דברי חמודות על מנחות, הלכות תפילין

ומניחן בד' בתים בעור אחד. וכתוב בס"ה שיהיו הד' בתים מחוברים יחד מעור א' או שמא מד' עורות ובלבד שיהיו תפורים זה לזה וטוב ונכון לעשותן מעור אחד עכ"ל ולשון הקיצור ומניחן בד' בתים הקבוע בעור אחד ונראה שר"ל העשוים מעור אחד לאפוקי מד' עורות ותפורים יחד ועיין לקמן סימן ד' וכתב רמ"י סימן נ"ב סעיף ל"ח שיעשה כל הבתים שוים שלא יהא אחד גדול מחבירו שזה נוי להם ועיין עוד לקמן:

מדברי רבי יוסי חזר בו רבי יהודה. וכתב האגור בשם הר"ר יהודה החסיד ובשם הרוקח שיכול לתפרם ומהר"ם הצריך לדבקם בדבק עכ"ל וכתב הב"י דנ"ל דלמצוה הוא דמצרכו הכי ולא לעיכובא שהרי חזר רבי יהודה והודה לרבי יוסי שאמר א"צ לדבק עכ"ל. ובספר ברוך שאמר כתב שנהגו לדבקם בדבק ויזהר ליטול דבק כשר כדלקמן סימן ד':

ושל ראש אין עושין אותם של יד. וכתב הרמב"ם בפ"ג מה"ת שכן רצועה של תפלה של ראש אין עושין אותה לתפלה של יד:

ולמ"ד הזמנה מילתא היא דאתני עליה מעיקרא. ואע"ג דפסקינן בפ' מי שמתו סימן ל"ג כמ"ד הזמנה לאו מילתא הוא אפ"ה לא נמנע רבינו מלכתוב להא לאשמועינן דתנאה מהני ונשמע מיניה למאן דאמר לאו מילתא היא דאפילו בעתיקתא כי התנו עליה מעיקרא דמהני וכ"כ מהר"ר יצחק אבוהב בשם א"ח דתפילין של ראש דאתני עלייהו מותר לעשותן של יד אפילו הם ישנים וכתב שדקדק כן מדאמרינן בגמ' ולמ"ד הזמנה מילתא היא דאתני עלייהו עכ"ל ועי' בפ' הנזכר בספר זה:

עור בהמה טהורה כשרות. וכתוב בס"ה שיכול לעשותן מקלף שגם הוא נקרא עור דהא תניא כתבם על ד' עורות ומעור שליל אע"ג דחשיב כבשר לענין טומאה וטעמא משום דלאהגרע מעור עוף דכשר כדאיתא בפ"ח שרצים אע"ג דלגבי טומאה חשיב כבשר וכתב עוד די"א דעור שליל יותר הגון למצוה כי לא נעבד בו עבירה שלא היה בו תשמיש דזכר ונקבה וכ"כ סמ"ג ומרדכי כתב כן גם לענין רצועות:

הלכך הקלף כו' כולן צריכים עבוד לשמה. וכ"כ בס"ה דברייתא בעור בתים מיירי והרמב"ם כתב דא"צ עיבוד כלל שכתב בפ"ג עור שמחפים בו א"צ עיבוד כלל אפילו עשהו מצה כשר ומקומות הרבה נהגו לעשות אותם בעור מצה ע"כ צ"ל שהוא מפרש אע"ג דרישא דברייתא מיירי בעור בתים סיפא מיירי בקלף שנכתבים בו וברצועות ולא בחפוי כיון דלחפות בתים א"צ עיבוד דכל שהוא מעור מצה יותר חזק א"ל שיהא צריך עיבוד לשמה כ"כ בב"י ל"ב וכתב עוד וז"ל ולענין הלכה כיון דרבי' פליגי עליה דהרמב"ם וגם כי פשטא דברייתא משמע כוותיה הכי נקטינן ומיהו היכא דלא אפשר למצוא חפוי הבתים מעובד לשמה מוטב לסמוך על דברי הרמב"ם מלהתבטל ממצות תפילין ע"כ ומיהת ברצועות כתב ג"כ הרמב"ם שצריכים עיבוד לשמן ומ"ש ב"י כשאין נמצא מעובד לשמה לי נראה דאף באין מעובד כלל וקשה לי על הטור שכתב בשם הרמב"ם דאין צריך עיבוד לשמה וכתב ב"י א"ח סימן ל"ב וז"ל ואם עבד לשם מזוזה נראה דודאי לא מהני לכתוב בו תפילין ולא מבעיא לדברי האומרים מזוזה אינה צריכה עיבוד דכי עיבד לשמה לאו כלום הוא אלא אפילו לדברי האומרים מזוזה צריכה עיבוד לא מהני משום דקדושת תפילין חמורה מקדושת המזוזה כדאיתא בפ' הקומץ אבל אם עיבד לשם ס"ת מהני לכתוב בו תפילין דקדושת ס"ת חמורה מקדושת תפילין כדאיתא בפ' מי שמתו דבית שיש בו תפילין מותר לשמש בו ע"י שיניח בכלי בתוך כלי ובס"ת אסור עד שיוציאנו ואם אין לו בית אחר צריך לעשות מחיצה גבוה י' טפחים עכ"ל ועיין בעשיית ציצית דכתב רבינו שאין מועיל גירוד כו':

ופירשתי למעלה דין העיבוד. וכתב ב"י בשם הר"י אכסנדרני שהסופרים הזריזים עושים ג' מיני קלפים העב ביותר לכתוב בו פרשה שמע שהיא קטנה והדק ממנו לפרשה והיה אם שמוע שהיא יותר גדולה ולפרשה קדש ולפרשה והיה כי יביאך שהן ארוכות עושין קלף דק מאד ובזה יתמלאו הבתים בשוה וזה נוי לתפילין עכ"ל:

וצריך שיאמר שכותב לשמה והאזכרות יכתוב כו'. ועיין לעיל בהס"ת סימן ד' ובסעיפיו וכתב הר"י אכסנדרני יש מי שפוסק צריך לומר כן בהתחלת כתיבת כל פרשה ע"כ וכתב עליו הב"י שאין נראה כן מדברי הפוסקים אלא כשיאמר בהתחלת כל הפרשיות סגי:

והאזכרות יכתוב לשם קדושת השם. ולעיל בהלכות ס"ת כתב רבינו צריך שיחשוב כו'. וכתבתי שם בספר זה בשם הב"י דלאו דוקא אלא צריך שיאמר כו'. וכך מסיק בש"ע שלו בהס"ת וכן בכאן בהלכות תפילין בש"ע בב"י הלכות תפילין אחר שכתב ג"כ צריך שיאמר כו'. כתב דבספר אורחות חיים כשכותב אחד מהאזכרות צריך שיכוין לכתוב אותם לשם אלהי ישראל ושיוציא בשפתיו ואם לא עשה כן אין להם תקנה ולפי דעת בעל התרומה אינו צריך שיאמר בפירוש אלא בתחלת כתיבה אבל מחשבה ודאי בעי על כל שם ושם וכן דעת הרמב"ם ז"ל ע"כ ויש לתמוה עליו שכתב כן בשם הרמב"ם שהרי דבריו סתומין כדברי הגמ' ואין בהם הכרע וגם מ"ש בשם בעל התרומה אינו מכוון בספר התרומה נסתפק בו דשמא אין די במחשבה כתב עכ"ל הב"י רמ"א ז"ל בהגהותיו כתב כדברי האורחות חיים וכתב דיש להקל בדיעבד מה שלא עשה כן בהס"ת ואולי לפי שלא ראה כך שם בב"י אבל אני תמה דמ"ש ס"ת מתפילין לענין זה שאין נראה מדברי הארחות חיים דדוקא בתפילין הוא דכתב כן והב"י לא חש לכתבו בהלכות ס"ת דאיהו לא ס"ל כוותיה אף בס"ת וכתב עוד רמ"א בשם הא"ז דכשבא לנמנם לא יכתוב דאינו כותב אז בכוונה:

ותפילין נכתבים על הקלף במקום בשר. עיין בהלכות ס"ת סי' כ' ובסעיפיו:

ותני חדא יגנזו. אע"פ שכתבתי במ"י שהב"י מסיק דרבינו ס"ל להלכה כמאן דתני ישרפו מ"מ בש"ע שלו כתב ג"כ די"א יגנזו:

כותי. עי' בפרק השולח סימן מ"ה ומ"ו:

וקטן. וכתב המרדכי דאפילו הגיע לחינוך דהא ליתא בקשירה מדאורייתא:

פסולין. וכתב הטור סימן ל"ט שכל הפסול פסול בכל תיקון עשייתן וז"ל הרמב"ם בפ"ג אין עושין תפילין אלא ישראל שעשייתן ככתיבתן מפני השי"ן שעושין בעור לפיכך אם חפן עובד כוכבים או תפרן פסולות וה"ה לכל הפסול לכתבן שלא יעשה אותם ע"כ וכתב הב"י ואיכא למידק מאחר שכתב דטעמא דפסולים מפני השי"ן לא יפסל ע"י העובד כוכבים אלא עשיית השי"ן לבד וצ"ל דכיון דיש בעשייתן דבר שהוא ראוי ליפסל אם נעשה ע"י הפסול אין לחלק בין קצת עשייה לקצת עשייה עכ"ל ועיין בפרק השולח סימן מ"ה ומ"ו וגם עיין לקמן בסוף זה ההלכות:

כותבין תפילין ע"ג עור בהמה טהורה. וכן ע"ג עור עוף טהור ועור דג טהור מבעיא כדלעיל בהלכות ס"ת סימן ב' וע"ש:

ונכרכות בשערן כו'. כל זה יתבאר באורך בתיקון תפילין בס"ד:

ובמכילתא משמע כפירש"י וכו'. וכ"כ הרמב"ם וכתב סמ"ג והמרדכי ששלחו כתב מא"י שנפלה בימה של קבר יחזקאל ומצאו שם תפילין ישנים מאד כסדר הרמב"ם ורש"י והרשב"א בתשובה להרמב"ן סימן רל"ד האריך בדבר זה ודחה דברי ר"ת והעמיד דברי רש"י והרמב"ם וסוף דבר כתב דדעתו נוטה כרש"י והרמב"ם ועליהם אנו סומכים ועושים מעשה וכן היו נוהגים ה"ר יונה ז"ל והרמב"ן ועושין מעשה בעצמן עכ"ל וכן נוהגין:

ירא שמים יצא ידי שניהם. וכתב ב"י ס"ס ל"ד שמצא כתוב בתשובת אשכנזים בלשון הזה שני זוגי תפילין לא חזינן לרבנן קשישי ז"ל דעבדי הכי וגופא אזיל בתר רישא וסמכינן על מ"ש סמ"ג בההוא דקבר יחזקאל גם ר"ת עשה שאלת חלום על ככה וכדומה הואיל ולא נהוג מיחזי כיוהרא ואין ליטול את השם אלא מי שמוחזק ומפורסם בחסידות מה שלא היה כן כל אותם שראיתים נוהגים כן והנוהגים טוב להניחם בבת אחת ואם עכ"פ לא יכול להניח בבת אחת נראה לברך על של רש"י הואיל ונוהגים כוותיה ושל ר"ת אינם אלא כדי לצאת ידי כולם וכה"ג עבדינן בליל פסח דמברכים אמצה לחוד כרבנן והדר עבדינן כריכה בלא ברכה כהלל וכן מאן דקרי מגילה בי"ד וט"ו מברך בי"ד כרובא דעלמא ונראה דשל רש"י יהיו עליו בשעת ק"ש ותפלה כיון דנהוג עלמא כרש"י לא יפרוש מן הצבור לעשות אגודות ואחר תפלה יניח של ר"ת ואם ידאג שלא יהא כמעיד עדות שקר בעצמו יקרא בהם שמע והיה אם שמוע עכ"ל ובש"ע כתב וז"ל ואם אינו יודע לכוין המקום ולהניח שניהם יחד יניח כדברי האחד של יד ושל ראשו יניח האחרים על סמך ברכה ראשונה ואם לא יוכל להניחם בבת אחת יניח של רש"י ויברך עליהם כו' עכ"ל ולפי שנראה כפל לשון נדחק רמ"י ז"ל לעשות ב' חלוקות בדבר וכתב דיניח של ר"ת תחלה ויברך עליהם ואח"כ יניח של רש"י כדי שיקרא בהם ק"ש ותפלה והדר כתב דיותר טוב שיניח תחלה של רש"י ויברך עליהן ויקרא בהן ק"ש ותפלה כו' כדמסיק הש"ע ולי אין נראה כדבריו אלא דהש"ע מעיקרא כתב שאם אינו יודע כו' שיניח בזה אחר זה ולא יברך כ"א על א' והדר מפרש איזו מניח תחלה ואין כאן ב' חלוקות כלל:

ואין כאן בל תוסיף אלא בעושה חמש בתים. וכתב רמ"י ז"ל בס"ס ל"ד וז"ל ולהניח שתי זוגות תפילין מסדר אחד שנוהגין בו יש להסתפק אם יש בו משום בל תוסיף דשמא דומיא דציצית שיכול ללבוש כמה בגדים שיש ציצית בהם וה"ה תפילין וכן משמע אמרם ז"ל בענין בל תוסיף כגון ה' פרשיות בתפילין דמשמע הא שתי זוגות לית בהו משום בל תוסיף או נימא ה"ה שתי זוגות מסדר אחד ואינו דומה לציצית שכל כסות חייב בהן ואגב ה' מינין בלולב אמרו ג"כ ה' פרשיות בתפילין ויש להחמיר שלא להוסיף כלל עכ"ל ופשיטא לי מלתא דבמחילה מכבוד תורתו שלא ראה הסוגיות שבגמרא שכתבתי אותן במעיו"ט דלסוגיא דבפרק הנחנקים הא אמרינן בהדיא דלא הוי בל תוסיף דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי ולסוגיא דר"פ בתרא דעירובין הא משמע בהדיא דקעבר בבל תוסיף ומש"ה אין לו להכניס אלא זוג זוג כשמצא אותם בשבת וכך פסקו כל הפוסקים גם רמ"י בעצמו כתב כן בא"ח סימן ש"א סעיף מ"ב אלא מיהת ליישב הסוגיות י"ל דההיא דהנחנקים לענין זקן ממרא דוקא דאינו נעשה זקן ממרא בהוראה זו אבל לענין איסור בל תוסיף בהא לא קמיירי בהנחנקים אלא הוי דינא כדאיתא בפרק בתרא דעירובין דאה"נ דאיסורא איכא ולפי זה יפה הורה דיש להחמיר וראיתי שכך מסיק המזרחי בפ' ואתחנן שכל שבזמנו ומוסיף דבר חדש איכא איסורא אע"ג דלא אגידי בהדדי אלא דאי הכי תקשה מאי מייתי רבינו ראיה מהא דהנחנקים כיון דלא איירי אלא בדינא דזקן ממרא וצ"ע גם עיין בדברי רבינו שם ובדברי חמודות סעיף ס"א:

לכסות פי הבתים. ומתוך לשון זה נראה דקאי אתפילין של ראש מ"מ כתב רבינו בתיקון תפילין דאף בשל יד עושה תיתורא ומעברתא כדרך שעושה בשל ראש:

ומכניסין בו הבתים. והנשאר בעור הדק של הבתים מד' רוחות פושטו אותו הנה והנה בין שני הכפלים של העור העב ותופרין אותו עמהם כ"כ הטור והוסיף רמ"י ז"ל ויש לוקחין עוד חתיכת עור מרובעת כמדת עור העב הכפולה ומניחים אותה ג"כ בין הכפלים כדי לעשות התיתורא יותר עב וחזק ואח"כ תופרים אותם יחד ע"כ:

וכן נהגו האידנא. והב"י ס"ס ל"ב כתב דהאידנא לא נהגו להעביר רצועה זו ע"כ ורבינו לקמן בסדר תיקון תפילין כתב דאע"ג דאין הפירוש של מעברתא כן אפ"ה נהיגי הכי הסופרים לפי שתפלה של יד גבוהה וקצרה ומשימין אותה תחת הבגדים ומתנדנדים ונפסדים ומתקלקלים ע"כ וצ"ל דאלו הארצות חוששין לכך ולא כן בני אותן הארצות שכתב הב"י אבל לי נראה טעם אחר וע"פ אותו הטעם יתיישב דדוקא באלו הארצות יש טעם לעשותו כן ולא באותן הארצות והוא זה שאני אומר שכשעושין הבית של תפילין של יד בהכרח נעשו קמטים והוא אינו נוי וכתיב זה אלי ואנוהו התנאה לפניו כו' לכך נהגו להעביר רצועה זו לחפות ולכסות הקמטים אבל בארץ ישראל מקומות של הרב הב"י ז"ל עושין הבית של תפילין של יד בענין שאין בו קמטים לפיכך אין מעבירין עליו רצועה זו ואף באלו הארצות נתפשט ג"כ הדרך הזה שעושין בארן ישראל בענין תפלין של יד דאין מעבירין עליו רצועה זו כשעושין אותם כן:

שי"ן של תפילין הל"מ. ופרש"י לבית חיצונה עושין כמין קמטים כו'. וכתב באורחות חיים שיזהר שלא יעשה השיני"ן בדפוס שאם עשאם לא יצא מפני שהוא כחק תוכות וכ"כ הר"ר יונה והרשב"א עכ"ל וכתב הב"י דנראה מדברי הרמב"ם והרא"ש והטור לדקדק כן שלא כתבו שיעשה השיני"ן בדפוס ושמעתי שהאשכנזים נזהרים בכך שמקמטין העור במלקט על ידי כפילה שכופל מהעור עד שנעשים סעיפי השיני"ן בחקיקות ירכות אבל אנו נוהגים לעשות השיני"ן בדפוס וגם בא"ת כתב שי"א שאין לחוש בזה ופוק חזי מאי עמא דבר עכ"ל ואני כתבתי בגיטין פ"ב סי' י"ח דנ"ל דדפוס כשר לכל דבר שצריך כתיבה ע"ש:

ומשמאל ארבע רישי. לשון הסמ"ג פירוש שני יודי"ן יעשה בתוכה כדאיתא בשימושא רבא ע"כ וכבר כתבתי במעיו"ט בטעם הב' שיני"ן בשם הנקדן הכתוב בסמ"ג וכתב ג"כ על זה הפירוש שהוא קשה בעיניו לפי הטעם דשי"ן של ד' ראשין שהוא כנגד כתב הלוחות שכל האותיות היו מן האויר ואם היו שם שני יודי"ן לא תהיה בגופו שי"ן לפי שהראש אמצעי צריך שיגיע עד שולי הבתים בכתיבה ספרדית וכן לשוקעת עכ"ל ובב"י כתוב בכתיבה נפרדים ונדחק בהגהות הלבוש מלכות לפרש לשון זה ולא יתכן לפי פירושו לשון דוכן לשוקעת אבל הגירסא בסמ"ג בכתיבת ספרדים כלומר כתיבה הבולטת והיא כתיבה תמה לאפוקי כתיבה הנקרא כתיבה משיט"א והוא הכתב שאנו כותבין בו איגרותינו וספרים מלבד ס"ת ומגילה וכיוצא בזה:

ושמא בשל יד קאמר כו'. גם המרדכי כתב דיש לפסול כשכורך קלף או מטלית על הפרשיות משום דאין בית החיצון רואה את האויר ואין לפסול מהאי טעמא כו' (עיין בדברי רבינו ס"ס דלעיל) ובסוף דבריו העלה פוק חזי מאי עמא דבר דהלכה רופפת בידי וכבר נהגו כשימושא רבא עכ"ל ולקמן בסדר תיקון תפילין יתבאר יותר היאך נוהגין בזה:

עוד כתוב שם בתיקון של תפילין שעושין אותן רחבים כו'. וכל סדר תיקון עשייתן כיצד עושין יתבאר שם בס"ד:

פי' חריץ של שי"ן כו'. וכתב רמ"א בשם הברוך שאמר שלא ימשוך השי"ן הרבה אלא שגם שולי השי"ן יהיה נראה על התפר ע"כ וכתב בשם סמ"ג שהיו"ד שבשי"ן צריך ליגע למטה בשולי השי"ן ע"כ וכבר ראית לשון הנקדן לעיל סעיף כ"ד:

וכן הלכה. עיין מה שכתבתי בזה בהלכות ס"ת סעיף ע"ו:

רצועות שחורות הלמ"מ. משמע שאם לא עשאן שחורות פסולות ורמ"י ז"ל נשתבש בזה בסימן ל"ב סעיף מ' שכתב שהוא הל"מ ודוקא לעיקר מצותן ועוד אכתוב על דבריו בזה לקמן סעיף ל"א ובסימן ל"ג סעיף ג' סתם הל"מ דרצועות שחורות ולא כתב דהיינו דוקא לעיקר מצותן וכתוב בס"ה בפנים סימן קצ"א שיש להסתפק אם עובד כוכבים יכול להשחירם לבדו כמו שאר תיקוני עור או שמא כיון דרצועות שחורות הל"מ צריך השחרה לשמה ואסור בעובד כוכבים כמו גבי ציצית דבעינן טוייה לשמה וגם צביעה דבעינן לשמה והמתע"ב ובמפתחות כתב סתם שלא ישחירם עובד כוכבים אלא ישראל כמו טוייה דציצית וצביעה דבעינן לשמה עכ"ל וכדבריו הללו כתב הטור בסימן ל"ג וכתב רמ"א דמצא כתוב דאפי' בדיעבד פסול:

אלא במינן. פירש רש"י של עור ומסיים נ"י טהורה והכי איתא בפ' במה מדליקין דף כ"ת תני רבי יוסף לא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד למאי הלכתא לתפילין ופרכינן תפילין בהדיה כתיב בהו למען תהיה תורת ה' בפיך מן המותר בפיך אלא לעורן פרש"י עורו דפום שלהן דהאי לא מלמען תהיה נפקא דהא לאו תורה כתיבה ביה ופרכינן והאמר אביי שי"ן של תפילין הלמ"מ פירש רש"י וכיון דאות השם נכתב בקמטים שלו מותר בפיך בעינן ומקרא נפיק ומסקינן אלא לרצועות:

ומ"מ נוי תפילין הוא שיהא הכל שחור. וכתב הטור סימן ל"ב ואם עשאן מצבע אתר כשרים אלא שעיקר מצותן להיות שחורות ולא כתב כן בסימן ל"ג גבי רצועות שחורות והיינו טעמא דהתם הל"מ הן ואם עשאן מצבע אחר אה"נ דפסולות וגם בזה נשתבש רמ"י ז"ל בסימן ל"ב סעיף מ' שכתב הלמ"מ שיהיו שחורות בין הבתים בין הרצועות והיינו דוקא לעיקר מצותן מיהו אם עשאן כו' וטעה בתרתי חדא דאין דין שניהם שוין דהבתים אינם הלמ"מ ושנית דדוקא בתים הם לעיקר מצותן בלבד ולא כן הרצועות אלא אפי' לעכב וכבר כתבתי זה לעיל סעיף כ"ח ולענין להשחיר את הבתים ע"י עובד כוכבים לכתחלה טוב שישחירם ישראל לשמן ולא עובד כוכבים כדלעיל סעיף כ"ח לענין רצועות מיהו כתב רמ"א שמצא כתוב דבדיעבד כשר אם השחיר עובד כוכבים עור הבתים:

תניא תפילין מרובעות הל"מ. נמצא בתשובה אשכנזית אע"ג דגבי ציצית קי"ל שאם ניתקו מחוטי הערב עד שלא נשאר כשיעור מן הקרן כשר דהיינו דוקא בציצית דכתיב ועשו להם ציצית כלומר בשעת עשייה דוקא קפיד קרא אבל תפילין מרובעות הל"מ וכל שעתא בעינן שיהיו מרובעות עכ"ל:

ולא מבעיא בתפילין עצמם דצ"ל מרובעות כגון ארבע בתים כו' וכתב הרמב"ם בפ"ג מה"ת בענין מעשה התפילין וז"ל לוקח עץ מרובע ארכו כגבהו ואם היה גבהו יותר על רחבו או פחות ממנו אין בכך כלום ואין מקפידין אלא על ארכו שיהא כרחבו וכ"כ סמ"ג דבגובה הבתים אין קפידא בריבוע וכתב עוד דבבית א' לבדו א"צ ריבוע וכתב רמ"א בשם הברוך שאמר שיעשה כל הארבעה בתים בשוה שלא יהא אחד גדול מחבירו:

ותופרן סמוך לבתים. ויזהר שלא יתפור הכתב עם העור כ"כ המרדכי ועוד יתבארו דיני התפירה בסדר תיקון תפילין:

בערוך פירש טבלן היינו עור הבתים. וכך מסיק עוד רבינו לקמן וז"ל הטור סימן ל"ג עור מושב הבתים וכתב הב"י דנראה שהוא מפרש דפני טבלן היינו התיתורא ומדברי נ"י נראה דהיינו עור הבתים מלמעלה ולי נראה דפני טבלן קיימים היינו לומר דבעינן שיהיו שלמים מכל שאר צדדין דלא מכשרינן אלא כשנקרעו בין בית לבית דוקא עד כאן לשון הב"י ובש"ע שלו העתיק לשון הטור והגיה עליו רמ"א גם הבתים צריכים להיות קיימים אלא שנקרעו קצת ע"כ ורמ"י ז"ל כתב וגם קצת מן הבתים קיים נראה דלא דק בדברי רבו ובדברי הב"י ובין כך ובין כך קשה לי דהא משמע דרב הונא ורב חסדא פליגי ורב הונא גדול מרב חסדא כדאי' בפ' הדר סימן (קט"ו) וכ"ת דשאני הכא כיון דאמוראי מפרשי מילתא דרב חסדא הלכך הלכה כמותו א"כ תקשה אמאי מצריכינן לשתהיה פני טבלא קיימת לכן צ"ל דרב חסדא אמילתא דרב הונא מהדר וה"ק דהא דכשרות דאמרת דוקא נפסקו שתים כו' ואע"ג דמדברי רבינו והרי"ף אין הכרע מ"מ הרמב"ם כתב בהדי הך דרב הונא נמי כמו שאעתיק לשונו בסעיף ל"ט ובקיצור השמיט הא דרב הונא לגמרי נראה שהיה סובר כמו שכתבתי דהלכה כרב חסדא דאמוראי מפרשים למילתיה ודלא מהדר רב חסדא אדרב הונא כלל:

לא אמרן אלא זה שלא כנגד זה. מסיים בה הטור שאם נתקלקלו ג' בתים בכל ענין פסולים:

לא אמרן אלא בחדתתא אבל בעתיקתא לית לן בה. וכן הגירסא בגמרא אבל ברי"ף הגירסא בהפך לא אמרן אלא בעתיקתא אבל בחדתתא לית לן בה וע"פ גירסא זו פירש בנ"י בעתיקתא יש לחוש שיקרעו במהרה מרוב יושנן בחדתתא אם היה העור שהבתים מכוסים בהם חדש אע"פ שנקרעו זה כנגד זה כשרים שהעור הוא חזק ולא יקרע יותר ע"כ וגרסת הרמב"ם כגירסת הרי"ף אלא שפירש בעיקר השמועה פירוש אחר ואכתוב דבריו בסעיף ל"ט בס"ד וכתב רמ"א דנ"ל דיש להחמיר כשתי הגרסאות:

א"נ היכא דמתלי במיתנא אתיא אבתריה. פרש"י במיתנא ברצועה כו' ואינו נותקן ולשון הטור שאם היו מושכין אותן בעור הרצועות הבית מתפשט ונפתח:

וזה שלא כנגד זה היינו שנפסק עור בית אחד כו'. וכתב הטור שהרמב"ם מפרש כל זה על התפירות וז"ל הרמב"ם בפרק ג' מה"ת תפילין שנפסק התפירות שלהם אם היו שתי התפירות זו בצד זו או שנפסקו ג' תפירות אפילו זו שלא כנגד זו הרי אלו פסולות בד"א בישנות אבל בחדשים כל זמן שפני טבלא קיימת כשרות ואלו הן החדשים כל שאוחזין מקצת העור שנקרע תפרו ותולין בו התפילין והוא חזק ואינה ניכרת הרי אלו חדשים ואם אין ראוי לתלות בו אלא הוא נפסק הרי אלו ישנות עכ"ל וגם בזה כתב הטור כגירסת אביו רבי' ז"ל דבחדשות פסולות בישנות כשרות וכתב רמ"א דנ"ל דטוב לחוש לשתי הגרסאות והב"י בס"ס ל"ב כתב על פי' המפרשים כדברי רבינו והערוך ועל פירוש הרמב"ם וז"ל ולענין הלכה במקום דלא אפשר יש לסמוך על דברי המיקל כדי שלא יתבטל ממצות תפילין עכ"ל ובש"ע שלו לא כתב כלום מזה ומ"מ כשכתב לפירוש הרמב"ם לא סתמו אבל כתבו על שמו של הרמב"ם:

זה משמע כפר"ת. אבל בהגהות מיי' כתבו ובשימושא רבא פסק להחמיר ובס"ה כתב שאין להקל בלא ראיה וסמ"ג ומרדכי נטה לדעת ר"ת ומדברי הרמב"ם נראה דס"ל ג"כ כרש"י ומסיק הב"י ס"ס ל"ג דלענין הלכה היכא דאפשר חוששין להחמיר אבל היכא דלא אפשר מוטב לסמוך על דברי המיקל מלהתבטל ממצות תפילין עכ"ל:

ויראה דמיירי שנפסקה הרצועה המקפת הראש והזרוע וכתב בתרומות הדשן שהוא מסופק בדעת רבינו אי הרצועה המקפת הקיבורת דוקא קאמר דהיינו מקום שהצריך בו הכתוב קשירה או כל שיעור רצועה דהיינו כשיעור שיש מן הקיבורת עד האצבע וכדי שיכרוך באצבע ג"פ (כמ"ש בסעיף מ"ד בס"ד) וכ' הב"י דבס"ה משמע בהדיא בתוך שיעור רצועות היד דהיינו כדי שתגיע עד אצבע אמצעי ויכרוך בו ג"פ אם נפסק אין לו תקנה לר"ת בקשירה ולרש"י אפילו בתפירה ולפי דבריו אפשר דה"ה לרצועות הראש שאין להם תקנה אם נפסקו תוך שיעורן דהיינו של ימין עד הטבור ושל שמאל עד החזה (כדלקמן בסוף סדר תיקון תפילין) ובתרומת הדשן העלה דאין לאסור ברצועה של יד באורך השיעור שמן הקיבורת עד אצבע האמצעי וכפי מה שיכול לכרוך ג"פ סביב האצבע אלא אם היה פושט הרצועה מן הקיבורית עד האצבע בלא כריכה סביב הזרוע אבל כל יתרון האורך שהוא בשביל שכורך הרצועה כמה פעמים סביב הזרוע כמו שרגילין העולם באותו יתרון אין להקפיד אקשירה ותפירה כלל דאינו מן הצורך וכן הוריתי כמה פעמים להתיר עכ"ל ת"ה מסיק הב"י דהיכא דלא אפשר מוטב לסמוך על דברי המיקל מלהתבטל ממצות תפילין:

מר בריה דרבינא עביד כי דידן. פירש"י כמנהג שלנו וז"ל התוספות עביד כי דידן דפשיט ושדי להו על כתפיו מלפניו:

ופותיה דרצועה כאורכיה דשעורה. וכתב הרמב"ם שאם היתה רחבה מזה השיעור כשירה. וכתב עוד ושירי הרצועה פסולים עד שיהא ארכה ורחבה כשיעור או יותר עליו וכן משמע בסמ"ק דאם פיחת פסול אבל המרדכי כתב בשם הסמ"ג דאם פיחת או יתר לית לן בה וכתב הב"י ס"ס כ"ז דהיכא דלא אפשר מניחים כמות שהן עד שימצא אחרות כשיעור ולענין ארכן של הרצועות יתבאר בסוף סדר תיקון תפילין:

דשיעור רצועה של יד אמר ר"ל עד אצבע צרדה. והרמב"ם כתב בפ"ג וז"ל ואורך רצועה של יד כדי שתקיף את הזרוע ויקשור ממנה הקשר ותמתח רצועה אחת על אצבע אמצעית ויכרוך ממנה על אצבעו ג' כריכות ויקשור ע"כ וכ"כ סמ"ג בשם הרי"ף וכן משמע מדברי שימושא רבא וכתב המרדכי שנ"ל שמפרשים הכי רבא קטר לה כלומר קושר רצועה באצבע צרדא רב אחא בר יעקב קטר ג"כ באצבע צרדא ומתלית פירוש גודל סביב אצבעו ג"פ א"נ מתלית כמו משלש והיא היא ע"כ וכתב הב"י והם תופסים עיקר כרב אחא ולא נזכר בדברי הפוסקים כמה פעמים צריך לכרוך הרצועה על הזרוע והעולם נוהגים לכרוך שש או שבע כריכות עכ"ל ועיין עוד בסוף סדר תיקון תפילין וכתוב בספר מהרי"ל בהל' תפילין דמהרי"ל אמר שאין מקובל לו מנהג בני אוישטריי"ך דכורכים נמי הרצועה פעם אחת גם כן על התיתורא שבזרוע כדי להדקה בחוזק על הזרוע ואין נכון רק יהיו תלוין כעין של ראש וקשרתם דאמרה תורה נתקיים במה שקשרה עם הרצועה שבתוך המעברתא עכ"ל וכלומר שכמה שהקציצה של ראש אין מהדקין על תיתורא שלה ברצועה כלל אלא הרי היא תולה ברצועה שבתוך המעברתא כך גם הקציצה של יד תהיה תלויה ברצועה ולא יהדק עליה שום רצועה שאין לנו לחלק ביניהם כלל ורמ"י ז"ל לא ידע מקומה של הגהת רבו ז"ל ולפיכך בדה מלבו טעם לדבר ואיננו מ"מ נ"ל שבני אושטרייך לכך נהגו להדק של זרוע מפני שמכסים אותה בבגדים ואם הבגדים צרים מתנדנדת התפלה ממקומה ע"י בית הזרוע כשפושט אותן לכסות הזרוע וכדלעיל סעיף כ"ב:

ובשמושא רבא מפרש שיעורייהו ויתבאר לקמן בסוף סדר תיקון תפילין:

ומטעם זה היה מסתפק הרי מ"א אם צריך לחלוץ תפילין של יד כו'. ותימה לי דהטור בסימן מ"ג לא הזכיר כלל להך ספיקא נראה מזה דמאי דמספקא ליה להרימ"א מפשט פשיטא ליה משום דסבר דכיון דאין לדל"ת ויו"ד שייכות שם של שד"י הלכך אין להם קדושה זו שלא ליכנס בהם לבה"כ ומדברי רש"י דבסימן ך' אדשלא תהא רצועה יוצאה כו' נראה נמי דס"ל דאין לרצועה של יד קדושה זו וע"ש ומ"מ תמוה הוא שלא הזכירו כיון דאביו רבינו ז"ל כתב ספיקו ולא פשיט ליה וכבר כתבתי זה ג"כ במעיו"ט דפרק מי שמתו סימן כ"ו.

נוייהן של רצועות. שסובבות סביב ראשו. כ"כ הטור בס"ס כ"ז ועיין לקמן בסעיף הסמוך:

ומיהו גם על הקשר קאי. ולאו דוקא של ראש אלא ה"ה של יד כמו שאכתוב בסעיף דלקמן בשם המרדכי:

מאן דאפיך רצועה של יד. והטור לא הזכיר אלא בשל ראש נראה שסובר כדברי תשובה הראשונה אבל המרדכי כתב ג"כ כדברי תשובה אחרת שכתב אהא דאתהפכא ליה רצועה וז"ל אי קאי ארצועות של ראש כ"ש אקשר של יד ועוד דלא אשכחן חילוק בין של ראש לשל יד ואין בידי להקל וטוב להחמיר ע"כ וז"ל הרמב"ם ולעולם יזהר להיות פני הרצועה למעלה בעת שקושר אותם על ידו ועל ראשו וכתב ב"י שמהר"י אבוהב ז"ל כתב דלישנא דרמב"ם דייק דלא קפדינן אלא שלא תתהפך הרצועה בשעת הנחה אבל אם הניחה כתיקנה ואח"כ נתהפכה אינו נקרא פושע ע"כ ונ"ל שאין זה דקדוק דכל שמניחה כתיקנה אינה עשויה להתהפך מעצמה עכ"ל הב"י וטעמו דקפידא דהיפוך אינו אלא ברצועה שמסבב הראש כלישנא דהטור שכתבתי בסעיף דלעיל ודכוותה נמי בשל זרוע ברצועה המסבבת הזרוע ויראה נמי דלא בכל הרצועה שכורכים סביב הזרוע אלא ברצועות של סיבוב הראשון דהיינו שבסיבוב ההוא מהדק הקציצה בזרועו:

כלפי פנים. פרש"י ממול עורף וכתב הב"י וז"ל כתב הרמב"ם צריך לכוין אותה. באמצע כדי שיהיו בין העינים ונראה שטעמו מהא דאמרינן צריך שיהא כלפי פנים כדפירש"י והרא"ש ז"ל דכיון דהקשר ממול עורף ממילא הקציצה היא בין העינים ובלאו הכי צריך לעשות כן לקיים קרא דכתיב והיו לטוטפות בין עיניך עכ"ל הב"י:

בתפילין של יד קאי. וכתב מהר"י אבוהב דרבינו האי פירש נמי בשל יד ושנראה ממ"ש העיטור בשמו שגם לסברא זו הקשר יהיה לצד ימין והתפילין יהיו למעלה ולא בא לומר אלא שלא יעשה המעברתא כ"כ גדולה שיטה הרבה למטה כשיקשור התפילין אלא שלא תהיה גדולה אלא כדי שתכנס בה הרצועה ואז יהיה הקשר סמוך לתפילין ויהיה הקשר והתפילין בגובה אבל בעל המאור כתב וצריך שיהא הקשר מלמעלה ולמטה ממנו מעט בעיגול הזרוע תהיה התפילין ששם לב האדם הנה נראה מזה שצריך שיהיה הקשר למעלה לצד שמאל והתפילין למטה לצד ימין ובעל העיטור כתב עוד דבמנהגא תליא מלתא וכתב שנהגו שיהא הקשר נוטה מעט לצד ימין עכ"ל וקשה לי להבין מה ענין זה שכתב במעברתא שלא תהא גדולה כו' ועייו במ"מ על לשון רבינו ומרחיק הקשר וכו' וכתב מהר"י חביב דשני מנהגים אלו ראה בעיניו ושכל אחד מהם בנוי על יסוד שוה לשניהם והוא שלעולם עושים קשר של יד בקצה האחד של הרצועה ואח"כ מכניס התפלה ברצועה ועל יסוד זה יש שני המנהגים יש שמכניסים התפלה ומתחילים בקצה האחד של הרצועה ומעביר במעברתא של תפילין כל הרצועה עד שמגיע לקשר אשר הוא בסוף האחד ואז תשאר התפלה למטה והקשר למעלה ר"ל שהתפלה היא יותר פנימית וקרובה ללב מהקשר את זה ראיתי בימי חרפי אח"כ מנהג אחר גם הוא בנוי על היסוד הנזכר אבל אינם עושים כמנהג הראשון להכניס ראשונה בתפלה קצה הרצועה האחד שאין בו קשר רק עושים באותן שלעולם ישאר הקשר יותר תחתון וקרוב אל הלב מהתפלה ולעשות זה מדקדקים שלא להכניס הרצועה תוך המעברתא כשיתחילו להכניס ראשונה קצה הרצועה האחד שאין בו קשר רק מכניסין כפל הרצועה הנמשך אחר עשיית הקשר תוך המעברתא ונשאר הקשר והיו"ד אשר בו למטה מהתפלה אבל כניסת הרצועה תוך כפל הקשר תבא למעלה מהתפלה וזה נראה לעין המנהג הזה ראיתי נוהגין כותבי תפילין מדקדקים ושמעתי שהיו נוהגין כן במאמר ארי הגדול הרב רבי יצחק די ליאון ז"ל וכן נוהגין עתה ואין ספק שהיה מדקדק בזה כדי לקיים דברי הגאון כמו שכתובים למעלה ע"כ ובסוף דבריו כתב עוד כי זה המנהג השני הוא הנכון ע"כ ומ"ש במנהג השני שמדקדקים שלא להכניס כו' רק מכניסים הרצועה כו' תמיהני על זה שהרי יכולים להכניס קצה הרצועה האחד שאין בו קשר באופן שישאר הקשר והיו"ד אשר בו למטה מהתפלה והוא שיכניסוהו בצד הימיני של המעברתא כשהקציצה מונחת לפניו והמעברתא סמוך אליו ולא עוד אלא שלהכנסת כפל הרצועה כו' צריך שתהא המעברתא רחבת ידים או שהקשר שבו הכפילה הזאת צר ודק מאד ואולי גם שניהם יחד וזה לא יתכן לרוב הפעמים אם מפני תוכן הרצועה ועור ואם מפני תוכן עור המעברתא וכתב בספר הזוהר בפרשת פינחס על פסוק שמע ישראל יו"ד איצטריך דלא יעדא כלל מגו תפלה של יד דלא יעביד פרודא והאריך בטעם הדבר ובסוף כתב דמאן דרחיק ליה ירחיק ליה מעידונא דלעילא ועל דא כתיב כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו ע"כ וכתב בתרומת הדשן דבמקצת מקומות נוהגים לתקן קשר של תפילין של יד בענין שכשמניחין אותו בזרוע המעברתא שבה הרצועה עוברת מונחת לצד הכתף והקציצה לצד היד ובקצת מקומות נוהגים לתקן איפכא שהקצוצה מונחת לצד הכתף והמעברתא לצד היד ע"כ וכתב ב"י דעכשיו נהגו כל העולם כמנהג הראשון שהמעברתא לצד הכתף והקציצה לצד היד ע"כ:

משעת הנחה ועד שעת קשירה. פרש"י דכיון דעדיין לא קשרן עובר לעשייתן הוא ולקמן ר"ס י"ז כתב רבינו משעת הנחתם פירוש משיתחיל להניחם עד שעה שיהדקם בזרועו ובראשו כדי שתהיה הברכה עובר לעשייתן וכתב ב"י שכ"כ הר"ר יונה בפרק תפלת השחר גבי תפלת הדרך והרמב"ם כתב וכל המצות כולם מברך עליהם עובר לעשייתן לפיכך צריך לברך על תפלה של יד אחר הנחה על הקיבורת קודם קשירתה שקשירתן זו היא עשייתן ע"כ ויש לדקדק היכי קאמר דמשום דכל המצות מברך עליהם עובר לעשייתן לפיכך צריך לברך אחר הנחה דאדרבה אם יברך קודם הנחה הוי מברך טפי קודם לעשייתן וי"ל דבעינן שיברך קודם עשייתן בסמוך וקשירתן זו היא עשייתן וכשמברך אחר הנחה וקודם קשירה הוי שפיר קודם לעשייתן אבל לא יברך קודם הנחה משום דה"ל קודם דקודם עכ"ל הב"י ואע"ג דכתב עוד תירוץ אחר ולאותו תירוץ אם רצה לברך קודם הנחה מעת שהמצוה מזומנת לפניו לעשותה הרשות בידו וכתב שאפשר שזה דעת רבינו ירוחם אלא דמדברי הרא"ש והר"ן בפרק לולב הגזול נראה כתירוץ הראשון דאינו יכול לברך קודם הנחה וכן ראוי לנהוג עכ"ל וכן נראה ג"כ ממה שפירש נימוקי יוסף אמאי נקט שמואל עובר לעשייתן ולא קודם לעשייתן דלא תימא שיקדים הברכה הרבה לעשייתן כו' וכן הוא מוכרח ג"כ ממ"ש הטור א"ח ס"ס ר"ו אברכת המוגמר וכתבתי לשונו בפ' כיצד מברכין במעיו"ט ר"ס ל"ה והוי יודע שאע"פ שהרמב"ם ז"ל לא פירש אלא ברכת תפילין של יד מאימתי היא כבר כתבתי לעיל לשון רבינו דכן נמי בשל ראש:

אמר רב חסדא סח בין תפילין לתפילין חוזר ומברך. וכתב המרדכי דדוקא אומר ר"ת אם סח דברים בטלים אבל סח בצורך תפילין אין חוזר ומברך כדאמרינן בברכת המוציא ע"כ ועיין בסימן דלקמן:

להניח תפילין. כתב האגור בשם מהר"י מולין שיש לברך להניח בקמ"ץ תחת הה"א אבל לא בפת"ח ודג"ש אף כי אין חילוק במשמעות מ"מ ראוי לברך בלשון הכתוב כמו להניח ברכה אל ביתך עכ"ל בסימן ל"ז ודלא כמו שחשב רמ"י ז"ל דסוף דבריו הן דברי הב"י ומ"מ יפה כתב לחלוק עליו ממ"ש דאין חלוק ואמר הוא ז"ל דטובא איכא בינייהו ואדרבה הרי הם כשני הפכים שכשהוא בקמ"ץ והוא כמו להניח שרשו נוח מנחי העי"ן שענינו נח כמו ותנח התיבה וכשהוא בפתח הוא כמו אחיכם אחד הניחו אתי שרשו ינח מנחי פ"א שענינו הנחה ועזיבה כמו ויניחהו מחוץ לעיר ומטעם זה עצמו לא יאמר בפתח שיהיה כאומר שיעזוב התפילין עכ"ד ואומר אני דלמ"ד דתפילין ידגיש שהרי פירש רבינו לעיל סימן ב' דתפילין לשון פלילה הוא ששרשו פלל וצריך דגש בלמ"ד להורות על הכפל:

על מצות תפילין. נ"ל הנכון לומר בפתח הוי"ו שהוא דבוק וכ"ש לפרש"י דלא קיימי ברכה כלל אלא על של ראש בלבד בודאי דא"א לומר בחול"ם אבל לר"ת דסובר שברכה זו ניתקנה בלשון זה לפי שהוא גמר המצות לפי זה נוכל לומר בחול"ם כאילו הוא לשון רבים ויכלול ג"כ תפילין של יד אלא דאף לפירוש רבינו תם לא כתב רבינו דקאי אשל יד אלא משום שבתפילין של ראש נגמר בה מצות תפילין משום כך לא תקנו להניח שהוא ההתחלה ותקנו על מצות כלומר שעכשיו נגמר המצוה ואדרבא על להניח כתב לר"ת דקיימא אשל ראש ולפיכך אף לר"ת הנכון לומר בפתח הוי"ו מיהו למה שאכתוב בסעיף דלקמן ללשונו של הטור מבואר דסובר דברכה דעל מצות קיימא ג"כ על של יד יש לומר בחול"ם והבורר יברור ואני רגיל לומר בפת"ח דלרש"י ודאי הנכון לומר כן ואף למאי דנימא דקיימא נמי אשל יד מ"מ שפיר קאמרינן בפת"ח שהרי יכולים אנו לכלול שתי התפילין במצוה אחת על שם ששתיהן תפילין הם וכחדא חשיבין אע"פ שאינן מעכבות זו את זו עיין בסוף סימן דלקמן:

וקאי נמי על של ראש. ומהאי טעמא כתב רבינו בתשובה שמיד אחר שקשר של יד על הזרוע היה מניח של ראש קודם שהיה כורך הרצועה סביב זרועו מפני שברכה של יד שייכא גם על התפילין של ראש וכריכת הרצועה סביב הזרוע אינה ממצות הנחת תפילין וכ"כ רבינו ירוחם בשם המפרשים והטור ס"ס כ"ה כתב שטעמו מפני שברכה שניה חוזרת גם על של יד וכתב ב"י דנראה דהיינו לומר דכיון דברכת על המצות היא על גמר המצוה וכמו שכתב ג"כ רבינו א"כ קיימא גם על של יד ומ"מ איני יודע למה שינה דברי הרא"ש עכ"ל וכתב עוד הב"י וז"ל יש נוהגים לתקן תפילין של יד וקודם שיניחוהו לוקחים של ראש ומתקנים אותו כדי שלא יצטרכו להפסיק בין הנחת תפילין של יד להנחת תפילין של ראש בתיקון תפילין של ראש וכתבו רבינו הגדול מהרי"א ז"ל והרב מהרי"ן חביב ז"ל דטעות הוא בידם לפי שהם מעבירים על המצות וצריך למחות בידם וללמדם שאחר שיניחו של יד יקחו של ראש ויתקנוהו ויניחוהו דאותו תיקון כיון דצורך הנחה הוא לא הוי הפסק וראיתי בתשובות הר"ר יוסף גאקטיליא ז"ל שע"פ הקבלה אסור להוציא תפילין של ראש מהתיק עד שתהיה תפילין של יד מונחת עכ"ל הב"י וכתב רמ"א וז"ל יש מי שכתב להניח של יד מיושב ושל ראש מעומד ובמדינות אלו לא נהגו כן אלא שתיהן מעומד עכ"ל ורמ"י ז"ל כתב דמנהג הראשון אינו מנהג ולא עשה יפה בזה דאילו ידע מבטן מי יצאו אלו הדברים לא מילא את לבו לומר כן שבשם הזוהר כתב כן האגור בסימן פ"ד וכתב שיש לו טעם בקבלה:

וכן היה נוהג מהר"ם מרוטנבור"ג. והאגור כתב וז"ל ואני המחבר מצאתי בספר הזוהר בפרשת פינחס מאמר דרשב"י דאין לברך על שניהם אלא ברכה אחת וז"ל אמר ר"ש תפילין דרישא אינון על מוחא לקבל זכור ותפילין דדרועא שמאלא על ליביה לקבל שמור ומה זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו אף הכא ברכה אחת לתרוייהו ולא צריך לאפרשה בשהייה בעלמא בין דא לדא כמה דאוקמוה ואני תמהתי על הני רברבי החולקים על רשב"י אם היה שידעו מאמר זה ומכל מקום העולם נוהגים לברך שתים עכ"ל וכתב עליו הב"י ואיני יודע למה תמה על זה יותר מכמה דינים שמצינו שכתב רשב"י בספר הזוהר הפך ממסקנא דבגמרא ואין הפוסקים כותבים אלא מסקנא דבגמרא וטעמו משום דאפילו אם היו יודעים דברי רשב"י לא יהיו חיישי להו במקום דפליג אגמרא דידן והמפרשים דלעולם צריך לברך שתים משמע להו דבהדיא קאמר גמרא הכי ולפיכך פסקו כן כ"ש שבימי הפוסקים עדיין לא נגלה ספר המאור הקדוש בעולם (אמר י"ט זה לא ה"ל להקשות שהרי האגור בעצמו. התנה תנאי זה אם היה שידעו כו' ואדרבה זה כסותר הנחתו דלא הוו חיישי כו') ועוד שאין המאמר מכריע שלא לברך אלא ברכה אחת דהא אפשר דאיהו נמי סבר דמברך שתים וממה שכתב אף הכא ברכה אחת לתרוייהו היינו לומר דברכת להניח קאי נמי אשל ראש ומש"ה אין להפסיק ביניהם והרב מהרי"ן חביב כתב ששמע מקובלים אומרים שמצאו בספר הזוהר שאסור לברך שתים ושהראוי לו רבים מהם אותם המאמרים וראה שאין בהם עזר כל כך לקיים מה שאומרים בשמם ושמקובל אחד הראה לו מאמרים שאפשר לקיים מהם שראוי לברך שתים והוא ז"ל כתב שהיה נוהג לברך שתים כדברי ר"ת ולהציל עצמו מספק ברכה לבטלה היה אומר אחר הברכה ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד ואע"פ שאין משיבין את הארי אין דבר זה נראה בעיני שיביא האדם עצמו לידי ספק ברכה לבטלה ויסמוך על שיאמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד והרשב"א כתב בתשובה כדברי קצת הגאונים והרי"ף שאמרו שאין מברכין אלא ברכה אחת על שתיהם אנו נוהגים ע"כ וכן הלכה מאחר שהרי"ף והרמב"ם ז"ל מסכימים בכך וכ"ש שרש"י והרשב"א סוברים כן וכן נהגו העולם שלא לברך אלא ברכה אחת לבד עכ"ל הב"י אבל מנהג אשכנז כדברי ר"ת לברך שתי ברכות אפי' אם לא הפסיק כמ"ש רמ"א ז"ל וכתב ג"כ דטוב לומר תמיד אחר הברכה שניה בשכמל"ו וטעמו נ"ל דלא חש לדברי הב"י לפי שאנו נמשכין לענין הלכה אחר ר"ת בזה ולרווחא דמילתא טוב לומר בשכמל"ו לא שמכניסין עצמנו בספק ברכה כלל והב"י מפני שמנהג שלו וכל ארצות ההם שלא לברך אלא אחת מפני כן חשב למכניס עצמו בספק כו' הא דיש לומר בשכמל"ו כתב רבינו בפ' כיצד מברכין סי' ך' ומ"ש רמ"א דטוב לומר תמיד כולל בלשון הזה אף אם היה סח ביניהם דאע"ג דלרש"י נמי מברך על מצות כשסח מ"מ אינו חוזר ומברך להניח ולדידן אליבא דר"ת חוזר ומברך ג"כ להניח ולפי שאין להפסיק בין שתי הברכות עם בשכמל"ו לכך כתב דתמיד אפי' בענין זה אומר בשכמל"ו אחר הברכה שניה אלא דאז כשסח צריך שיכוין באומרו בשכמל"ו על ברכת דלהניח שחזר ובירכה:

כל אימת דממשמשי בהו מברכי. וכתב רמ"א דאם ממשמש באחד מהם מברך כמי שמניח תפלה אחת כבסוף הסי' דלקמן:

פירש ר"י כשהיו ממשמשין בהם להחזירן למקומן וכו'. דלא כפרש"י שנראה מדבריו שאע"פ שלא נשמטו ממקומם מברך עליהם כל זמן שממשמש בהם ואע"פ שכן נראה ג"כ מדברי התוס' וסה"ת ונימוקי יוסף מ"מ פסק הש"ע כדברי ר"י ורבינו ונראה לי משום שכן נראה ג"כ דעת הרמב"ם ואע"פ שבב"י כתב שיש לפרשו ג"כ שדעתו כרש"י מ"מ נראה יותר שיש לפרשו דדעתו כר"י וגם הטור ורבינו ירוחם כתבו כר"י וכתב עוד הטור בסי' ח' די"ל דהא דכל אימת דממשמש בהו מברך היינו כשזזו ממקומם ולא ידע שלא היה במקומם אבל אם הזיזם ממקומם אדעתא להחזירם מיד לא היה צריך לברך ולזה דעתי נוטה ונחלק עליו הב"י מהא דאמרינן בפרק לולב וערבה רבא לא עביד כשמעתיה אלא מקדים וקאי ועייל לבית הכסא ונפיק ומשא ידיה ומנח תפילין ומברך וכי איצטריך זימנא אחרינא עייל לבית הכסא ונפיק ומשא ידיה ומנח תפילין ומברך וכי היכי דבהסירם על דעת להחזירם מיד צריך לברך ה"נ נשמטו ממקומם דנראה שדינם שוה להסירם ממש דהא כל אימת דממשמשי בהו כשנשמטו ממקומם צריך לברך עליהם כאילו הוסרו ממש ע"כ ורמ"א ז"ל כתב כדעת הטור ודהכי נהוג ונ"ל טעמו דאע"ג דנשמטו ממקומם דינם שוה להסירם ממש וכדברי הב"י אכתי לא דמי אלא להסירם על דעת להחזירם ולא שהיה מפסיק ביניהם בעשיית צרכיו כההיא דרבא דהתם שאני שכיון דבשעת ההפסק לא חזי לתפילין הוי הפסק גמור וצריך ברכה אחרת כמו הפסקת הלילה דאפי' לחכמים מברך שחרית מיהת אבל במסיר אותם ע"מ להחזיר לשום טעם אחר ואינו מפסיק בין ההסרה להחזרה בענין דלא חזי לתפילין לא הוי הפסק לא בהסרה ממש וכ"ש בהשמטה בעלמא ע"מ להחזיר וסעד לחילוק זה מהא דפ' מי שמתו סימן כ"ג גבי אם שהה כדי לגמור את כולה וע' עוד בסעיף דלקמן בשם הראב"ד ומה שיש להקשות על דברי רמ"א מדבריו דהכא שבהלכות ציצית סימן ח' יתבאר בס"ד לקמן במקומו בהלכות ציצית סעיף ס"ח וכתב בתשובת מהרי"ק שרש רל"ג וז"ל עוד בקשתיך להודיעני דעתך הרחבה בענין מי שמניח תפילין של יד ובירך עליה בעוד שהוא מהדק הרצועות על זרועו ובתחלת ההידוק נפסק הקשר של יד והוצרך לעשות קשר אחר אמנם לא הסיח דעתו ועשה קשר אחר האם יצטרך לחזור ולברך על של יד אחר שנעשה הקשר החדש וחזר והניח תפילין של יד או לא ע"כ ולא נכתבה התשובה שם ומסיק הב"י דשאלה דשאילה היא דוקא כשנפסק בתחילת ההידוק כיון דאכתי לא הויא הנחה נמצא דברכה שבירך תחלה עדיין לא חלה על שום מצוה וכיון שלא הסיח דעתו ממנה חיילא שפיר על הנחה שניה ולזה הדעת נוטה שמאחר שלא הפסיק בדבר שאינו מענין התפילין עלתה לו ברכה ע"כ וזה לשטתו של הב"י דבחולץ ע"מ להחזיר צריך לברך הלכך אי הוה דכבר הידק נמצא דפשיטא דחוזר ומברך וכ"כ ב"י בהדיא אבל לרמ"א שפסק כהטור דאין חוזר ומברך בחולץ ע"מ להחזיר נוכל לפרש השאלה אפי' בכה"ג נמי ותפשוט נמי דאין צריך אף בכה"ג וקשיא על רמ"א שלא הגיה בש"ע על מה שדקדק הפנים לכתוב בתחלת ההידוק וכתב עוד ב"י שמצא כתוב באורחות חיים כלשון הזה כתב הראב"ד בתשובה שאם הותר של יד קודם הנחת תפילין של ראש מהדקן וא"צ לחזור ולברך עליהם אבל אם הניח של ראש ואח"כ הותר של יד מהדק ומברך עכ"ל וגם על זה אני תמה שזה נראה סותר סברתו של הב"י במ"ש דאם נפסק אחר שנתהדק דחוזר ומברך לפי שטתו ואילו הראב"ד מצריך דוקא שהניח של ראש ג"כ אחר ההידוק ותסייע למרן הטור ורמ"א וקושיא זו קשה גם בש"ע דכתב בדברי מהרי"ק דבתחילת ההידוק הוא וכתב ג"כ ללשונו זה של הראב"ד:

סח בין תפילה לתפילה עבירה היא. ואפי' להשיב שלום לרבו אסור כ"כ הרמב"ם בפ"ד מה"ת וכתב בפסקי מהרא"י סימן ק"ז דאפי' למאן דס"ל דבחוה"מ מניחין תפילין בלא ברכה כמ"ש רבינו לקמן ס"ס ט"ז אעפ"כ אסור לדבר ולהסיח בין תפילין לתפילין דלאו טעמו דאיסורא משום דמביא עצמו לידי ברכה שאינה צריכה לו אלא בלאו הכי עבירה יש להסיח כדמוכח מהך טעמא דכתב רבינו על שחוזר מעורכי המלחמה וכן בפ' בתרא דר"ה סימן ל"ב ועוד בפ' כיסוי הדם עד כאן:

עבירה היא בידו. פרש"י כשלא בירך על של ראש אלא סמך על ברכה ראשונה וכתבו התוס' מתוך פירושו משמע דאם סח ובירך שרי וליכא איסורא אלא אדרבה מצוה ושכר ברכה וכתב ב"י ס"ס כ"ה שאין כן דעת כל הפוסקים אלא שבכל ענין אסור לדבר אפילו חוזר ומברך:

ואף ליהא שמיה כו' אין להפסיק. ומסיק הב"י דלפי מאי דמסקי דשותק ושומע בתפלה כמ"ש בפרק מי שמתו סעיף נ"ד ה"נ שותק ושומע והוי כעונה לענין לצאת י"ח ענייה ולענין שיחשב כהפסק לא הוי כעונה:

כתוב באורחות חיים בשם העיטור שמותר לברך על תפילין שאולין אבל לא על גזולים דבוצע ברך ניאץ ה' עד שיהא בהם יאוש ושינוי רשות ע"כ ועיין בר"פ לולב הגזול:

חולץ של ראש תחלה. וכתב ב"י סי' כ"ח שכתב בספר מערכות האלקות שצריך לחלוץ תפילין של ראש מעומד:

אמר ר"ל אין מעבירין על המצות. ומסקי התוס' דלא שייכא דר"ל אלא היכא דבעינן למיעבד תרוייהו שיש להקדים ההוא דפגע ביה ברישא אבל היכא דלא עבדינן אלא חד לא גמרינן מיניה ונעביד לתדיר לחודיה ולא נעביד לשאינו תדיר ודייק הכי מדבפרק איזהו מקומן גבי שירי הדם היה שופך על יסוד מערבי קאמר בגמרא מדכתב אל פתח אהל מועד ותיפוק ליה מאין מעבירין על המצות וכן תו התם גבי שירי הדם היה שופך על יסוד דרומי דלמד ירידתו מן הכבש מיציאתו מן ההיכל וכן בר"פ קדשי הקדשים כו' ע"כ ובגמרא דיומא פרק בא לו (יומא דף ע') אמרינן דכשאינו עסוק במצוה אלא רואה אע"ג דאיכא ברוב עם הדרת מלך מ"מ אין זה בכלל אין מעבירין מדתנן התם הרואה פר ושעיר הנשרפים אינו רואה כ"ג כשהוא קורא ולא מפני שאינו רשאי:

כי יצטרך להסיר של ראש כו'. וכ"כ התוס' דפירקין ודיומא ולפי זה אם אירע שפגע בשל ראש תחלה צריך להעביר על אותה מצוה ויניח של יד תחלה וכ"כ הרא"ש בהדיא בתשובה וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל ודלא כנימוקי יוסף שכתב שיניח של ראש תחלה ולא יעבור על המצות ב"י סימן כ"ח ועיין לעיל סעיף נ"ו דיש למחות ביד המוציא תפלה של ראש ומתקן אותה קודם הנחה דיד כו':

והר"ר אליהו ז"ל פי' דלענין משמוש קאמר וכו'. וכתב בקצור וכך בטור לשני הפירושים דלעיל ודהך משום דאפשר דתרווייהו איתנהו:

וקאמר דבשל יד ממשמש תחלה דפגע בהן ברישא. וכתב הטור בסי' ס"א שכשקורא ק"ש ויאמר והיה לאות על ידכה ימשמש בתפלה ש"י וכשיאמר לטוטפת בין עיניך ימשמש בשל ראש וכתב ב"י סי' כ"ח דכן נהגו ועוד יתבאר בזה בהלכות ציצית סעיף ע"ג בס"ד ומכל מקום הטור והב"י גם שניהם ולרבות רמ"י ז"ל אגב רהיטייהו לא דייקי דנסבי לקרא דוהיה ואיננו בשמע ולא בוהיה אם שמוע כי אם בוהיה כי יביאך ומה ענינו לק"ש ובש"ע נשמר מזה וכתב לקרא דוקשרתם:

כתב הר"ד אבודרה"ם בשם גאון שמנהג החכמים לנשק התפילין בשעת הנחתן ובשעת חליצתן וכ"פ בספר אורחות חיים:

אין מעכבין של ראש. פירש נ"י ויברך על מצות תפילין על אותם של ראש שנמצאים וזה לשיטת רש"י דסימן דלעיל וכבר נתבאר שם בדברי רבינו דלר"ת מברך שתים כשמניח של ראש לבדו ותמה הב"י סי' כ"ו על ר"י לפי דגבי סח מברך שתים אע"ג דכתב לפרש"י מ"מ מסיק בשם הסמ"ג דלא כוותיה אלא כר"ת:

היכא דאיכא שום אונס. כבר כתבתי במעיו"ט בשם הב"י דבלא אונס אסור ומיהא מסיק דמ"מ נראה שאם לא הניח אלא אח' מהם אע"פ ששתיהן בידו ולא ה"ל שום אונס יצא ידי אותה מצוה שיקיים:

משיתחיל להניחם מפורש. לעיל סעיף נ"ב:

היה רוצה לצאת לדרך מניחן כו'. כבר כתבתי במעיו"ט דהגי' בגמ' ומתירא שמא יאבדו וז"ל הב"י סי' ל' כתוב בסמ"ק הא דשרי למשכים לצאת לדרך להניחם מיד במתירא שמא יאבדו היא ובהגה' כתוב ונראה דאפילו בלא חששא דשמא יאבדו מותר להניחם לכתחלה קודם היום בהשכים ויצא לדרך דליכא למיחש שיישן כיון שהשכים לצאת ע"כ ואפשר דמטעם זה כתבה הרי"ף אע"ג דמשמע דס"ל דאין מניחין תפילין בתחלה בלילה דהכא שאני כיון דהשכים ויצא לדרך ליכא למיחש שיישן בהם ולענין הלכה כיון דכתבו הרי"ף והרא"ש להאי ברייתא הכי נקטינן עכ"ל הב"י וכתב רמ"י ז"ל דנ"ל דהיינו דוקא כשרוכב על סוס או הולך ברגליו שאינו יכול לישן בהליכתו אבל ההולכים בעגלה ודאי אסורין להניחם שמא יישן בהם עכ"ל:

ואין נ"ל לסמוך על האי פיסקא משום דקי"ל הלכה כר"ע מחבירו. וגם המרדכי כתב בשם ר"י דנ"ל ראיה גמורה מן הירושלמי וכתבו התוס' בפרק בתרא דעירובין דכן עמא דבר והרשב"א כתב בתשובה שאין מניחין תפילין בחוה"מ וכן דעת התוס' והראב"ד ז"ל וכן אנו נוהגים ע"כ וכתב ב"י סי' ל"א וז"ל ועכשיו נהגו כל בני ספרד שלא להניחם בחוה"מ ושמעתי שמקודם היו מניחין אותם בחוה"מ כדברי הרא"ש ואח"כ מצאו שכתב רשב"י במאמר א' שאסור להניחס בחוה"מ ועל פיו נמנעו מלהניחם בחוה"מ וכ"כ מורי דודי הר"ר יצחק קאר"ו ז"ל בתשובה ומאמר ההוא איתיה במדרש הנעלם שיר השירים על פסוק לריח שמניך טובים וז"ל רב המנונא סבא הכי אמר אלין אינון ימים דאיקרון טובים ואינון תפילין דרישא דקב"ה מנח להון ועל דא אקרון טובים בגין דאינון נהרין ברישא דקודשא עילאה ובכל אתר יו"ט אינון תפילין דרישא (ואינון תפילין) דקב"ה מנח להון חולו של מועד דלא אקרי יו"ט אלין תפילין דדרועא דהא לית לה לסיהרא מגרמה כלום אלא מנהירו דיו"ט תפילין דדרועא דאיהו תפילין ש"י לא נהירא אלא מגו נהירו דתפילה של ראש תפילה דרישא ימים טובים תפלה דדרועא חולו של מועד ושפיר קאמר והכי איהו ועל דא חוש"מ אינון לענין עבידתא כגוונא דיו"ט ואיצטריך חדוה כגוונא דיליה ובגיני כך באלין יומין דאינון תפילין דמארי עלמא אסור לאנחה שאר תפילין דהא אלין יומין דאינון תפילין עילאין שראן על ראשיהון דישראל קדישין ר"א שאיל לר"ש אבוי תינח תפילין דרישא דשריין על רישיהון דישראל קדישין ביו"ט תפילין דדרועא דאיהו חולו של מועד היך אנו אחידו לה א"ל בגין דאינון אחדין לה ואיהו יד כהה אסור למיעבד עבידתא בסטרא דיליה איכא למיעבד חדוה בסטרא דתפילין דרישא ועמא קדישא אחדין תפילין ושריין עלייהו ביו"ט ובחולו של מועד ואסור לעברא תפילין דמארי עלמא מעל רישיהון ולאנחא תפילין אחרנין דאינון דוגמא ודיוקנא לתתא עכ"ל ומאחר שבגמרא דידן לא נתבאר דין זה בפירוש מי יערב לבו לגשת לעבור בקום עשה על דברי רשב"י המפליג כ"כ באיסור הנתתם עכ"ל הב"י ולי נראה דמכיון דטעמו של הרשב"י משום איסור מלאכה בחוה"מ א"כ לרבינו וסייעתו דסברי דאין איסור מלאכה בחול המועד אלא מדרבנן אין להשגיח במאמרו של הרשב"י בזה וכי הא דכתבתי לעיל סעיף נ"ז בשם הב"י עצמו שכתב כה"ג לענין ב' ברכות של תפילין ע"ש ולפיכך לא כוון יפה רמ"י ז"ל במה שכתב דטעמא דהאוסרים להניח תפילין בחוה"מ משום דפסח אסור באכילת חמץ ובסוכה חייב לישב בסוכה אלא ה"ל לכתוב טעמו של הרשב"י ז"ל. ומיהו עוד נראה לי דאין לנו להשגיח בזה על מאמרו של הרשב"י מכיון דגמרא דידן דמסכת מו"ק מוכח דחייבים וכן הירושלמי וכתוב בש"ע בס"ס תכ"ג וז"ל נוהגים לחלוץ תפילין כשרוצים להתפלל מוסף וטעמו כתוב בב"י סי' כ"ה משום דבאותה תפלה אומרים כתר כו' אבל מנהג העולם לחלוץ אף במקום שאין אומרים כתר כמ"ש שם רמ"א בהגה' ופירש רמ"י הטעם לפי שתפלת מוסף היא במקום קרבן מוסף ובשעת הקרבת המוסף הוא כמו יו"ט ממש וא"צ אות וכתב עוד ולי נראה לחלוץ התפילין בעת קריאת הס"ת קודם שקוראין ובראשי חדשיכם דלא גרע מוסף דקריאת הס"ת ממוסף דתפלה נראה לי עד כאן לשונו ולי אין נראה כן כמו שאכתוב בסמוך אחר שאעתיק לפני זה לשונו של רמ"י שבהלכות פסח סימן ת"צ סעיף ב' וז"ל יום שלישי שהוא חולו של מועד כו' ואנו נוהגים להניח תפילין כו' ובמוסף מסירים אותם דבשעת הקרבת הקרבן מיהו יו"ט הוא וא"צ אות ומוסף במקום הקרבת הקרבן הוא וכן בר"ח ונראה לי דבר"ח וכן בחוה"מ דפסח מסירים אותם קודם קריאת פרשת המוסף בס"ת דהא הקריאה היא ג"כ במקום ההקרבה כמו התפלה ובחוה"מ דסוכות יש להסיר אותם קודם שמברכים על הלולב שקודם ההלל דהא (ע"פ סוד הקבלה) כל מה שיכוונו סוד הד' פרשיות שבתפילין יש בסוד הד' מינין שבלולב וכיון שיש בידינו אות ד' מיני הלולב א"צ אות דתפילין נ"ל עכ"ל ולי אין נראה שום טעם בזה לא בתפלת מוסף ולא בקריאת התורה או נטילת הלולב שאין כל אלו כדאים להיותן אותות שידחו בשבילן לאות התפילין דשביתה ממלאכה הוי אות שהרי כל היום שובת וכן הא דאיסור חמץ וחיוב סוכה כל היום הוא ואע"ג דנטילת לולב כשר כל היום מ"מ בנטילה אחת יוצא וסגי בה ועוד לא מצינו סברא זו בגמ' לחלק היום ולומר שמקצת היום חייב בתפילין וקצתו לא ולפיכך המנהג הזה שהזכיר בש"ע אינו אלא כעין פשרה בין שתי הדעות המחייבת והפוטרת וכל כי הא נ"ל טפי למיקם אדינא ומכיון דאנן יושבי גלילות אשכנז קי"ל כסברת רבינו וסייעתו דבחוה"מ חייב הלכך אין לנו לסלקם ולהסירם אלא כמו בשאר ימים וכ"ש בר"ח וכדלקמן בסעיף ע"ט:

והמברך לא הפסיד. וכתב המרדכי שכן עשה מהר"ם שהיה מברך עליהם מההיא דירושלמי ע"כ וגם האגור כתב בסימן מ"ג שכן עשה אביו וכתב רמ"א שכן נוהגים בכל גלילות אשכנז אלא שאין מברכין עליהן בקול רם בחוה"מ כמו בשאר ימות השנה עכ"ל וגם למנהג זה לא ידעתי לו טעם נכון ואולי מפני אותם הסוברים להניחם בלא ברכה דיש להם טעם משום ספק ברכות והיו העולם נוהגים כן כמ"ש האגור הלכך אותם שראו להעמיד הדבר על הדין ולברך כדעת רבינו וסייעתו כדי שלא לבא לידי מחלוקת הנהיגו לברך בחשאי וזכר לדבר בשכמל"ו שאומרים בחשאי כדאיתא בפ' מקום שנהגו:

היה בא בדרך כו'. פרש"י בע"ש וכן נראה מדקתני וקדש עליו היום אבל התוס' פירשו בחול משום דלעיל מהא במימרא אתמר ושקעה עליו החמה וכתב דטעמו דבחול מניח ידו עליהן דילמא מישתלפי מידיה אבל פירש דאתיא כמ"ד לילה לאו זמן תפילין והב"י פי' אליבא דהטור דס"ל דלילה זמן תפילין ואפ"ה מיירי בחול וטעמא דיניח ידו עליהם שלא יראו הרואים ויטעו להניח לכתחלה ונדחק בל' דקדש עליו היום ואכתוב בסעיף ע"ח ותו תניא היה יושב בבית המדרש וכו':

אבל בגמ' גרסינן בכל הספרים וחשך והוה מנח תפילין וכן פרש"י כו'. וכבר כתבתי במעיו"ט בשם הב"י שכ"כ הר"ר יונה ולפ"ז אם לשומרן מורין כן שהרי רב אשי הורה כך וכך מסיק הב"י בהא דרב אשי אלא דמסיק כדברי הרמב"ם דלהניח אסור אפי' לשומרן ואם שלא לסלקם בהא איכא לאפלוגי שאם לא לשומרן אינו מסלקן רשאי ואין מורין כן ואם לשמרן מותר ומורין כן וכן פסק בש"ע ורמ"א לא הגיה עליו כלום אבל רמ"א כתב ג"כ כדעת רבינו יונה בהא דלשמרן מותר להניחן אבל השמיט דאף בלא לשמרן מתיר אלא שאין מורין כן וכתב נמי דאם לשומרן אע"ג דיכול להניח לכתחילה אין לו לברך עליהן ונ"ל דטעמו דאע"ג דמורין כן וכדפרישית אפ"ה מכיון דמדרבנן לאו זמן תפילין הוא אין לברך אע"פ שהתירו בכה"ג דהא במשכים לצאת לדרך התירו נמי בסי' דלעיל ואפ"ה אינו מברך עד שיגיע זמנן:

מודים לת"ק דאין מניחן לכתחלה משתשקע החמה. וכתב הב"י דבס"ה כתוב דהאי שקיעה דאסור להניחם מדרבנן היינו סוף שקיעה סמוך לצאת הכוכבים וכ"כ המרדכי עכ"ל ועל מה שפירשו התוס' בהא דלעיל היה בא בדרך כו' למ"ד דבחול מיירי וקתני בה וקדש עליו היום כתב הב"י דצריך לומר דאשמועינן דמשעה שקדש היום בע"ש הוי לילה לענין הנחת תפילין ע"כ ואני תמה דלא הרגיש לפרש דהוא דלא כס"ה והמרדכי דקידוש היום לאו סוף שקיעה היא והכי פרש"י בהדיא בריש פרק קמא דברכות אדתני מאימתי מתחיל לקרות שמע בערבין משעה שקידש היום בע"ש דהיינו בין השמשות ספק יום ספק לילה וכיון דספק הוא קדש היום מספק ע"כ ולכך נ"ל יותר לומר דהתוס' גורסין ג"כ בהך ברייתא ושקעה עליו החמה כי היכי דאתמר בההיא מימרא דלעיל מינה ומיהת כתוב בכתבי מהר"ר איסרלן סימן קכ"א שמי שלא הניח תפילין עד אחר תפלת ערבית שאסור לו להניחם אז הואיל ועשה לאותה שעה לילה בתפלתו דתרי קולי לא עבדינן עכ"ל:

אבל למ"ד זמן תפילין א"צ לחלוץ. ולפיכך בתשעה באב שמניחים תפילין בתפלת המנחה כמו שאכתוב בפ' בתרא דתענית אין לחלוץ אותם קודם תפלת ערבית ומה שהעם נוהגים לחלון אותם היינו טעמא דלאו כ"ע דיני גמירי וחכמי הדור אין להם להורות דהא אין מורין כן וראיתי בב"י סימן כ"ה שכתב וז"ל כתבו הגהות מיי' פ"ד בשם העיטור כך ראינו שהגאונים וכל ראשי ישיבות שאין חולצין עד כימי השמים על הארץ דערבית ע"כ ונראה שהיו מניחים אותם עליהם כל היום ולא היו חולצים עד אותה שעה עכ"ל הב"י וטעם המנהג דמניחים אותם עד אחר קריאת פרשיות של תפילין ולי נראה כמו שכתבתי עוד כתב הב"י דעכשיו נהגו העולם להניח תפילין עליהם עד אחר קדושת ובא לציון ע"כ וכתב רמ"א בשם פתח עינים וספר המוסר שלא לחלוץ עד שאמר בהם ג' קדושות וארבע קדישים דהיינו לאחר קדיש יתום ונתנו טעם לדבר ע"צ הקבלה והכי נוהגים המדקדקים ע"כ עוד כתב הב"י ביום שיש ס"ת נוהגים העולם שלא לחלוץ תפילין עד שיסלקו ס"ת ויניחוהו בהיכל וסמכי ליה מדכתיב ויעבור מלכם לפניהם וה' בראשם ע"כ ופירש דבריו רמ"א דהיינו במקום שמכניסים התורה לאחר ובא לציון גואל אבל לפי מנהג המדינות אלו שמכניסים התורה מיד לאחר הקריאה אין לחלצם רק כמו בשאר ימים ע"כ עוד כתב הב"י דביום ראש חודש נהגו העם לחלוץ תפילין קודם מוסף ושמעתי הטעם משום דבאותה תפלה אומרים כתר ואין נכון להיות באותה שעה כתר דתפילין כעין שכתב הזוהר בתפילין דחוה"מ כמו שכתבתי לשונו לעיל סעיף ע"ד ורמ"א כתב עוד דהמנהג לסלקם קודם מוסף בכל מקום אף במקומות שא"א כתר אלא נעריצך כו' ועיין מה שכתבתי בסעיף ע"ד:

חייב אדם למשמש בתפילין כל שעה ושעה וימשמש בשל יד תחלה כדלעיל סימן ט"ז וכן כשקורא שמע ואומר וקשרתם וגו' כמו שכתבתי בסעיף ס"ח:

זה הכלל יניח תפילין ביד תשש כח. וכן נראה שהוא מסקנת המרדכי ובהרגיל עצמו לעשות שום דבר ביד שמאל כתב דלא הוי הרגלתו כלום למקרי איטר אא"כ נולד כן מדלא מוקי מתני' דפרק הבונה כשהרגיל עצמו לכתוב בשמאל ויש לדחות היינו הך דמשני בשולט בשתי ידיו ומיהו נראה לר"ן דבעיקר כח תליא מלתא ע"כ אבל בסמ"ק כתוב השולט בשמאלו בכל דבר שמניח תפילין בימינו אבל אם הוא שולט גם בימינו בכתיבה הוי כמו שולט בב' ידיו מניח בשמאל וכתוב ע"ז בהגה' ולכך היה אומר מורי הר"ר יחיאל דאדם שהוא איטר ביד ימינו שרגיל לכתוב גם בימין אז יניח בשמאל עצמו דעיקר תלוי בכתיבה כדאמרינן מה כתיבה בימין כו' עכ"ל ונכתבה הגה' זו בהגהות מיימוני וגם הטור סי' כ"ז לא נקט אלא לדברי הר"ר יחיאל וכתב רמ"א דהכי נהוג:

כתב הב"י שמצא כתוב ששאלת אדם שיש לו מכה בזרועו היכן מניח תפילין הא מסקינן בר"פ המוצא תפילין מקום יש בזרוע להניח ב' תפילין ע"כ ועיין לקמן סעיף פ"ד:

על ידך בגובה של יד וכו' או אינו אלא על יד ממש כו' ומ"מ קרא דכ' על ידך שמעת מיניה דביד תליא מלתא ולפיכך גידם שאין לו יד רק זרוע פטור מהתפילין וכ"כ בא"ז דפטור אבל בתוס' כתבו דחייב ומסיק רמ"א דיניחם בלא ברכה:

ור"ת ז"ל אומר שהוא גובה בשר שבזרועו כו'. וכתוב בהגהת סמ"ק דמיהו אין כולו כשר להניח כ"א חצי הזרוע של צד הקוד"א כדאי' בשימושא רבא פלג זרוע ע"כ:

ש"מ דתפילין נמי אבישרא מנח להו. וכתב באורחות חיים שנשאל הרשב"א רצועה של יד אם יש עיכוב להניח מבפנים על הבשר כדרך שמניחים תפילין עצמה על הבשר או שדינה כרצועה של ראש שמניחים אותה על הבגדים מבחוץ אע"פ שהתפילין עצמם מניחים על הראש ממש והשיב מנין לך שתפילין של ראש צריך להניחם על הראש ממש אני אומר שאפילו על הבגד שעל הראש כו' כמו שאכתוב דבריו בזה בסעיף דלקמן ובסוף דבריו כתב ומעתה אין לנו ראיה לרצועות של יד מרצועות של ראש מ"מ כך נראין הדברים ומתפילין של יד עצמם הן מוכרעין שהרי הקציצה צריכה שתהיה במקום שדרכו להיות מכוסה עד שהיה רב אשי סבור שצריך להיות מכוסה לעולם ומעתה לא היו מתירין להיות הרצועה נראית מבחוץ והלא היא עוברת על היד ונכרכת באצבע אלא שלא הקפידה התורה להיות במקום לך לאות על הרצועה אלא על הקציצה ע"כ וכתב רמ"י ז"ל דמיהו מקפידים גם במה ששייך לקשירה בין בראש בין ביד:

אלמא שאין יכול להניחם על המצנפת. וכ"כ ג"כ בתשובה שצריך שלא יהא דבר חוצץ בין תפילין לראשו ובין תפילין לזרועו וטעמא משום דכתיב לאות על ידכה שלא יהא דבר חוצץ בינו לידו כדדרשינן ילבש על בשרו שלא יהא דבר חוצץ בינו לבשרו וכן דרשינן לטוטפות בין עיניך שלא יהא דבר חוצץ בין תפילין לבין עיניך אבל הר"ן אהא דתנן בפרק הקורא את המגילה עומד נתנם על בית יד אונקלי הרי זה דרך החיצונים כתב דהיינו שנתן תפילין של יד על חלוקו מבחוץ כנגד הקיבורת לא על בשרו ממש ועבדי הכי משום דכתיב לאות על ידך וכיון שהן לאות סבורים הן שראוי שיראו לכל ולא דרשי והיה לך לאות ולא לאחרים לאות ומכאן דקדק הרשב"א דתפילין של ראש מותר לתת אותם על כובע או על כסוי הראש דהא בשל יד לא אסרו ליתן אותם על גב אונקלי אלא משום דכתיב בהו לך לאות הא לאו הכי שרי ואילו תפילין שבראש אדרבה כתיב בהו וראו כל עמי הארץ כדאמרינן בעלמא אלו תפילין שבראש והא דאמרו מקום יש בין ציץ למצנפת להניח בו תפילין אפשר דהיינו משום דאסור לתת כלי אחר של מצוה על המצנפת עכ"ל והריב"ש כתב בתשובה למה אתה חושש מהנזילות אפשר לך למעבד כרשב"א ז"ל שכתב דתפילין של ראש מותר להניחם על כובע או על כיסוי הראש ודייק לה מדאסרו תפילין של יד משום לך לאות כו' אלא שעדיין קשה לי דבפרק כל הצלמים גבי עטרת מלכם שהיה מניחה במקום תפילין מקשה נמי דהא בעי לאנוחי תפילין ואיצטריך לשנויי מקום יש בראש להניח שתי תפילין. אבל ראיתי נוהגים להניח תפילין על הכובע לפי סברת הרשב"א ז"ל והר"ן כתב סברתו זאת בלי שום חולק עכ"ל ובתשובת הרשב"א תירץ קושיא זו דהריב"ש וכתב וז"ל ועטרת דוד שאני דאילו לא היה שם מקום מגולה לא היה אפשר להניח תפילין על עטרה כנגד מקום שמוחו של תינוק רופס אבל כתב הב"י דהרשב"א עצמו לא כתב שדעתו כך בבירור כמ"ש הר"ן בשמו אלא שמתוך טענה זו בא לידי ספק זה שהרי בין עיניך אפשר שאינו אלא לסיים להם מקום ומסיק בתשובה דלמעשה בין בשל ראש בין בשל יד רואין אנו מה שהרבים נוהגים וננהוג כן וכמו שאמרו בירושלמי בכיוצא בזה כל הלכה שהיא רופפת בידך ואינך יודע מה טיבה צא וראה מה צבור נוהגים ונהוג כן ע"כ ומאחר שהרשב"א עצמו לא סמך על עצמו לענין מעשה צ"ל שגם הר"ן לא נתכוון אלא ללמדינו דמהכא אפשר למילף שמותר ליתן דבר חוצץ בין תפילין לראשו אבל לא שיהא כן הלכה למעשה והריב"ש נראה שלא ראה תשובת הרשב"א אלא דברי הר"ן שכתב בשמו ראה ותפס אותן כפשוטן ומ"מ אדם שהוא עלול לנזילות ואם לא תתיר לו להניחם על הכובע לא יניחם כלל יש לסמוך על דברים הללו דמוטב שיניחם על הכובע כיון דאפשר דנפיק בהכי משיתבטל ממצות תפילין של ראש ואפשר שזה היה טעמו של הריב"ש ואע"פ שראה תשובת הרשב"א שלא כתב כן אלא להלכה ולא למעשה הוא ז"ל ראה כן למעשה מפני דמוטב שיניחם על הכובע משיתבטל מלהניח תפילין של ראש מיהו נ"ל שיכסנו כדי שלא ילמדו הרואים להניחם על הכובע בלא סיבה מספקת עכ"ל הב"י. והא דיכסם יש לו ראיה מהא דלעיל סעיף ע"ו וכתב עוד הב"י וז"ל אח"כ מצאתי בקיצור תשובת הרשב"א בלשון הזה כתב הרשב"א דמותר להניח תפילין של ראש ע"ג כובע למי שחש בראשו ויש אוסרים ומביאים ראיה מרבי יוחנן דלא הוה מנח תפילין בסיתווא מפני הקרירות ואי שרי לאנוחי ע"ג כובע למה היה נמנע ע"כ ונ"ל לדחות ראיית האוסרים דע"כ לא שרי להניחם בהפסק אלא ע"ג כובע דק הסמוך לראש אבל ע"ג כובע גדול או על המצנפת לא משום דא"א להניחם על גביהם כנגד מקום שמוחו של תינוק רופס וכמו שכתב הרשב"א גבי עטרת מלכם ור' יוחנן כיון שהיה צריך להסיר הכובע הגדול או המצנפת כדי להניחם היה מזיק לו הקרירות ומשום הכי לא הוה מנח להו בסיתווא עכ"ל הב"י וכתב רמ"א דהמניחים כך לא יברך על ש"ר רק יברך על ש"י להנית:

מהתחלת השער. ל' הטור סי' כ"ז מהתחלת עקרי השער במצחו:

במשוי של ד' קבין. כשהוא דבר שדרכו לשום עליו צריך כולי האי כמ"ש במעיו"ט:

ותי' הר"ר יונה דכ"כ היה חושש בראשו כו'. משמע דאי לא"ה שרי לכסויינהו וכתב המרדכי דבשמושא רבא כתוב צריך לכסויינהו כדי שלא יראו דכתיב לך לאות ולא לאחרים לאות והר"ן אומר דתפילין ש"ר נאמר עליהם וראו וגו' וכתיב נמי וראית דאוקימנא אקשר ויש לפרש דשמושא רבא מודה שצריך לראות הקשר ומיהו עתה חיישינן ליוהרא ומכסין אותן אע"פ שאין נכון עכ"ל ומדברי בעל התרומה נראה דלא איירי שמושא רבא אלא בתפילין ש"י דוקא וכך הם דברי א"ח שכ' וז"ל תפילין ש"י צריך לכסותן דכתיב לך לאות ולא לאחרים לאות אבל של ראש טוב להיותם גלוים ונראים דכתיב וראו כל עמי הארץ וגו' ואמר רבי אלעזר אלו תפילין שבראש עכ"ל ורמ"א ז"ל כתב בזה הלשון ובשל יד אין להקפיד אם הם גלוים או מכוסים וטעמא כדאיתא בסימן דלעיל בעובדא דאמימר דמסיק במקום לך לאות אתמר ומש"ה לא כוון יפה רמ"י ז"ל שכתב כלשון האורחות חיים דצריך לכסותן ולא היא שהיה לו לומר בלשון רבו כדתנן בעדיות וכתוב עוד בספר אורחות חיים בשם רבינו האי. מנהג הגאונים והחכמים ואבות ב"ד שמניחים אותם בגלוי אבל תלמיד בפני רבו אין מדרך ארץ לגלות תפילין בפניו שלא ישוו עצמם לרבותם בפניהם ונראים כעזי פנים וחוששים לעונש דמפני שתפילין דרך כבוד דכתיב וראו כל עמי הארץ וגו' עכ"ל וכתב רמ"א דנראה לו שעכשיו שאין מניחין אלא בזמן ק"ש ותפלה אפילו תלמיד לפני רבו יכול לגלות אף בשל ראש וכן המנהג שלא ליזהר עכ"ל ועי' בשמושא רבא:

בתפילין כשהן בראשו קאמר. כך פי' רש"י ועיין בסעיף דלקמן דעת הרמב"ם גם בשני סימנים הסמוכים לקמן ועוד עיין לעיל סימן י"ב וסעיף מ"ו:

לבית הכסא קבוע. כתב רש"י שכל בתי כסאות שבגמרא ע"פ השדה הם בלא חפירה ורוצה לומר דאילו שבבית פשיטא שלא יכניסם כלל כיון שיכול להניחם שישתמרו וכדמסיק רבינו בסמוך וכתב הטור סימן מ"ג דכל הסוגיא הזו דבדיני תפילין לבית הכסא ליתא אלא בשל שדות כבר כתבתי במעיו"ט בפרק מי שמתו כתב רבינו דבית הכסא עראי פשיטא שמותר דבה"כ עראי היינו שמשתין ולית הכא אלא גזירה דניצוצות ולא שייכין כשהן בראשו כמו שיתבאר בסימן דלקמן ומש"ה התיר הרשב"א שהרופא יכול ליקח העביט של מי רגלים בידו ותפילין בראשו דהא ודאי דקיל טפי ממשתין עצמו ומ"מ כתב דבעל נפש לא יסמוך על זה אבל הרמב"ם סובר דהך בעיא נמי לא מיירי אלא כשאינן בראשו דאילו כשהן בראשו פשיטא דאסור ואפילו בבית הכסא עראי דכל שמשפשף הוי גנאי וכדי בזיון לקדושת תפילין שעליו ואפי' אינה באותו יד שמשפשף בה וכתב הבית יוסף שנכון לחוש ולהזהר כדבריו:

ולא קשה מידי. ומיהו כתב רמ"א דטוב להחמיר כדברי רבינו האי:

ובה"א אוחזן בידו כו'. ולא פליג אהרחקה ארבע אמות בין בחליצה בין בהנחה וכן מפורש בקיצור ובטור:

ובלילה עושה להן כיס טפח. פירוש כשהוא חולצן בביתו ורבינו פירש כשנכנס לבית הכסא ואין צריך עוד להניחה כו' כמ"ש תהר"י בשמו בפרק מי שמתו:

גרסי' תו התם בגמרא דרבי יוחנן כי הוה אזיל לבית הכסא והוה ספרא דאגדתא בידיה וכו' וכתבו רבינו שם בפ' מי שמתו ס"ס כ"ז ועיין עוד שם בד"ח סעיף צ"א:

לא יאחז כו' וס"ת בזרועו ויתפלל. וכתב בתרומות הדשן דה"ה לכל כתבי הקדש ואפילו מחזורים ותפלות ואם אחזם בידו כדי להתפלל בהם שרי דדמו ללולב דבפרק לולב הגזול (סימן ל"ב) דמתפלל ולולבו בידו משום דמתוך שחביב עליו אין משאם ושמירתם כבד עליו ולא טריד והכא נמי הואיל ותופסם לשם תפלה עצמה כדי להתפלל בעיון ובדיוק יפה ולא לשמירתם אין שמירתם כבר עליו ולא טריד ועיין בפרק מי שמתו סימן ל"ט:

אבל כשהן בראשו מותר. ולעיל סעיף נ' כתבתי דעת הרמב"ם:

הנכנס לישן ביום. וכל ביום הוי שינת עראי שאין דרכו לישן בקבע וכל בלילה כיון שדרכו לישן בקבע חולץ אפילו לשינת עראי כך פירש הב"י בסי' מ"ד אבל הרמב"ם מפרש דעראי היא שמניח ראשו בין ברכיו והוא יושב ויישן ור"י אמרה התם בסוכה ועוד התנה הרמב"ם שעם שינת עראי לא תהא ג"כ עמו אשה. וטעמו כתב הכ"מ דסיפא דאורייתא דסוכה רבי יוסי אומר הילדים לעולם חולצין ואינם מניחים מפני שרגילים בטומאה וס"ל להרמב"ם דלאו דוקא ילדים אלא אורחא דמלתא נקט דסתם בחורים נשותיהם עמהם והתנה עוד הרמב"ם שצריך שיניח סודר על התפילין וכתב עוד שאם היו התפילין כרוכים בידו מותר לישן בהם אפי' שינת קבע וכל זה תלוי בסוגיא דהתם שבסוכה דתלת ברייתות מתנייא במילתא חדא תני ישן עראי ולא קבע וחדא תני ישן בין קבע בין עראי וחדא תני לא קבע ולא עראי ולא קשיין הא דנקט ליה בידיה והא דמנחי ברישיה והא דפריס סודרא עילוייה והא קמן דמפרש להך דישן בין קבע בין עראי היינו דנקיט בידיה ופירשה בכרוכים בידו ולאפוקי אחוזים בידו בלבד דבברייתא דפירקין שהיא אחיזה בעלמא בלא כריכה והיא ג"כ אסורה אפי' בעראי והך דעראי ולא קבע היינו דפריס סודרא עילוייה נשאר ע"כ אותה ששנאה דבין קבע בין עראי לא יישן שהיא היינו דמנחו ברישיה נמצא שלשיטת הרמב"ם כל זמן שהן בראשו (והש"ע כתב ג"כ או בזרועו) אסור אף בשינת עראי אא"כ שהניח סודר עליהן ולא היתה עמו אשה דאז יישן עראי והוא שמניח ראשו בין ברכיו והוא יושב ויישן ואם התפילין כרוכים בידו (או שהם בנרתקן. ב"י בשם העיטור) ואם אוחזן בידו ואינם כרוכין בידו אסור אף בשינת עראי כך הם דברי הב"י כן פסק בש"ע דלא כרבינו שלא חילק בהני חילוקים וגם דלא כוותיה בפירוש שינת עראי והרב רמ"י ז"ל שינה סדרי הש"ע בלשונו בזה ונפל בטעות גדול שהתיר לישן כשיושב ראשו בין ברכיו אפי' כשהם בראשו ובזרועו ומשמע ג"כ לדבריו שאין זה שינת עראי ולא פירש מה היא ובטעם אין אשה עמו ג"כ לא הזכיר טעמא דבגמ' וכמו שהארכתי בזה בספר מלבושי י"ט בס"ד:

כשהן בידו. ובב"י כתוב בשם ס"ה וז"ל כשהן בידו דוקא הוא דאסרו להשתין משום ניצוצות אבל בחיקו אם חגור חגורה או בבגדו בידו פשיטא דשרי בין להשתין בין לפנות דהא ליכא למיחש משום ניצוצות ע"כ ומיהו אין לפרש כן לדברי רבינו שהרי בפ' מי שמתו כתב לאחזן בבגדו וצ"ל התם דבבגדו ובידו קאמר דבבגדו לחוד לאו רבותא הוא דאדרבה זמנין דמשתלו כדלעיל וז"ל הטור שאם אחזן בידו אסור להשתין בהם מעומד אפי' אם הוא תופס אותם בבגדו מפני שצריך לשפשף כו' ולפיכך אני תמה על הש"ע שהעתיק לדברי שניהם דברי הטור ודברי הס"ה וכאילו אין מחלוקת ביניהם ורמ"י ז"ל הרגיש בזה ומפני כן בהעתקתו ללשונו של הס"ה מסיים דמיירי בבה"כ קבוע אבל א"א לומר כן כמו שעינינו הרואות מלשון הס"ה וגם אילו נתכוין הש"ע כהבנתו של רמ"י ז"ל ודאי שהיה לו לפרש ולא לסתום אחרי שיש לו לטעות להרואה את גוף דבריו בספר הב"י וגם אילו לא בא לומר הש"ע אלא בבה"כ קבוע לא חידש כלום במה שכתב שבבגדו ובידו מותר דזה הוא מה שכבר כתב בראש הסימן ולא עוד אלא דשם לא הזכיר שיהא צריך לתפסם בבגדו ג"כ אלא כשאוחזן בידו מותר. לכן יותר נראה בעיני דהש"ע לפום ריהטיה לא דק שז"ש בשם ס"ה שהוא חולק עם מ"ש כבר בשם הטור ושטעם הס"ה שסובר כפרש"י גבי אוחזן בידו דלעיל שכתב שלא בבגדו ודכוותיה א"כ בשל עראי לא מיתסר אלא בידו לבד. אמנם מה שדקדק רמ"י ז"ל לכתוב בידו בימינו ודאי שכן צריך לפרש דאל"כ ניחוש שיקנח דבשמאל מקנחים וכמ"ש במעיו"ט על ומצוה לשפשף כדלקמן:

וי"ל דבבית הכסא קבוע עושה צרכיו מיושב. שכך דרכו של בה"כ קבוע שעושה בו צרכיו מיושב ואם בבה"כ עראי היינו שמעולם לא היה בה"כ הוא רוצה לעשות צרכיו ג"כ דינו כן וכן נמי אם אינו אלא משתין מעומד אף בבה"כ קבוע דינו כבשל עראי וכולה מלתא תליא במיושב ומעומד אלא שחכמים דברו בהווה ורגיל כך כתב רמ"א ודברים ברורים הם בטעמם:

וכלין מי רגלים. ואם הוא עפר תיחוח כלים אפי' בעמידה וכן כשמשתין למקום מדרון אפי' כשהמקום קשה. הרמב"ם. והוא בפ' כיצד מברכין ובר"פ כל היד ושם כתבו רבינו:

עד שיגמור עמוד הראשון. ויוצא וחולצן וחוזר ונכנס. טור:

עד שיניחם כלי בתוך כלי. ומסיק רבינו בפ' מי שמתו סימן נ"ה דלא קאי אס"ת אלא אתפילין כמ"ש במעיו"ט וכתב עוד שם דשאר ספרי קדש דינן כתפילין וע"ש בד"ח סעיף קס"ד וקס"ה וקס"ו:

אמר רבא גלימא אקמטרא כו'. פרש"י ארגז של ספרים ובמגילה קמטרי דספרי כו' ולשון הראב"ד בספר בעלי הנפש כתבו הב"י א"ת סימן ר"ס עד שיתנם בכלי תוך כלי ויהיה העליון כלי שאינו כליין כגון גלימא עילוי קמטרא ע"כ ובסימן מ' כתב הב"י דנראה דל"ש לן בין עליון כליין ותחתון אינו כליין להיכא דהוי איפכא בכל גוונא שרי ע"כ ומכל הלין שמ"ש רמ"א בהגה' שלו אם שניהם אינם מיוחדים להם או שהפנימי אינו מיוחד להם וחיצון מיוחד להם מותר לא לאפוקי איפכא כשהחיצון אינו מיוחד והפנימי מיוחד דהא היינו גלימא אקמטרא שבגמרא אלא לרבותא נקט שאע"פ שמיוחד להם הוא מבחוץ מותר וכ"ש כשהמיוחד מבפנים ושאינו מיוחד מבחוץ וכדברי הב"י שבכל גווני שרי:

לסעודת קבע. משמע דלאכילת קבע דוקא צריך לחלצן אבל לא לאכילת עראי והכי איתא בהדיא בירושלמי פרק שני דברכות וכ"כ המרדכי וכ"כ הרמב"ם ב"י ס"ס מ':

האי סודרא דאזמניה כו' וצר ביה כו'. וכתב המרדכי בפ' בני העיר דאזמניה פירוש לעולם ולא לפי שעה אז כי צר חד זימנא קדיש וכ' הב"י ס"ס מ"ג דמשמע דאי צר ביה חד זימנא אדעתא למיצר ביה לעולם היינו אזמניה וצר ביה וכן נראה מדברי הרמב"ן בתורת האדם לגבי קבר ע"כ ורמ"י נשתבש בכאן שהצריך הזמנה לעולם וצר ביה חד זימנא אדעתא דהכי וכמ"ש בס"ד במלבושי יו"ט וכתב עוד הב"י בשם מהרי"א דאם התנה על הסודר בתחלה כשהזמין מהני:

אזמניה ולא צר ביה שרי. וכתב בס"פ ננמר הדין דדוקא בהזמנה דמשמשין הוא דאמרי' דלא מהניא אבל הזמנה דגוף הדבר עצמו מהניא כגון עבוד עור הקציצה של תפילין ועבוד הקלף עצמו אי עבדינן לשמה אסור להשתמש בהן חול בהך הזמנה גרידתא ורמ"י כתב שצ"ע אם התנה עליהן מתחלת עבודן אי מהני ולי בעניי איני יודע מהיכא תיתי דלא מהני:

תחת מרגלותיו לא מיבעיא לי כו'. ולהניחן במטה כנגד צדו נראה דאזלינן לחומרא ודיינינן ליה כתחת מרגלותיו מפני שפעמים מתהפך במטה וישכב עליהן כ"כ תהר"י ז"ל בפ' מי שמתו וכ"כ בקיצור:

ואפי' אשתו עמו. ומשמש מטתו כדפרש"י לקמן סימן כ"ח גבי יום טבילה הוא ומיירי כשנותנה בכלי תוך כלי דבלא"ה אסור לשמש כדלעיל סימן כ"ג אבל אם אינו רוצה לשמש מניח בין כר לכסת ולא בעינן כלי בתוך כלי ואפי' אשתו עמו במטה דאל"כ כי קתני לעיל אסור לשמש עד שיניחם בכלי תוך כלי הל"ל אסור להיות אשתו עמו במטה עד שיניחה כו' אלא דוקא כשרוצה לשמש אסור אבל כשאינו רוצה לשמש לא ולא חיישי' לשמא ימלך לשמש וישכח תפילין וכך דקדק הב"י סימן מ' וכתב דאף הרמב"ם ס"ל כך דבאין אשתו עמו א"צ כלי בתוך כלי אע"פ שתהר"י ז"ל כתבו בפ' מי שמתו שאין נראה כן מדבריו:

מניחן בין כר לכסת. ובאשתו עמו בכלי תוך כלי כדפרישית לעיל ולשון הקיצור מותר להניחן בתיק שלהן בין כר לכסת וכך כתבו תהר"י ז"ל דהיינו כלי אחד והכר שהוא כלי שני אבל הב"י כתב דמדברי הרמב"ם פ"ד מה"ת נראה שצריך להניחם כלי בתוך כלי קודם שמניחם בין כר לכסת וכן הלכה ע"כ:

שלא כנגד ראשו אבל כנגד ראשו אסור בכל ענין אפי' בכלי תוך כלי ואפי' אין אשתו עמו כ"כ תהר"י ז"ל ודקדקו כן מתוך הסוגיא שבגמ':

ויניח תפילין ויקרא ק"ש ויתפלל. וגם בעטיפת ציצית צריך ליזהר בשעת תפלה כ"כ הטור סי' ס"ד ור"ל כל ענייני תפלה וק"ש בכלל וכיוצא בזה ירושלמי העתקתי בשם התוס' ברפ"ק דברכות במעיו"ט וע' בפ' הרואה סעיף ע"ו שם כתבתי סדר עטיפת ציצית והנחת תפילין:

חולי מעים פטור מן התפילין. וכתב הרמב"ם בפ"ד מה"ת וז"ל מצטער ומי שאין דעתו מיושבת עליו ונכונה עליו פטור מן התפילין שהמניח תפילין אסור לו להסיח דעתו מהם ע"כ וכתב הר"ר מנוח אע"ג דבשאר מצות אמרינן דמצטער אבעי ליה ליתובי דעתיה הכא שאני משום היסח הדעת ע"כ המרדכי כתב שחולה פטור מן התפילין ותמה הב"י ר"ס ל"ת דא"כ אמאי נקט רב יהודה חולה מעיים לימא חולה סתם וניחא ליה בהא דהרמב"ם דכיון דנטר ליה למצטער הלכך כל חולה פטור אם הוא מצטער ורב יהודה נקט חולה מעיים אפילו באינו מצטער ע"כ אלא דנקט להא דהרמב"ם בשם האורחות חיים שכתב כך בשמו ולהלן בסי' זה הביא ללשון הרמב"ם בעצמו וגם בטור כתוב ללשונו של הרמב"ם בזה וכתב רבינו בתשובה ריש כלל ד' וז"ל מי שברי לו שאינו יכול להתפלל בלא הפחה מוטב שיעבור זמן התפלה ממה שיתפלל בלא גוף נקי ואם עבר זמן תפלה אנוס הוא ודינו כשוכח ולא התפלל ערבית שמתפלל שחרית שתים כדאיתא בפרק תפלת השחר סי' ב' ואם יראה לו שיוכל להעמיד עצמו בגוף נקי בשעת קריאת שמע בין אהבה רבה וק"ש יניח תפילין ויברך דאנוס הוא ועדיף הוא מעובדא דרב דאמר שלוחא הוא דעוית עכ"ל והך דרב הוא בפרק היה קורא סי' י' וכתב הכלבו בשם הר"ם ועל הבחורים ששאלת אשר מהרהרים אפי' בשעת ק"ש לא יניחו תפילין ואפי' חולי מעיים אסור להניחם וכל שאינו יכול לשמרם שלא יפיח בהם אסור כ"ש שלא ינהוג בהם קלות ראש בתאות נשים עד כאן וכתב עליו הב"י ותמיהני דהא תניא בפ"ב דסוכה ר"י אומר הילדים לעולם חולצין מפני שרגילים בטומאה פרש"י שרגילים בטומאה קס"ד שמא יראו קרי שההרהור מצוי בהם ומתמה גמ' לימא קסבר ר"י בעל קרי אסור להניח תפילין אמר אביי בילדים ונשותיהם עמהם עסקינן שמא יבואו לידי הרגל דבר הרי בהדיא דמשום הרהור לא מתסר ואפשר לומר דהר"ם מפרש דקס"ד דמפני שרגילים בטומאה היינו שהן בעלי קריין ובעל קרי אסור להניח תפילין ומש"ה מתמה דבעל קרי ודאי חייב בתפילין ומיהו בעוד שהם עליו צריך שלא יהרהר ואם אינו יכול להעמיד עצמו מלהרהר בשעה שהן עליו לא יניח ובספר א"ח כתוב על הא דהר"ם וכן משמע מהירושלמי שמפרש גוף נקי ממחשבה רעה עכ"ל ול"נ דאין לפטרם ממצות מפני כך אלא יש לכופם בדברים ולמשוך לבם ליראת שמים כדי שיסיח לבם מדברי הבאי המזיקים לגוף ולנפש ויפנו לבם לקבל עליהם עול מלכות שמים עכ"ל הב"י אבל במהרי"ל בסוף הלכות תפילין כתוב שהוקשה לו למהרי"ל על הבחורים שאין נשואין עדיין לנשים שהם מניחים תפילין וגם הנשוי כבר עדיין רך בשנים לא ניחא שיניחם מפני שיצרן תקפה עליהן והתפילין צריכין גוף נקי שלא להרהר בעודן עליו ותמיהני מאין הרגלים שמניחין כ"כ בינקותן ואני המלקט בתר לקוטים שוב ראיתי כתוב כן בתשב"ץ עכ"ל וגם רמ"א פסק כן שאם א"א לו בלא הרהורים דמוטב שלא להניחם:

נשים ועבדים פטורין מן התפילין. וכתב הכלבו בשם הר"ם שאם רצו הנשים להניח תפילין אין שומעין להם מפני שאינן יודעין לשמור עצמן בנקיות עכ"ל ובספר א"ח הקשה עליו מדאמרינן בר"פ המוצא תפילין דמיכל בת כושי היתה מנחת תפילין ולא מיחו בה חכמים והב"י תירץ שטעם הר"ם כמ"ש התוס' דאיתא בפסיקתא שמיחו בה חכמים ופירשו הם דטעמא משום דתפילין צריכין גוף נקי ונשים אין זריזות ליזהר והר"ם רצה לחוש לדברי הפסיקתא ע"כ:

נשים ועבדים פטורים. ובמתניתא שנינו נמי וקטנים ושם פרק מי שמתו סי' י"ג מפורש דין הקטנים בדברי רבינו ע"ש גם עיין לעיל ס"ס קי"ב ועוד עיין בס"פ לולב הגזול:

וליתא להך ברייתא כו'. והר"ר יונה כתב בפ' היה קורא דלא בא במכילתא לפטור שלא יניחם כלל בשעת ק"ש ותפלה שזה צריך הוא כדי לקבל עליו עול מלכות שמים שלימה אלא החיוב של כל היום הוא שפוטר למי שעוסק בתורה ע"כ וכתב הב"י דלפי דבריו שפיר נקטינן כברייתא זו וליתא לקושיא דרב שמואל בר חפני דרבנן קשישי בשעת תפלה הוו מנחי להו ובהא לא איירי במכילתא:

וכן מנהג בשתי ישיבות. ועי' לעיל סעיף ע"ע גם בפ' בתרא דתענית סי' ל"ו:

בר"פ אלו מגלחין מנודה ומצורע איבעיא לן מה הן בתפילין ולא איפשיט. וכתב הב"י ס"ס ל"ח שכתוב בעיטור דאסור ע"כ ותמיהני דלא אשגח על מקומו שבטור י"ד דהתס סי' של"ד נזכר מחלוקת בדבר וגם שם בב"י אשתמיטתיה שלא כתב מאן נינהו הנהו י"א דאסור שזכר בטור ונראה לי שהיה לו לומר שהן דברי העיטור שזכר בא"ח סי' ל"ח ושם בי"ד כתוב בטור דאסור והרי"ף והרא"ש פסקו לקולא וכתב ב"י דנראה כן מדברי הרמב"ם בפ"ז מהל' ת"ת והיינו לפי שלא מנה לה באסורי המנודה וכך נמשך בשו"ע דלא מני לה באיסורין וא"כ דבריו סותרין זה את זה דבשו"ע י"ד מתיר ובשו"ע א"ח אסר ורמ"א גם רמ"י ז"ל לא הרגישו בזה וגם במצורע נראה מדברי הרמב"ם פרק עשירי מהלכות טומאת צרעת דמותר בהן:

מן התפילין. פרש"י משום דשכיחא שכרות וקלות ראש ונראה לי דלפי זה דווקא בבית המשתה של החופה ששם שותין ומשתכרין וכשהולכין לב"ה או בבית אחר חייבין:

רבי שילא אומר כו'. החתן פטור וכתב רבינו שם בפ"ב דסוכה ס"ס מ"ה דהלכה כרבי שילא דאמר חתן פטור מק"ש:

פטורים מק"ש כו'. שהיה אומר העוסק במצוה כו' וכתב הב"י סימן ל"ח וז"ל וצ"ל דבשעה שהן עסוקים במצותן דוקא קאמר שלא יפסיקו ממנותן כדי לעשות מצוה אחרת אבל בשעה שאינן עסוקים במצותן הרי הן כשאר כל אדם וחייבים בכל המצות וכמ"ש שם התוספות והרא"ש והר"ן גבי הא דתנן שלוחי מצוה פטורים מן הסוכה ולפי מה שכתבו הם ז"ל שם היינו דוקא כשהוא בענין שאם יניחו תפילין או יקראו ק"ש או יקיימו אחת משאר המצות תבטל המצוה שהם עסוקים בה כגון שאדם א' רוצה לפרוש בים או בשיירא עכשיו ורוצה לקנות תפילין או תכלת וא"א לו להמתין עד שהסופר או התגר יקיים המצוה הבאה לידו אבל אם אפשר לו להמתין יעשה הסופר או התגר מצוה הבאה אם היא מצוה עוברת ואח"כ יחזור לכתוב ספרים תפילין ומזוזות או למוכרן וכ"כ רבינו ירוחם על ברייתא זו ודוקא כשמתבטלין ממלאכתן בשעה שיתעסקו במצוה אחרת אבל אין כן דעת הר"ן שהוא כתב שם שהעוסק במצוה פטור מן המצוה אע"פ שהוא יכול לקיים את שתיהן לפי שכל שהוא עוסק במלאכתו של מקום לא חייבתו תורה לטרוח ולקיים מצוה אחרת אע"פ שאפשר ומיהו מודינא ודאי שכל שאינו צריך לטרוח כלל אלא כדרכו במצוה ראשונה יכול לצאת ידי שניהם ומהיות טוב אל יקרא רע ע"כ וכדברי הר"ן כתוב שם בהגהת אשר"י בשם א"ז ואפשר לומר דלא פטרה ברייתא זו לכותבי ספרים כו' אלא ממצות הנחתם כל היום אבל בשעת ק"ש ותפלה חייבים הם להניחם כדי לקבל עליהם עול מ"ש וכ"כ הר"ר יונה אהא דפטר במכילתא לקורא בתורה מן התפלין כדלעיל סעיף קט"ו עכ"ל הב"י וכפי דברי עצמו סתם בשו"ע ורמ"א הגיה עליו לדבריו של הר"ן וא"ז:

כמ"ש לפנים. ושם בסוף שימושא רבא נחלק עליהם בזה וכן כל הפוסקים השמיטו לדבריהם הללו.

מי שלקח ממי שאינו מומחה כו'. בודק ממנו תפלה אחת כו' וכ"כ רבינו ירוחם וכ"כ הטור סימן ל"ט אבל הרמב"ם בפ"ב מה"ת כתב וז"ל לקח ממנו מאה קציצות בודק מהם ג' קציצות או שתים של ראש ואחת של יד או שתים של יד ואחת של ראש אם מצאם כשרים הוחזק זה האיש והרי כולם כשרים ואין השאר צריך בדיקה ואם לקחן צבתים צבתים כולם צריכים בדיקה שחזקת הצבתים מאנשים הרבה לקוחים ע"כ וז"ש או שתים של ראש כו' פרושא קמפרש למאי דכתיב דבודק שלש קציצות דהיינו או שתים של ראש כו' ומ"ש ואם לקחן צבתים צבתים כולם צריכות בדיקה היינו לומר (כיון) דכל הצבתים צריכים בדיקה אבל כיון שבדק מהצבת שתים של ראש ואחת של יד או איפכא כל קציצות שבאותו צבת בחזקת כשרים וכל דברי הרמב"ם מבוארים ופשוטים בפרק בתרא דעירובין דף צ"ז כתבתי ריש מילין במעיו"ט ותמה הב"י למה השמיטום הפוסקים ואני תמה יותר דהך תוספתא שפסקו סותרת להך דבגמרין ובש"ע סתם כהרמב"ם ורמ"י ז"ל כתב ג"כ דיש אומרים כי הא דהתוספתא וכ"כ רבינו בתשובה על המוכר תפילין ואמר שהיו של אדם גדול שהוא נאמן דע"א נאמן באיסורים היכא דלא איתחזק איסורא ומסתמא אותו אדם גדול לא הוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן ע"כ:

אלא שאין דומה כו'. ומ"מ כתוב באורחות חיים שאם אינו מניחן אלא לפרקים בודאי צריכים בדיקה ב' פעמים בכל ז' שנים וכתב עוד שם בשם רב יוסף גאון במקום שאין שם מי שיודע לתפור תפילין ולבדקם ויש אצלם ישנות יניח אותם בלא בדיקה הואיל ואי אפשר לבדקם ולא לעשותם ואע"ג דמצוה כתקנה לא עביד דשכר מצות תפילין איכא ע"כ: