אלו בהלכות חלה סימן שכ"ח בש"ע שלו לא הזכיר כלום מזה וכתבו התוס' דפרק כל שעה על אופלטק"י נראה שאין מברך המוציא אע"פ שעושין אותו בלא משקה דאין עליהם תוריתא דנהמא תדע שהרי אין מפרישין ממנו חלה אפילו יש הרבה בסל אחד כשיעור חלה אע"פ שהסל מצרפן לחלה עכ"ל:

דאין עלייהו תוריתא דנהמא. עיין בסעיף י"ד שם יתבאר דינא דפשטיד"א וקרעפל"ך:

והר"ש ז"ל כתב דהלש עיסה גמורה וכו'. וכ"כ הרמב"ן ז"ל כדלקמן וכתב ב"י שכן נראה מדברי הרמב"ם בפ"ו מהלכות ביכורים ושכן הכריע הרשב"א בפסקי חלה שלו ולזה נראה שמסכים סמ"ג והטור סימן שכ"ט כתב שכן היא מסקנת רבינו ז"ל ובא"ח סימן קס"ח כתב ב"י לשון רבינו ירוחם וזהו רבינו שמשון והרמב"ן סוברים שאפילו בלילת העבה אם בשלה או טגנה אין מברכין עליה המוציא ואפילו נתחייב בחלה ואפילו שיש עליה תוריתא דנהמא דלא דמי ברכת המוציא לחלה דחלה בתר גלגול העיסה אזלינן אבל ברכת המוציא הכל הולך אחר שעת האפייה ע"כ וכתב עוד בב"י שכך הוא דעת הר"ר יונה בפרק כ"מ שאם היתה בלילתן עבה ואח"כ רככו על ידי משקים חייב בחלה שכיון שכבר היתה הבלילה עבה באותה שעה נתחייב בחלה שחיוב החלה תלוי בגלגול אבל אין מברכין עליו המוציא שברכת המוציא תלויה בלחם וזה כיון שנתבטל מתורת לחם אין מברכין עליו המוציא ולא ג' ברכות עכ"ל ואע"פ שאין לשונם של הר"ש והרמב"ן. כדברים אלו אלא הכל תלוי בדעתו מ"מ העתיק בש"ע זה הלשון של רבינו ירוחם לבדו וכתב בב"י שכן נהגו העולם שלא לברך המוציא על הסופגנים וכיוצא בהם אע"פ שעושין תחלתה עיסה עבה וכ"כ רמ"א ז"ל ומשמע מדבריהם שאין הדבר תלוי בדעת האדם שהרי לא הועתק בש"ע רק לשון רבינו ירוחם ודאפ"ה הכי נהוג עלמא ומ"מ מסיק בב"י גם בש"ע כמנהגו של רבינו מאיר דלקמן ושם יתבאר עוד בס"ד ועיין סעיף מ"ז:

או לטגנה בשמן. או לעשותה סופגנים או ליבשה בחמה ועשה כן פטורה לשון הש"ע סימן שכ"ט:

בנוטלת מן העיסה לאפותו באור. ולשון הטור אם דעתו לאפות ממנו מעט וכתב הב"י נראה דהיינו דוקא כשאפה אותו מעט אבל לא אפאו משום דהיה בדעתו לאפותו לא מחייבא דאפילו בשאפאו לא מחייבא אלא משום גזירה והבו דלא לוסיף עלה לחייבו משום דהיה בדעתו לאפות דבר מועט שאין בו שיעור חלה עכ"ל ואף בנוטלת מן העיסה כו' שכתב רבינו נמי לא סגי בהכי אא"כ שאפאו וכן לקמן במנהגו של מהר"ם שהיה מצוה לאפות וכו' ולא קאמר שהיה מצוה ליקח ממנו מעט כדי לאפות וכו' דתשמע מיניה שאם אח"כ עברה ולא אפאה דאפ"ה שפיר הפריש ממנו חלה אלא ודאי אפייה דוקא קאמר וזה ה"ל להב"י להביא לו לראיה לדבריו ועיין סעיף י"ח:

גם לא היה אוכל בלא המוציא וכו'. וכן ראוי לנהוג וכ"כ בהג"מ פ"ג מהלכות ברכות בשם סמ"ק דירא שמים יצא ידי שניהם ולא יאכלום אלא בתוך הסעודה עכ"ל הב"י בא"ח וכתב בי"ד שלא היה צריך לנהוג כן הר"מ באילטריא"ה שהרי אפי' לרבינו תם דנתחייבה עיסתו בחלה אין מברכין עליהם המוציא משום דלית עלייהו תוריתא דנהמא ע"כ וכתב המרדכי בפרק כל שעה דקרעפלי"ך ופשטיד"א מקרי תואר לחם ואין לאכלם אא"כ בירך על שאר הפת תחלה וכל זה לא איירי אלא בעיסה שאין בה שמן ודבש וכיוצא בו אלא שמטוגן בהן אבל אם נילוש בהן כבר נתבאר דינו בפרק כ"מ אצל פת הבא בכסנין בסעיף פ"ז וכתב האגור המוליתות שקורין פשטיד"א או טורט"א הנאפת בתנור בבשר או בדגים או בגבינה אע"ג דבשר ודגים וגבינה עיקר מברכין עליהם המוציא דמין דגן חשיבי ליה אינשי וכתב הב"י בא"ח שהם דברי שבולי הלקט בשם הר"ר ישעיה וטעמא משום דבתר ה' מינים אזלינן ומסיים בש"ע שמברכין עליהם ברכת המזון וכתב רמ"א דדוקא שאפאו בתנור בלא משקה אבל אם אפאו במחבת במשקה אין לברך עליו המוציא ואין לאוכלו רק תוך הסעודה ע"כ ועיין בדין חלוט בסעיף ט"ז:

או באלפס. בלא משקה כדלעיל:

וחייב בחלה. וכתב ב"י א"ח סימן קס"ח דנראה שה"ה שמברכין עליו המוציא וג' ברכות מאחר שלא נאמר עליו בשום מקום שלא יברכו עליו המוציא וג' ברכות ע"כ וכתב רמ"א שכן דבר שבלילתו רכה שאפאו בתנור בלא משקה דינו כפת ומברך עליו המוציא וג' ברכות וכן אם אפאו באלפס בלא משקה (כדלעיל סעיף ח' וע"ש גם עיין סעיף י"א) אבל דבר שבלילתו רכה ונוגעה במשקה לכ"ע לאו לחם הוא ע"כ:

ואומר עליו המוציא. אם קובע סעודתו עליו כדאיתא בפ' כ"מ סי' י"א מגמ' דידן וכתב ב"י סי' קס"ח דאע"ג דאפשר דירושלמי לא ס"ל הכי אלא דלעולם מברכים עליו המוציא לא שבקינן מסקנא דגמרא דידן מפני הירושלמי:

ירושלמי פ"ק דחלה קמח וקלי שעשאו בצק חייב בחלה ר' יוסי בשם ר' יוחנן אמר והוא שאפאן וז"ל הרמב"ם בפ"ו מהלכות ביכורים קלי שלשין אותם במים או בדבש ואוכלין אותן בלא אפייה פטור לשו לאפותן פת חייב בחלה ע"כ ובש"ע העתיק כדי לאפותו ומסיים בה רמ"י ז"ל שכבר נתחייבה משעת גלגול הבין הוא ז"ל דסגי לן במחשבה דכדי לאפותו ואע"פ שלא אפאו ואין נראה כן מפשט הירושלמי וגם טעמא קא חזינא דמסתמא דקמח קלי לא לאפותו לשין אותו ומש"ה לא סגי לן מחשבתו וקרוב לזה לעיל סעיף י"ג:

אם אין בשל אחת מהן כשיעור פטורה. וכתב ב"י סי' שכ"ו וז"ל פי' הר"ש נשים שנתנו לנחתום לעשות להן שאור ובין כולם יש כשיעור ולש הכל בבת אחת שלא מדעתן וכ"פ סמ"ג בשם ר"י כלומר דאילו מדעתן מצטרפין ולמד מכאן לשנים שנילושה עיסתם יחד מדעתם ואין דעתם לחלקה וליקח כ"א חלקו אלא לאכול יחד שמצטרפים ע"כ לשונו:

העושה עיסה ע"מ לחלקה בצק פטור מן החלה. כתבו התוס' פ' כ"מ דף ל"ח דרבינו יחיאל ז"ל היה מסופק אם ורימזו"ש חייבים בחלה משום עושה עיסה כדי לחלקה בצק פטורים מן החלה דלית בהו שיעורא הכא גבי ורימזו"ש נמי פעמים מחלקן שאין משימין שיעור חלה בקדירה אחת אך היה מצריך ליקח חלה בלא ברכה בשביל הספק עכ"ל ונראה לי שלזה נתכוון ר' מרדכי יפה ז"ל בסי' שכ"ו סעיף ב' דכתב העושה עיסה ע"מ לחלקה לאחרים בעודה בצק פטורה ע"כ וסברא נכונה היא וקרוב לשמוע שזה היה ספקו של רבינו יחיאל ג"כ ועוד אני אומר דחלקה בצק אפי' לעצמו היא ומיהת דהיינו שיחלקה שלא לאפות עכשיו הכל אלא ליומא אוחרא או מסעודה לסעודה אחרת כמו משחרית לערבית אבל המחלק העיסה בצק לאפות מיד הכל אע"פ שאין בכל חלק כשיעור לא נפטר כלל דא"כ דוקא ככרות גדולות שבכל אחד שיעור חלה הוא דחייב אלא א"כ שנאמר דתנור מצרפן ובזה יש מחלוקת לקמן סעיף ל"ז אם לא שנחלק דהכא היא מתחלה עיסה אחת וזה דוחק לכן נ"ל מה שכתבתי דאין חילוק בבצק פוטר העיסה אא"כ דעתו שלא לאפות כשיעור בפעם אחת אבל כשאופה כשיעור אע"פ שנתחלק לככרות קטנות לא נפטר כלל ובהכי אין אנו צריכין למה שכ' ר' מרדכי יפה ז"ל דדוקא לאחרים היא דפשטא דמימרא לא משמע הכי:

ואם הרועים אוכלים ממנה פטורה. כבר כ' רבינו בסי' דלעיל מאי דאתמר עלה בירושלמי דר' יוחנן אמר אם עשאה כעבים חייבת ותני כן וכן פסק הטור סוף סי' ש"ל וכתב ג"כ להא דרבא בשם שמואל דבירושלמי שאפי' עשאה גלוסקא אם עשאה משעה ראשונה על דעת שלא יאכלו הרועים ממנה פטורה ולפי זה לא פליגי רבא בשם שמואל ור' יוחנן וכ"כ ב"י שכן דעת הטור ואע"פ שבש"ע שלו לא הזכיר להא דרבא בשם שמואל מ"מ מדחזינן ליה בכ"מ פ"ו מהל' ביכורים דדייק מדברי הרמב"ם דס"ל להלכה דהא דרבא בשם שמואל אע"ג דודאי דלא ס"ל להא דר' יוחנן כיון שלא התנה שיהא ניכר וכו' מ"מ מכרעת להלכה לפסוק נמי לדרבא בשם שמואל אע"ג דבשלחן ערוך פסק בהדיא לדר' יוחנן דלמה לנו לומר שיפסוק כר' יוחנן דלא כהרמב"ם אלא כהטור ובמאי דשוים הרמב"ם והטור דהיינו לפסוק כרבא בשם שמואל בהא לא יפסוק בש"ע כמותם כלל והרי יכולין לומר דרבא בשם שמואל אינו חולק עם רבי יוחנן וכדעת הטור. ודע ג"כ שבכסף משנה בפי' בזמן שהרועים אוכלים ממנה כתב שדרך אותם רועים לאכול מאותה עיסה או שאפאה על דעת כן עד כאן:

לכן יש ליזהר שלא ללוש עיסה כו'. אבל הרשב"א בתשובה סי' תס"ד השיב לרבי' ששאלו זה הדין והשיבו דמסתברא לו דסתמא דמתני' עדיפא מברייתא דרשב"י ועוד דברייתא לא תני בהדיא כר' יונה אלא דר' יונה מפרש ליה הכין מדעתיה וכדאמר רבי יונה כדעתיה כלומר אזיל לטעמיה דמפרש הא דרשב"י דוקא בשמן שהוא אחד משבעת המשקים אבל אי לאו רבי יונה איכא למימר דלאו דוקא אלא משום דכתיב ראשית עריסותיכם וסתם עריסות נילושות במים ולא בשאר משקים ה"א דוקא מים אתא רשב"י משום ר"ט למימר דאפילו בשאר משקין משום דנאמר כאן חלה ונאמר להלן וחלת לחם שמן ולאו דוקא אלא אפי' נילושה שלא במים דהא עיסה שנילושה בשמן כתיב ביה חלה וה"ה שנילושה בכל שאר משקים ושלא במים ורבי יוחנן נמי אמר לך הכין ולאו כדעתיה דרבי יונה ור"ט כמתני' דמתני' תני עיסה שנילושה במי פירות חייבים בחלה כי היכי דלא תימא דוקא שנילושה במים כסתם עריסות והיא היא דאשמועינן ר"ט דלאו שמן דוקא כדאמרית דאי לא הגע עצמך אי ר"ט דוקא קאמר ולמעוטי שאר פירות א"כ אפי' נילושה ביין וחלב כממקום שלמד וחלת לחם שמן דהתם דוקא שמן ולא בא' משבעת המשקים האחרים וכיון שבא מכאן למעט אף אנו נמעט כל שאר המשקים בין כל שאר מי פירות בין כל שאר שבעת המשקים כההיא דוחלת שמן שאנו למדין ממנה אלא ודאי ר"ט לא למעט כל שאר המשקים בא אלא לרבות נילושה בשאר המשקים כנילושה במים והא דאמר מר דריב"ל פליג אדר' יוחנן וכל ריב"ל ור"י הלכה כריב"ל הגאונים לא פסקו כן אלא הלכה כר"י ויעיד על זה ריחיה חלא וטעמיה חלא דאפליגו בה ריב"ל ור"י בפ"ו דב"ב וקיימא לן כר"י דהא אפליגו בה נמי אביי ורבא במסכת ע"ז פרק השוכר ורבא כר"י ואביי ורבא הלכה כרבא ועוד דריב"ל ל"פ בהדיא אדר' יוחנן אלא לדעתיה דר' יונה דפשיט ליה לרבי יוסי דלחלה איתאמרת אבל ר' יוסי מספקא ליה ואמר לך ר"י כדעתיה דלטומאה איתאמרת ולא לחלה ומאי דקא אתי למימר משום דרבי יונה ורבי יוסי ה"ל תרי לגבי רבי יוחנן למאי דקא אמרת לית ר"י פליג דאיהו ספוקי מספקא ליה ואילו שמעה להא דרבי יוחנן דאמר לטומאה איתאמרת ולא לחלה הוה מקבלה טפי מדעתיה דרבי יונה ועוד דרבי יונה ור' יוסי תלמידי רבי יוחנן הוו ולית הלכתא כותייהו לגבי רבי יוחנן ועוד דהא איכא רבי חייא דאמרה משמיה דרבי יוחנן וה"ל רבי יוחנן ורבי חייא לגבי רבי יונה ורבי יוסי ואין כאן רבים לגבי רבי יוחנן ורבי חייא והלכך לא דחינן מתניתין דעיסה שנילושה פירות מהלכתא מדעתיה דר' יונה כך דעתי נוטה עכ"ל ובטור סימן שכ"ט כתב בשם הרמב"ם דחייב וכתב ב"י דכיון שהרמב"ם והרשב"א מסכימים לדעת אחת הכי נקטינן ובזה שכתב הרשב"א דרבי חייא שאמר משמיה דרבי יוחנן נמנה לאחד אין נראה כן מדברי רש"י בפ"ק דנדה דף י' ע"ב גבי אמר רבי יוחנן משום ר"ש בן יהוצדק וקאמר בגמרא דהוו שנים ופירש"י מדאמר לעיל מיניה רבי יוחנן מליביה:

כתב סמ"ק סימן רי"ח רבינו נתנאל היה מקפיד במי בצים שהיו לשים העולם שיעור חיוב חלה מפני שהיא טהורה שמי פירות אין מכשירים ומה יעשה מחלתה דאע"ג שעכשיו שאין לנו מי חטאת אין אדם טהור מטומאת מת מ"מ כיון שנילושה במי בצים שלא הוכשרה בשום משקה אינה מקבלת טומאה וא"כ מה יעשה מחלתה לשרפה אינו יכול כיון שהיא טהורה וגם לאכלה אינו יכול כיון שאין רובם טהורים ומיהו היה יכול ליתנה לכהן קטן כדאיתא בבכורות עכ"ל וכתב הב"י שנכון לערב עם הבצים מים או יין או שמן זית או דבש דבורים כדי שתהא מוכשרת על ידיהם וה"ל חלה טמאה ונשרפת עכ"ל ושבעה משקים מפורשים פרק כל הבשר סעיף מ' ופשוט דלא מיירי הסמ"ק אלא בקמח שלא נלתת:

מפני שצריך לברך ברכת הפרשת חלה. בשעה שמפרישה ויברך בא"י אמ"ה אקב"ו להפריש חלה כ"כ הרמב"ם בפ"ה מהלכות בכורים וכ"כ סמ"ג בשם סה"ת וכתב עוד שי"א להפריש תרומה משום דחלה שם העוגה וכ"כ בעל המנהיג והפריז על מדותיו לומר שכל המברך להפריש חלה טועה הוא דחלה היא העוגה וסמ"ק כתב דאין להקפיד בין יזכירו חלה בין יזכירו תרומה ע"כ וגם בפסח אין צריך במה שרגילות הנשים לומר להפריש חלה תרומה מצה ובמצה של מצוה מוסיפים מצוה וכתב הכלבו סימן פ"ח שפושטה כעין עוגה אחר שקראו הכתוב חלה ע"כ ובמקום שמפרישין ב' חלות כתב הכלבו שהר"ר אשר ז"ל כתב שיטול השניה בלי הפסק דיבור אחר הראשונה כדי שתועיל הברכה לשתיהן ואח"כ מסיים הכלבו בזה הלשון והפרשה זו אינה רק שלא תשכח תורת חלה ואין מברכים עליו שכבר נפטרה העיסה בהפרשה ראשונה:

הסל מצרפן. גמ' פ' אלו עוברין (פסחים דף מ"ח ע"ב) בעי רבי ירמיה טבלא שאין לה לבזבזין מהו תוך כלי בעינן והא ליכא או דילמא אויר כלי בעינן והאיכא תיקו פרש"י טבלא שאין לה לבזבז מסגרת ושפה סביב לה ורודה פת לתוכה מן התנור מהו שתצטרף לרבי אליעזר ע"כ ופסק הרמב"ם בפ"ז מהלכות ביכורים שאם הוא חלה מדבריהם פטורה (ואם התנור מצרף יתבאר בסוף סי' דלקמן) וכתב הטור סימן שכ"ה דהלכך כשמצרפן בכלי צריך שלא יצא ממנו שום דבר למעלה מדופני הכלי ופירש הב"י דהיינו לומר שלא יהא כל הככר או כל העיסה למעלה מדופני הכלי אבל אם קצתה תוך הכלי אע"פ שמקצת למעלה מדופני הכלי מצטרפים וכתב עוד הטור שאם מכסה הפת במפה חשיב כמו כלי לצרפם וכתב ב"י שכ"כ סמ"ק. כתב הרמב"ם היו הככרות נושכות זו בזו ונתקבץ מן הכל שיעור חלה חייבים בחלה אע"פ שאינם בסל וכתב הרשב"א בפסקי חלה שלו שנראה שהוא מפרש עד שישוכו דמתניתין אפילו לאחר אפייה וסבר דלא בעינן צרוף סל אלא בכענין שאינם נושכות זו בזו ותמה עליו הכסף משנה שאינו יודע מה נשיכה שייך אחר גמר אפייה ועוד שאינו רואה הוכחה בדבריו לומר שיהא סבור כן אלא נראה שמפרש עד שישוכו דמתני' היינו שנדבקים זה בזה בתנור כמו שיארע לפעמים שנדבקים שם יפה וכשמוציא אותו מהתנור יראו כאילו שניהם אחד אם לא יפרידו אותם וכ"כ בפי' המשנה ונגעו זה בזה ר"ל בעת האפייה שנגעו קצת ככרות לקצתם שאין חייבות בחלה עד שידבקו קצתם בקצתם דיבוק יפה עכ"ל וכן פירש"י כ"כ בכ"מ וצריך להגיה כל זה בספרו הב"י:

ה"מ לצרף. עיין ר"ס י':

המפריש חלתו קמח אינה חלה. וכתב הר"ר אליעזר ממיץ דדוקא באומר שיחול עליה שם חלה בעודה קמח אבל מפריש קמח ואומר כשתעשה עיסה יחול עליה שם חלה דבריו קיימים ופי' סמ"ג טעמו משום דקי"ל כראב"י דאמר בקידושין פרק האומר האומר פירות ערוגה זו מחוברים יהיו תרומה על פירות ערוגה זו תלושים לכשיביאו שליש ויתלשו והביאו שליש ונתלשו דבריו קיימים ועיין בסעיף ל"ג:

והא דאסורה לזרים משום מראית העין כיון שראו כו'. ואכל הקמח שהפריש קאמר וכן לשון הר"ש ואסורה לזרים כל הקמח שבא ליד כהן וכו' והרמב"ם בפ"ח מהלכות ביכורים השמיט שאסורה לזרים ונדחק הכ"מ לומר דס"ל דאין הלכה כר' יהושע אין הדבר כן כמ"ש בב"י דמפרש אסורה לזרים על החלה שמפריש אלא מאותו הקמח אם יש בו כשיעור ולכך לא הוצרך לכתבו ובפי' המשנה פוסק בהדיא כרבי יהושע:

ניטל מורסנן וכו'. זה לשון הטור סי' שכ"ד בד"א שלא הפריש סובנן מתוכן אלא לש בלא הרקדה אבל אם ריקד הקמח והפריש סובנן ומורסנן מתוכן וחזר וערבן עמו אינו מצטרף:

ונותן לתוכו מ"ג ביצים. זה לשון הטור א"ח סימן תנ"ו ויכניס לתוכו מ"ג ביצים בנחת אחת לאחת:

והמים היוצאים הוא שיעור המדה או ימלא כלי מים ויערה המים ממנו לכלי אחר ואח"כ יתן בו מ"ג בצים ויחזיר בו המים שעירה ממנו והמים שיוותרו הם המדה וזה יותר טוב שלא יוכל לכוין בנתינת הביצים לתוכו כשהוא מלא. טור שם. ורבינו ירוחם בנתיב ה' חלק ג' כתב עוד דרך אחר שלוקח ביצה בינונית ונוקבה ומוציא מה שיש בתוכה וממלאה מים מ"ג פעמים ואותן המים משימין בכלי והכלי המחזיק אותן המים ולא יותר היא המדה וכתב שהכל עולה למדה אחת בין מדידה זו או האחרת שניסה אותה או בקירוב ע"כ ואני תמה דהאיכא מ"ג קליפות של הביצים בינייהו דאילו המדידות וזה לשון הרמב"ם בפ"ו מהלכות ביכורים הקב ד' לוגין והלוג ד' רביעית והרביעים אצבעיים על אצבעיים ברום אצבעיים וחצי אצבע וחומש אצבע וכל האצבעות הם רוחב גודל שליד נמצאת למד שהמדה שיש בה עשר אצבעות על עשר אצבעות ברום ג' אצבעות ותשיעית אצבע בקירוב הוא העומר וכן מדה שיש בה ז' אצבעות פחות שני תשיעי אצבע על ז' אצבעות פחות שני תשיעי אצבע ברום ז' אצבעות פחות שני תשיעי אצבע היא מדת העומר ושתי המידות כאחד הם עולים ע"כ וכתב רמ"י ריש סי' שכ"ד דצריך עיון באלו המדות אם רוצה לומר מרובעות או מעוגלת דודאי הבדל יש ביניהם דכשהוא עגול הוא מחזיק יותר מכשהוא מרובע ע"כ ואני אומר אילו עיין הוה משכח אבל הוא ז"ל ראה רק דברי רבו בהגהה שלא כתב ההקדמה של הרמב"ם שהתחיל בשיעור כלי המחזיק רביעית הלוג ולכך נולד לו זה הספק אם הם מרובעות או עגולות אבל אילו ידע שהמדידה של מדה זו באת מזאת המדה של הרביעית לא היה שום ספק נולד שאותו השיעור גמרא ערוך הוא בפרק ערבי פסחים (פסחים דף ק"ח) ושם פירשו רש"י והרשב"ם גם התוספות דבמרובע מיירי וא"כ כל הני שיעורים נמי במרובעות וזה מבואר עוד כתב הרמב"ם שם וכמה מכילה מדה זו כמו מ"ג ביצים בינונים וחומש ביצה והם משקל ששה ושמנים סלעים ושני שלישי סלע מקמח החטים שבמצרים שהם משקל חמש מאות ועשרים זוז מזוזי מצרים בזמן הזה ומדה שמכילה כמשקל הזה מקמח החטים הזה בה מודדים לחלה בכל מקום עכ"ל ובש"ע א"ח סי' תנ"ו כתב שהוא בקורוב ולא כתב כן בהל' חלה ר"ס שכ"ד גם על זה כתב רמ"י ז"ל דנראה לו שאין זה שיעור מכוון לשער במשקל קמח שפעמים הקמח לח ומשקלו כבד ופעמים יבש ע"כ אומר אני שגם בזה במחילת כ"ת לא פקח עיניו יפה שלא רצה הרמב"ם להורות לנו לשקול כך דהרי דקדק וכתב מקמח החטים הזה והיינו דשל מצרים דוקא וכבר ביאר בהדיא בפי' המשניות שלו וז"ל אבל אם באנו לשער מה שתכיל זאת המדה במשקל ישתנה כפי שינוי דבר המדוד לפי שאין כובד משקל השעורים והחטים שוה ולא מיני הקמח כולם משקלם שוה אע"פ שהם ממין אחד ולא נתנו לו שיעור חלה במשקל אלא במדה כמו שתראה והנותן שיעור חלה בשיעור המשקלים טועה ומקום טעותו גלוי מאד אלא אם נתן זה בקרוב במין רמוז אליו עכ"ל ועיין מה שכתבתי בפרק מי שמתו במעדני י"ט סי' ל"א ובפ' יש בכור בדברי חמודות סעיף כ"ג ולענין לח ויבש שכתב רמ"י נראה פשוט דביבש משערין שכן רגילין ללוש הקמח שהוא יבש וכתב הכלבו יש לפקפק בזה השיעור אם נשער באותו כלי המחזיק אותו המים בקמח רפוי שקורין שויביל או בעצור ומחובץ שקורין קלק"ט ע"כ:

שיעור חלה אחד מכ"ד כו'. ותנן בסיפא נטמאה העיסה שוגגת או אנוסה אחד ממ"ח וכתב הרשב"א דהלכך עכשיו שכל העיסות אינן טהורות אחד ממ"ח ואפילו במקום שנותנים חלה לכהן ע"כ ועיין בסעיף ס"ח איך נוהגים בזמן הזה ותנן בסוף פ"ק האומר עיסתי חלה לא אמר כלום עד שישייר מקצת דראשית ששיריה ניכרין כדאיתא בפרק ראשית הגז הר"ש:

כתב הרמב"ם ספ"ה דביכורים הסומא והשיכור מפרישין לכתחילה לפי שאין בעיסה רעה ויפה שיכוונו ויפרישו מהרע על היפה כלומר משא"כ בתרומה שאין תורמין כדתנן בפ"ק דתרומות דשמא יתרום מהרע על היפה:

תו תנן התם התורם שלא ברשות אין תרומתו תרומה אבל ברשות תורם דגם אתם כתיב גם לרבות שלוחכם וכתב הטור סי' שכ"ח דאפ"ה אם נתן רשות לאחר להפריש אפי' בעודו קמח מועיל אע"פ שעדיין לא נתחייב וכ"כ סמ"ג בשם הרא"ם הביאו ב"י סימן שכ"ז מהא דכתבתי בסעיף כ"ו וכ"כ התוספות פ"ב דנזיר וכתבו דאע"ג דבשעה שעושה שליח לא היה יכול הוא עצמו להפריש חלה מקמח זה מ"מ בידו להביא עיסה מגולגלת ולומר עיסה זו תהא חלה על קמח זה לכשיהיה נילוש ע"כ ולדברי הר"ם דלעיל א"צ לזה הטעם וקמן סעיף ל"ט יתבאר דעיסת השותפים חייבת וכתב הב"י וז"ל העושים עיסה בשותפות אינם צריכים ליטול רשות זה מזה אלא כל המפריש חלה מהם הויא חלה כדין תרומה כמ"ש הרמב"ם בפ"ד מהלכות תרומות ואם אחר מפריש להם כתב סמ"ג שצריך ליטול רשות מכל בעלי העיסה וסיים רמ"י אע"ג די"ל שליח עושה שליח ה"מ כשפירש המשלח שנותן לו רשות על זה אבל מסתמא לא ע"כ וכתב עוד הב"י סימן שכ"ז בשם סה"ת שתלמיד הוא כמו אורח יכול לומר לבעלת הבית להפריש חלה מכל עיסות שיהא לו אח"כ אפילו מאותם שיקנה ואינה צריכה לטול רשות בכל פעם ע"כ וכתב בתרומת הדשן סימן קפ"ח דאם העיסה מתקלקל מותר לטול חלה בלא רשותו דזכין לאדם שלא בפניו וכתב עוד בשם א"ז דלכתחילה האשה עושה שליח להפריש חלה בלא בעלה ע"כ וכתב עוד בת"ה דמשרתת שבבית יכולה ליטול חלה בלא רשות כיון שרגילות הוא לפעמים שבעלת הבית נותנת לה רשות:

עד שתתגלגל בחטים ותטמטם בשעורים וז"ל הרמב"ם בפ"ח מהלכות ביכורים מאימתי תתחייב העיסה בחלה משתגלגל בחטים ויתערב הקמח במים או שתטמטם בשעורים ותעשה כולה גוף אחד ואוכלים עראי מן העיסה עד שתגלגל בחטים ותטמטם בשעורים והכוסמין כחטים ושבולת שועל והשיפון כשעורים ע"כ וכתב הכ"מ וז"ל פירש הערוך דרך החטים ללוש ולגלגל יפה אבל השעורים כשילוש אותן עיסתו מתפרדת ואינו יכול לגלגלה יפה על כן מטמטמו ביד ועוזבו ע"כ ומ"ש הכוסמין כחטין וכו' נראה שהוא נלמד מדאמר במנחות (פרק רבי ישמעאל) כוסמין מין חטין ושפון ושבולת שועל מין שעורים ומפרש רבינו דאף לענין גלגול וטמטום קאמר והכוסמין אע"ג דמצטרפים אף עם השעורים מ"מ טבע עיסתו לענין גלגול כעיסת חטים עכ"ל:

וצריך ללמוד תנאי זה וכו'. וכתב בש"ע סי' שכ"ז דהאידנא טוב להמתין מלהפריש חלה עד אחר גמר לישה שתיעשה כל העיסה גוף אחד. ע"כ:

מ"מ התנור מצרפן. וכן כתב גם כן הר"ש אבל הרמב"ם בפ"ו מהל' ביכורים פסק דאין התנור מצרפן וכתב ב"י דתניא בפרק אלו עוברין ר"א אומר הסל מצרפן לחלה רבי יהושע אומר תנור מצרפן (ובר"ס ד' כתב רבינו דאפסיק הלכה כר"א) ומשמע להרמב"ם דלאפוקי רבי יהושע נמי היא דאפסיקא והרשב"א בפסקי חלה שלו כתב אפשר היה לומר דר"י תנור ולא סל קאמר ולר"א אפילו הסל מצרף וכ"ש התנור אבל בירושלמי גרס אית תנא תני הסל מצרף ואין התנור מצרף ואית תנא תני התנור מצרף ואין הסל מצרף וכיון שכך מסתברא דבחלת הארץ דאורייתא בין בסל בין בתנור מצטרפין וחייבין בחלה מספק אבל בח"ל דוקא בסל כר"א והר"ם כתב אבל התנור אינו מצרפן ולא חילק בין בארץ בין בח"ל ולא ידעתי מי הביאו לידי כך ע"כ ואפשר לומר דהרמב"ם מפרש דהני תנאי דפליגי בירושלמי הם ר"א ור"י והלכה כר"א דאמר הסל מצרף ולא תנור ואפשר שאע"פ שיסבור הרמב"ם כהרשב"א לא חילק בין א"י לח"ל משום דחלה בזמן הזה אף בא"י אינה אלא מדרבנן כמבואר בדברי הרמב"ם ז"ל עכ"ל הב"י:

כתב הטור ס"ס שכ"ז לא הפריש חלה מן העיסה מפריש מן הפת אחר שנאפה וכתב ב"י שהוא בספרי ויליף לה מדכתיב והיה באכלכם מלחם הארץ וכ"כ הרמב"ם בפ"ז וכ"כ הרי"ף בפרק אלו עוברין ועיין ריש סימן ד':

פטורה מן החלה. ותניא בפרק רבי ישמעאל במסכת מנחות דף מ"ד חלת עובד כוכבים פטור (כלומר אפילו מתבואה הגדילה מן הארץ) מודיעין אותו שהוא פטור וחלתו נאכלת לזרים ופסקה הרמב"ם פ"ו מהל' ביכורים ומסיים בה ולמה לא חששו לה שמא עיסה של ישראל היא ותלה אותה ביד עובד כוכבים כדי לפוטרה שאם ירצה ישראל יפטור עצמו ויעשה ישראל עיסתו פחות משיעור חלה וכתב בב"י סימן ש"ל שיש לתמוה עליו שבודקים את העובד כוכבים ואם לא אמר בדעת ישראל הפרשתיה טעונה גניזה כמו שאמרו בפ"ק דערכין דף ו' גבי עובד כוכבים שתרם וכתב הרמב"ם בפ"ד מהל' תרומות וצ"ל שלא אמרה כן אלא בתרומה דמדרבנן הויא מיהא תרומה ע"כ וגם בתרומה לא אמר כן אלא בא"י אבל בח"ל דינה כמו בחלה שכ"כ שם בהדיא:

והא דפטרינן בפרק ראשית הגז שותפות של עובדי גלולים אבל שותפים ישראלים חייבים דילפינן ראשית ראשית מתרומה כמו שהעתקתי במי"ט ופסק הרמב"ם בפ"ו מהל' ביכורים וכמו שאכתוב בסעיף מ"ט:

שמא ימלך העובד כוכבים וכו'. ואע"ג דלא מצי מסלק ליה בזוזי ואע"פ שאין שיעור בשל ישראל כדמסיק רבינו בפ"ק דפסחים סימן ה':

ואם ספק חייב. ומוכר החלה לכהן. כ"כ רבינו בפרק הזרוע סימן ט' עוד דיני חלה בעובד כוכבים שנתגייר לקמן סעיף כ"ב:

אע"ג דלית בה שיעור דגן. ודוקא אורז וחטים כדלקמן בסוף ההלכות הזה בשם הירושלמי ומיהו נ"ל דדוקא לענין חמץ ומצה יש חילוק כדמסיק שם בסוף אבל לא לענין חלה וליתא להא דכתב בשם הרמב"ן שם דדרך עיסה שנו ואין דרכן של בני אדם לעשות עיסה משאר ד' מינין עם שום מין מקטנית וכמ"ש בסוף ההלכות במי"ט בס"ד:

מפריש עליה אחד מכ"ד. והאידנא שכל העיסות טמאות אחד ממ"ח כדלעיל סעיף ל"ד ועיין סעיף ס"ת היאך נוהגים בזמן הזה:

ואין זה כמפריש מן החיוב על הפטור. כתב ב"י סי' שכ"ד שמצא כתוב שאלת האופה פשטיד"א שיש בה בשר ושכח ולא הפריש חלה אם יכול לתקן ע"י הפרשה הואיל ואין בבשר רק טעם דמי למפריש מן החיוב על הפטור שאלתך משנה שלמה הנוטל מן העיסה שלא הורמה חלתה ונתן לתוך העיסה שהורמה חלתה וכו' ואין זה כמפריש מן החיוב על הפטור דאורייתא דטעם כעיקר נמי דאורייתא (כדלקמן בסוף ה' זה) ע"כ:

מוציא חלה אחת כו'. וכתב הטור סימן שכ"ד בשם הר"ר פרץ דה"ה נמי אם השאור של הפטור והעיסה של החיוב כמו במוצאי פסח שלוקחים שאור של עובדי כוכבים ונותנים בעיסה שיכול להפריש מיניה וביה ומה שנוהגים ללוש עיסה אחרת חומרא יתירא היא ע"כ ומיירי שיש בעיסה כשיעור חיוב חלה מלבד השאור של עובד כוכבים שבו וכדלעיל סימן ז' וכתב המרדכי בס"פ מקום שנהנו דמ"מ בכל השנה נוהגים ליקח שאור העיסה קודם הפרשת חלה דאי לאחר הפרשה הוי שאור פטור וכשמחמץ בו עיסה אחרת פחות מה' רבעים לפי חשבון השאור היתה העיסה פטורה והיה מברך ברכה לבטלה ולכך אפילו כשרוצה ליתן ביותר מה' רבעים נהגו להחמיץ בשאור של חיוב ע"כ וכתב ת"ה סימן ק"ן דבמוצאי פסח אף אם יטלו קודם הפרשה איכא למיחש דילמא איתרמי לידיה אותו שאור של עובד כוכבים שנתערב ולא ניטלה ממנו והיא של פטור וכשתחמיץ משאור זה שנעשה הבצק זה נתערב ג"כ בעיסה האחרת וכשתבא להפריש חלה מאותה עיסה איכא למיחש ג"כ דלמא איתרמי אותו בצק שניטל כבר מעיסה ראשונה והיא של פטור אפס י"ל דכולי האי לא חיישינן דתתרמי תרי זימנין אותה של עובד כוכבים עכ"ל וכתב עוד הטור מי שנתערב לו פת שהפריש ממנו חלה עם פת שלא הופרש ממנו אם יש עוד קמח יעשה עיסה מחמשת רבעים ויצרפו עם הככרות בכלי ויפריש ממנו על אותן ככרות שנתערבו ואם רוצה להפריש מיניה וביה צריך להפריש מעט מכל ככר וככר או יצרפם כולם בכלי אחד ויפריש מכל אחד על כולן עד שיפריש מכדי חשבון הככרות ומאחד יותר כגון אם חמשה שהופרש עליהן נתערבו בעשר שלא הופרש עליהן יפריש מששה שאז ודאי הפריש מאחד שלא הופרש עליו ע"כ והא דכתב שיעשה עיסה מה' רבעים נ"ל דלאו דוקא דהא כתב רבינו לעיל בסמוך דלש עיסה להשלים עם השאור לה' רביעים וכו':

א' מכ"ד. עיין בסעיף מ"ג:

כתב הטור עיסה שאין בה כשיעור ולאחר אפייה תפחה ונתרבית עד שנראית כאילו יש בה כשיעור פטורה וכתב הב"י דלשונו אינו מדוקדק דבתשובת הרא"ש כלל ב' סימן י"ד כתב שבעת אפייתה תפחה וגדלה ומשמע דאפילו אם קודם אפייתה תפחה קאמר דפטורה ונתן טעם משום דכיון דלא הוה בה שיעורא בשעת חיובה דהיינו משתטיל מים בקמח אע"פ שתפחה אזלינן בתר מעיקרא ע"כ ול"נ שהטור לא נתכוין כלל לומר דאם בשעת אפייתה תפחה שתתחייב בחלה דאמאי דכי אזלת בתר טעמא כל שאין כאן חמשת רבעים בעודה קמח תו לא מיחייבא אלא הטור כתב לאחר אפייה ה"ק דלאחר אפייה ראינו שתפחה ונתרבית דאילו בשעת אפייה אין דרך לראות בתוך התנור וגם אם רואין לתוכו לצורך מה מ"מ אין הראייה בדקדוק כל כך לשער שיש בה כשיעור החיוב בחלה ועוד נראה דאפילו תפחה קודם שניתנה בתנור לאפות כגון ע"י שנתחמצה דזיל בתר טעמא וכן מוכח בתשובת הרשב"א סימן תס"א ולזה נראה שנתכוין רמ"א וז"ל שעל מ"ש בפנים בעת אפייתה הגיה וה"ה אם תפחה קודם אפייה ולב"י עת אפייה היינו קודם אפייה אלא רמ"א נתכוון אפילו קודם שניתן בתנור ליאפות:

גרסינן בירושלמי (הביאו הב"י ונשמט שם שורה א') פ"ק אמתניתין דאוכל עראי מן העיסה וכו' דמהא דתנן בפ"ב מי שאינו יכול לעשות עיסתו בטהרה יעשנה קבין מפני שאינו יכול הא אם היה יכול לא הדא אמרה שאסור לאדם לעשות עיסתו קבין וכתב על זה הרשב"א בפסקי חלה שלו דה"מ בזמן שהיו יכולים לעשותה בטהרה אבל עכשיו שא"א לא יעשנה קבין שאם כן תשתכח תורת חלה ועל זה שנינו בפרק אחרון ג' ארצות לחלה והלכך בזמן הזה אסור להערים ולעשות עיסתו קבין והיינו דאמרי' בפ' אלו עוברין אמר רב יוסף והני נשי דידן נהוג למיפא קפיזא קפיזא ואקשינן ליה מאי דעתיך לחומרא חומרא דאתי לידי קולא הוא דקא מפקע לה מחלה ופריק דעבדו כר"א דאמר הסל מצרפן לחלה ע"כ:

שתי נשים שאין מקפידות עשו אותן כאשה אחת. איתא במרדכי ר"פ כל הבשר פסק בס' התרומה עיסה של שני בני אדם כגון תלמידים שלומדים לפני רבם אע"פ שאין כשיעור חלה בחלק האחד לבדו כיון שיש שיעור בין שניהם חייב בחלה ואע"פ שנתערב חלקה שלא מדעתה ע"כ וכבר כתבתי בסעיף מ' דעיסה של שותפים חייבת בחלה וז"ל הרשב"א בפסקי חלה שלו שותפות ישראל אם עשו עיסה בשותפות ולאפותה בשותפות כל שיש בכל העיסה כשיעור חייבת אע"פ שאין לכל או"א אלא כזית וכדאיתא בתוספתא ע"כ וכתב ב"י בסי' שכ"ו שנראה מדבריו שכל שאין דעתן לחלקה בצק אע"פ שדעתן לחלקה אחר שנאפה מצטרפין ולישנא דרבי יוחנן דאמר העושה עיסה ע"מ לחלק עיסה פטור הכי דייק דכל שאינו חולקה בצק אע"פ שחלקה אחר אפייה חייב ע"כ:

נקי וקיבר מקפדת היא. וכן שתי עיסות שבאחת מעורב כרכום ובאחת לא עירבה ודאי מקפדת על תערובתם דאין הכרכום מספיק בחזותא וטעמא לשתי העיסות וכל זה שאין שיעור בכל או"א אבל יש שיעור בכל או"א מפריש מאחד על חבירו אם הם של אדם אחד כן מסיק ת"ה סימן קפ"ט ותמהני שלא הביא לו לראיה הא דנקי וקיבר כו':

והכי איתא בירושלמי. ואלו הדינין מבוארין בסי' א' ובסעיפיו ע"ש:

שני ישראלים שעשו שני קבין וכו' שכבר היה להן שעת חובה ונפטרו. וכתבתי במי"ט בשם הרמב"ם והטור דמיירי שהיה בדעתם לחלק וכתב הטור סימן שכ"ד שנראה דהה"נ באחד אם לש ב' קבין והיה בדעתו לחלק וחלק והוסיף על כל אחד רובע קב שפטור אבל אם לא היה בדעתו לחלקם וחלקם אח"כ נראה שהוא חייב אפי' לא הוסיף על כל אחד ואחד שכיון שהיה בו כשיעור נתחייב אע"פ שחלקם אח"כ עכ"ל והא דנקט הירושלמי שני ישראלים משום רישא דקתני התם ברישא א"ר בון בר חייא שני עובדי כוכבים שעשו שני קבין וחלקו והוסיף זה על שלו וזה על שלו חייבים שלא היתה להם שעת חובה ונפטרו והתם רבותא דאפי' שנים חייבים עוד שם בירושלמי ישראל ועובד כוכבים שעשו ב' קבין וחלקו והוסיפו זה על שלו וזה על שלו ניחא חלקו של ישראל חייב חלקו של עובד כוכבים מהו כלום חלקו של עובד כוכבים חייב אלא מחמת חלקו של ישראל חלקו של ישראל חייב חלקו של עובד כוכבים פטור וכתב ב"י שהראב"ד גורס חלקו של ישראל כלום חייב לא מחמת חלקו של עובד כוכבים והיא גי' הנכונה ואע"פ שהראב"ד מפרשה בתמיהא מסיק הב"י דלא כן הוא אלא בניחותא וכדפסקה הרמב"ם בפ"ז מהלכות ביכורים והטור סי' ש"ל וטעמא דשל ישראל חייבת משום דכיון דחלקו היה מחובר עם של עובד כוכבים ועובד כוכבים לאו בר חיובא הוא נמצא שלא בא עדיין עיסה של ישראל לידי חיוב חלה מעולם והוי כעושה עיסתו קבין והשיכן או צרפן בסל דחייב וז"ש כלום חלקו של ישראל חייב לא מחמת חלקו של עובד כוכבים כלומר דאין חלקו של ישראל חייב אלא מפני שהמשלים שיעור חלה היה חלקו של עובד כוכבים דלאו בר חיובא הוא והוי חלקו של ישראל כאילו נילוש לבדו הלכך כשיוסיף עליו וישלים לכשיעור חייב ומה שאמר אחר זה חלקו של ישראל חייב חלקו של עובד כוכבים פטור היינו לומר דכיון דחזינן דחלקו של ישראל חייב מטעמא דאמרן ממילא שמעינן דחלקו של עובד כוכבים פטור דכיון דחלק העובד כוכבים מחובר לחלק הישראל דבר חיובא הוא א"כ הוי כאילו לש העובד כוכבים שיעור חלה וכבר היה לה שעת חובה ונפטרה מפר שהיה דעובד כוכבים באותה שעה ושוב אינה חוזרת להתחייב כמו שנתבאר וצ"ל דבעשו עיסה זו ע"מ שלא לחלק ואח"כ נמלכו וחלקום דאי מתחלה עשאוה ע"מ לחלק לא היה לה שעת חובה מעולם והכי דייק לישנא דהרמב"ם שכתב בבא זה היתה העיסה ביד העובד כוכבים וביד הישראל בשותפות מה שלא כתב בשארי בבות והיינו לומר שלא עשאוה מתחלה לחלקה אלא להיותה ביניהם בשותפות ואח"כ נמלכו וחלקוה ומש"ה של עובד כוכבים פטורה עכ"ל:

הלכך נשוכים וחלקן והוסיף חייבים. אבל אם היה מוסיף קודם שחלקן עדיין בפטורייהו קיימי רמ"י סי' שכ"ד סעיף ב':

קב מין אחר מצטרף. עיין בסי' א':

קב חדש מצטרף. אם היה ישן משני צדדיו וה"ה לחדש מצדדין וישן באמצע שהוא מצרפן דמאי שנא:

וחכמים אומרים. משום גזירה כדלקמן ומש"ה דליתא אלא גזירה אבל מדינא אף לרבנן חייבים לכך מסיק הר"ש שצריך להפריש על כל אחד ואחד מעיסה אחרת שלא הורמו חלתה מחדש על החדש ומישן על הישן וכ"כ הרמב"ם וז"ל ולא יתרום מאמצע שתיהן אלא יביא עיסה אחרת חדש או ישן ויצטרף להם להשלים השיעור:

כתב הטור ס"ס ש"ל הפקיר עיסתו קודם שנתגלגלה וזכה בו ואח"כ גלגלה או הפקירה אחר שגלגלה וחזר וזכה בה חייב הפקירה ונתגלגלה בעודה הפקר ואח"כ זכה בה פטור וכתב ב"י דאיתא במנחות פ' ר' ישמעאל (מנחות דף ס"ז) ולאו למימרא דאיתא התם בהדיא אלא דהתם איתא כה"ג לענין המקדיש עיסתו ומשם נלמד לדין הפקר דהוי בכלל מיעוט דעריסותיכם דווקא וכ"כ בכ"מ פ"ח מהלכות ביכורים ומעתה לא היה להראות מקום כלל על מנחות דהיא גופה דהקדש מתניתין היא במכילתין דחלה פ"ג:

והיא א"י ממש וכבשוה עולי בבל. ואעפ"כ אין חיוב חלה מן התורה ממש הואיל ולא באו כל ישראל וכדאיתא בפרק יוצא דופן דמ"ו רב הונא בריה דרב יהושע אשכחינהו לרבנן דבי רב דיתבי וקאמרי אפילו למ"ד תרומה בזמן הזה דרבנן חלה דאורייתא שהרי שבע שכבשו וז' שחלקו נתחייבו בחלה ולא נתחייבו במעשר ואמינא להו אנא אפי' למ"ד תרומה בזמן הזה דאורייתא חלה דרבנן דתניא אי בבואכם יכול משנכנסו לה שנים וג' מרגלים ת"ל בבואכם בביאת כולכם אמרתי ולא בביאת מקצתכם וכי אסקינהו עזרא לא כולהו סליק וז"ל הרמב"ם בפ"ה מהלכות ביכורים אין חייבים בחלה אלא בא"י בלבד שנאמר והיה באכלכם מלחם הארץ וגו' ובזמן שכל ישראל שם שנאמר בבואכם ביאת כולכם ולא ביאת מקצתכם ע"כ:

וכן מתחלת אמנה וכו'. בין בסוריא בין בשאר ארצות הרמב"ם שם:

הלכך מרבים בנאכלת כו'. הרמב"ם שם:

אע"ג דאינה טובלת וכו' מדמעת וכו'. והיינו בק"א וכ"כ הטור בשמו וכתב בשם סה"מ דמין במינו בק"א ובשאינו מינו בששים וכתב ב"י שהס"ת כ"כ ולמדו מדין תרומה וכתב רמ"א בהג"ה שאם נתערבה באותה עיסה ואין שם ק"א לבטלה ולא אכלה ישאל לחכם עליה ויתיר לו כנדר דנשאלין על ההקדשות ויחזור ויטול חלה אחרת ע"כ ואני אכתוב בסעיף דלקמן מסקנת רבינו ז"ל:

היינו במחצה על מחצה. וממילא דישראל מדמעת נמי דוקא במחצה על מחצה אבל ברוב בטלה וכ"כ הרשב"א בפסקי חלה שלו וכך מסיק רבינו אבבא הסמוכה בניתנת לכל כהן שמותרת לישראל ע"י ביטול ברוב וכתב הר"ן בפרק אלו עוברין שכתב הרמב"ן דהא דאמרינן בטלה ברוב היינו לומר שאם נתערבה בכמותה או בפחות ממנה מרבה עליה חולין ומבטלה כדאמרינן בפ"ק דביצה דבדרבנן מבטלין אסורא כה"ג אבל לבטל בעירוב לכתחלה לא דלערב בשאר איסורים של דבריהם אין לנו ע"כ והרשב"א כתב בפסקי חלה שלו דמשמע דאף לכתחילה נוטל ומבטל וממ"ש רבינו לעיל דמשמע שר"ל שהכהן והזר מערבין כו' נראה נמי שר"ל דאף לכתחלה מערבין וכתב שכ"כ הרמב"ם וכן הוא דבתרומת חו"ל לאכול בימי טומאה כתב כן בפי"ג מהל' תרומות ומכיון שאינו מחלק בין טומאה לזרות א"כ אף לזר מתיר לכתחילה אע"פ שאין נראה כן מלשונו דבפ"ה מהל' ביכורים אלא דבדיעבד הוא דמתיר שכתב מותר לאכלה עם הזר על שלחן אתד לפי שאינה מדמעת ואפילו נתערב שוה בשוה ולי נראה לקיים שתיהן דברוב אף לכתחילה מותר לערב אבל שוה בשוה דוקא בדיעבד וטעמא רבה איכא הואיל ומצינו ביטול ברוב בדאורייתא בכ"מ ודלא כמ"ש הטור בשם הרמב"ם שיכול זר לערבה עם החולין שוה בשוה ולאכלה והסכים הב"י על ידו מההוא דפי"ג דהלכות תרומות ולא אשגח בלשונו דהלכות ביכורים אלא כאילו סמך הרמב"ם מביכורים אדתרומה ולי אין נראה אלא לכתחלה אבל לא שוה בשוה ואף לשון רבינו והר"ש דלעיל שכתבו שר"ל שהכהן והזר מערבים כו' לאו למימרא דלכתחילה מערבים דהא מהיכא משמע כן לא מן המשנה דנאכלת עם הזר וכו' וגם לא מן הירושלמי דאפילו אחד באחד דהא הירושלמי לא בלכתחילה מיירי כלל דהא מלמד שהיא עולה כו' קאמר ועלה אמר מתני' אמרה כן ואפילו אחד באחד והיינו כמו עולה שהוא בדיעבד כך הא דאחד באחד בדיעבד היא ובמתני' נמי לא קתני אלא נאכלת עם הזר וכו' ועירב פירוש דברי הר"ש ורבינו ג"כ במ"ש שר"ל שהכהן והזר מערבים כו' כלומר הא קמ"ל דנאכלת כו' ואע"פ שהכהן והזר מערבים לפעמים לא חילקו ונאכלת לאחר העירוב ג"כ וכל זה שוה בשוה אבל ברוב מבטל אף לכתחילה להרמב"ם כן נ"ל ומיהת בדעתו של רבינו אין לנו הכרע בזה דהרי מסקנתו אינו אלא שהקילו בה להתירה לישראל ע"י ביטול ברוב ולא עדיף האי לישנא מלישנא דגמרא דמבטלה ברוב ואפ"ה פירשה הרמב"ן כמ"ש הר"ן בשמו דדוקא בדיעבד ויכול להיות שגם רבינו סובר כן כ"ש דהך הכרעתו דברוב שריא לזר כהרמב"ן היא א"כ נימא דבכולי מילתא ס"ל כוותיה דהיינו דאף לזר שריא ברוב ושהוא דוקא בדיעבד ואינו מותר לערב לכתחילה ואיך שיהיה על כל פנים דחלה מתבטלת ברוב ס"ל וא"כ תימה על הטור שכתב בסי' שכ"ג דמסקנת רבינו ז"ל כר"י דאינה בטלה בק"א והב"י כתב שרבינו לא הכריע בין הרמב"ם ור"י ומ"מ דייק הטור מדכתב לעיל אמתניתין דונאכלת עם הזר וכו' ולא גזרינן העלאה כו' משמע דס"ל דלא שריא מתני' אלא בכה"ג אבל אם נתערב כדשרי הרמב"ם לא ע"כ וכל זה אינו דהרי מסיק רבינו בהדיא בבבא הסמוכה כהרמב"ן דבטלה ברוב וזה דלא כר"י וגם הוא דלא כהרמב"ם ואין ספק אצלי דאשתמיט להו מסקנת רבינו דלא חשו לעיין מה שכתב רבינו אחר שהשלים דין זה שלשם יחזור על דין זה ולענין מאי דדייק הב"י מדכתב רבינו אמתניתין דלא גזרינן העלאה כו' אינו דיוק שהרי פי' הר"ש דאע"ג דשרי בתערובות שפיר קאמרינן דלא גזרינן כו' כלומר שיאכלוה בלא תערובות וכמ"ש לשונו במי"ט ומעתה לענין הלכה הנה הש"ע כתב לדברי הרמב"ם ורמ"א הגיה עליו דברי ר"י וסה"ת שכתבתי בסעיף דלעיל אך נ"ל דרמ"א ז"ל נמשך בזה אחר דברי הטור שכתב שכן מסקנת הרא"ש ז"ל והב"י צידד למצוא ראיה לדבריו ולפי זה אילו הוו דייקי ומעייני שפיר בדברי רבינו והוו חזו דמסיק דלא כר"י לא היו כותבים כן הטור והב"י ומכ"ש דלא היה מגיה רמ"א ז"ל ולכך הסומך להתיר ברובא לא הפסיד ואף לענין לכתחילה אפשר לסמוך על הרמב"ם והרשב"א דפשט השמועה משמע כדבריהם:

דניתנת לכהן ע"ה. וגרסי' נמי בפרק עד כמה (בכורות דף כ"ז) אמר רבא תרומת ח"ל אין בה משום כהן המסייע בבית הגרנות ופירש"י תרומת ח"ל דרבנן היא ויכול לתנה לכהן המסייע ע"כ וכתב ב"י ס"ס שכ"ג דנראה מדקדוק לשונו דלא אתא רבא למימר אלא דיכולים ליתן תרומת ח"ל לכהן המסייע אבל הכהן עצמו אפשר דאין לו לסייע כדי שיתנו לו תרומת ח"ל וכן יש לדקדק מדברי הטור אבל הרמב"ם כתב סתם ואין בה משום כהן המסייע במתנותיו שהוא אסור ע"כ ועוד הקילו בה שאוכל והולך ואחר כך מפריש וזה נתבאר בפרק קמא דביצה סימן י"ג ועיין עוד שם לענין מוקף:

ואכיל לה כהן קטן. שלא ראה קרי כך פירש"י בלישנא אחרינא ושכ"כ בשאלתות וכ"כ הרמב"ם בפ"ה מהל' ביכורים וכתב ג"כ או לקטנה שעדיין לא ראתה נדה ובפ"ק דנדה דף י' ת"ר חזקת בנות ישראל שלא הגיעו לפרקן הרי הן בחזקת טהרה:

אע"פ שלא העריב שמשו. וכ"כ הרמב"ם בפ"ה מה"ב והר"ן כתב בפרק אלו עוברים דאפשר דמי שטומאה יוצאה מגופו אינו מותר בתרומת ח"ל בטבילה לבד בלא הערב שמש:

וחלה בא"י אין מפרישין אלא אחת כו'. כמו שהיה מקודם כדכתב הרמב"ם שכתבתי לשונו במי"ט ומש"ה יש לה כל דיני חלה שמקודם שאינה ניטלת אלא מן המוקף כתרומה ואינה ניטלת מהטהור על הטמא לכתחילה וכל שבתרומה לא יתרום ואם תרם אינה תרומה כך בחלה וכל שבתרומה לא יתרום מזה על זה כך בחלה וכל שאינו אוכל תרומה אינו אוכל חלה וכל האוכל תרומה אוכל חלה וכן לענין שלא יאכל עד שיפריש דבפ"ק דביצה סימן י"ג כך מסיק הש"ע ס"ס שכ"ג והוא לשון הרמב"ם פ"ה מה"ב ואע"פ שאינו מוכרח מדבריו שכתב כן לענין חלת א"י שבזמן הזה:

וכ"ש בח"ל. וכתב רמ"א ס"ס שכ"ב בשם מהרי"ו דכששורפים אותה עושין לה היסק בפני עצמה דישראל אסור ליהנות ממנה ע"כ וכתב עוד רמ"א דנוהגין להשליכה לתנור קודם שאופים הפת:

ומנהג טוב להפרישה כו'. וכ"כ רמ"א ס"ס שכ"ב שמנהג פשוט בכל מדינות אלו שאין מפרישים רק חלה אחת בלא שיעור ושורפים אותה כמו שהיו עושין כשהיו מפרישין ב' חלות שחלת האור לא היה לה שיעור ומכל מקום נוהגין ליטול כזית וכתב הרמב"ם בסוף הל' תרומה כל האוכל תרומה מברך ברכת אותו מאכל ואח"כ מברך א"ק בקדושתו של אהרן וצונו לאכול תרומה וכך קבלנו וראינו אותם מברכים אפילו בחלת חו"ל שגם אכילת קדשי הגבול כעבודה שנאמר עבודת מתנה אתן את כהונתכם: