דברי חמודות על מנחות, הלכות כלאים

המרכיב יחור של אילן זה לאילן אחר. כגון יחור של תפוח בשל אתרוג או אתרוג בתפוח. הרמב"ם פ"ק מהלכות כלאים ודוקא מרכיב כמ"ש רבינו בריש סימן דלקמן:

אין כלאים זה בזה. ומותר להרכיב אילנות מין במין שחורות בלבנות ודקות בגסות אע"פ שיש לו שם לווי כ"כ הכלבו סימן צ"א בשם הר"ש וכן פירש"י בפרק משוח מלחמה (סוטה דף מ"ד) דישראל מותר להרכיב משני אילנות שזה פירותיו גסין וזה פירותיו דקין דהוו ממין א' זה בזה ופי' רמ"י ז"ל בסימן רצ"ה סעיף ו' דקות וגסות כגון בלשוננו קירשי"ן בירי"ן פלומ"ן שיש מהם (מינים) גדולים ויש מהם (מינים) קטנים וכתב עוד שכן ענבים לבנים ושחורות כולם מין אחד ע"כ ומ"מ הסמ"ק כתב על כל הנך דתנן דאינן כלאים זה בזה ומינים אחרים אע"פ שדומין זה לזה כלאים זה בזה דלפי שאין המון העולם מכירין רוב המינים טוב ליזהר מכולם:

אין תוחבין זמורה כו'. עיין בסימן ד':

ומותרים באכילה. ואפילו לזה שעבר והרכיבו טור ס"ס רצ"ה וכ"כ הרמב"ם בספ"א מהלכות כלאים:

כלאי בגדים וכו'. כל דיניהם בפרק האשה דמסכת נדה:

כלאי בהמה כו'. דיניהם יתבארו מסימן ה' ולהלן:

דאפילו כשותא בכרמא אסור וכו'. עיין לקמן בסעיף י"ד:

והוא שזרע וכו'. וכן אם חפה אותה בעפר דהכי תניא בפרק בתרא דמכות דף כ"א ופסקה הרמב"ם בפ"ה ונראה נמי דסמך על מ"ש כבר ברפ"א על כלאי זרעים דהתם כתב אחד הזורע או המנכש או המחפה כגון שהיתה חטה אחת ושעורה אחת או פול אחד מונחין על הארץ וחפה אותן בעפר בין בידו בין ברגלו בין בכלי ה"ז לוקה סמך אתרתי על פי' חפוי שהוא בין בידו וכו' וגם המנכש דמהיכא תיתי להחמיר בכלאי זרעים טפי מבכלאי הכרם וסתמא תניא המנכש והמחפה וגם סמך על המנכש אדהתם ואדרב' קשיא לי מדפרש"י דמשני לה במו"ק דר"ע היא דסבר מקיים בכלאים לוקה ורבנן דפליגי עליה דר"ע ס"ל מחפה אינו לוקה דמאן דפטר במקיים פטר במחפה והמנכש עוקר עשבים רעים כדי שיגדלו האחרים יותר לוקה דחשיב כזורע כלאים ע"כ א"כ מנכש אפילו לרבנן אבל מחפה דוקא לר"ע וכי היכי דלא פסק' כר"ע דלוקה במקיים ה"נ לא ה"ל לפסוק כמותו במחפה אבל כי דייקת בריש מו"ק לא קשה ולא מידי דהתם רבה משני לה לברייתא הכי אדמותיב ליה רב יוסף בפלוגתייהו דמנכש ומשקה לזרעים בשבת משום מאי מתרינן ביה רבה אמר משום חורש רב יוסף אמר משום זורע וברפ"ח דהלכות שבת פסק הרמב"ם דמשקה חייב משום זורע ואע"ג דרבה ורב יוסף הלכה כרבה בר משדה ענין ומחצה כמ"ש רבינו בפ"ק דקידושין סימן ח' ולא תשגיח במה שבמגיד כתוב רבא דט"ס הוא וצ"ל רבה דאילו רבא הוא ה"ל לסדר רב יוסף קודם ולכן נ"ל דטעמא משום דהכא שאני דרבה דחיק ליה בברייתא בשינויא דחיקא דכולה ר"ע היא שר"ע אמר כו' וגם אליביה יחידאה היא אך תימה על הרמב"ם דלא קחשיב בה' שבת למנכש דתולש עשבים רעים וכו' וכבר תמה זה הכ"מ שם ועוד כתב הרמב"ם בכלאי זרעים ברפ"ק דא' הזורע בארץ או בעציץ נקוב אבל הזורע בעציץ שאינו נקוב היו מכין אותו מכת מרדות ונ"ל ודאי דכן נמי כלאי כרם וסמיך ליה אדכלאי זרעים דמוקדמים לו אך מ"ש הכ"מ דזרע בעציץ נקוב משנה ס"פ דכלאים אינו כן דהתם לענין איסור לקדש נשנית אבל למלקות לא קתני אלא עיקרא דמלתא משום דבכל דוכתי משמע דנקוב כארץ וכן ממנחות פ' ר' ישמעאל (מנחות דף ע') דאעציץ שאינו נקוב אשמועינן דמכין מכת מרדות מדרבנן ש"מ ודאי דנקוב לוקין מדאורייתא דאי תרוייהו במכת מרדות נקוב ושאינו נקוב הל"ל ומ"מ אין נראה לחלק ולומר דבחו"ל עצין שאינו נקוב מותר לגמרי:

או שני מיני ירק עם החרצן. או זרע א' ירק וזרע א' מין תבואה וחרצן כן לשון הרמב"ם בפ"ה מה"כ וכתב עוד הרמב"ם ואינו חייב מן התורה אלא על קנבוס ולוף וכיוצא בהן מזרעים שנגמרים עם תבואת הכרם אבל שאר הזרעים אסורים מדבריהם וכתב הכ"מ דהכי איתא במנחות פ"ב דף ט"ו ומ"ש שהם נגמרים וכו' נ"ל דהיינו שאינם נעשים אלא לג' שנים כדתנן בריש פ"ב דכלאים כמו שתבואת הכרם אינו ניתר עד שלש שנים וכתב עוד משמע לי דתבואה וקטניות וירקות אסורים מן התורה שהרי כתב בסמוך דעל תבואה וירק לוקה ומשמע דלוקה מן התורה וכ"כ התוספות בפ"ב דמנחות דתבואה של ה' מינים הוי דאורייתא וכ"כ הר"ן בפ' ראשית הגז דכל ה' מינים ודאי כלאים מן התורה וכו' ובקנבוס ולוף יהיב טעמא לפי שגדלים הרבה ואיכא ערבוביא ועושים אשכלות בגפנים אבל בירק נראה שהתוספות והר"ן חולקים על הרמב"ם עכ"ד הכ"מ וטעמו של הר"ן ובנקבוס ולוף כתב ג"כ רש"י במנחות אבל בגמ' דמייתי היתה שדהו זרוע קנבוס דלענין כלאי זרעים נשנית נראה כטעמו של הרמב"ם עוד כתב הרמב"ם אין אסור משום כלאי הכרם אלא מיני תבואה ומיני ירקות בלבד אבל שאר מיני זרעים מותר לזרען בכרם ואצ"ל שאר אילנות ופי' הכ"מ ששאר מיני זרעים ר"ל שאינם נאכלים:

כן נראה שצריך לפרש דבריו. וכבר כתבתי במ"י דהב"י דוחה לפירוש זה בטוב טעם ודעת אבל מ"מ כתב רמ"א בס"ס רצ"ו ג"כ לדברי המרדכי בספ"ק דקידושין שכתב בשם התוס' שפסקו הלכה למעשה דא"צ ליזהר בחו"ל אלא מחטה ושעורה וחרצן במפולת יד וכתב רמ"א שעל כן נהגו להקל במדינות אלו בירקות הנמצאים זרועות בכרמים כי לא שכיח שנזרעו באיסור:

או בסילון. ירושלמי הדא דתימא בסילון של חרס אבל בסילון של אבר א"צ עד שיהא שם ג"ט עפר מלמעלה הבריכה בסלע הדא דתימא כהדין צלמא כלומר קשה ברם בהדין רכיכא מתפתחת היא ותמה הב"י על רבינו והרמב"ם שהשמיטוהו ובפ"ו מהלכות כלאים כתב דלא חש לכתבו משום דמשמע ליה דמלתא דפשיטא הוא והטור כתב במקום של חרס של עץ ועל דסלע כתב אפילו אין עליה עפר אלא ג' אצבעות מותר:

שלוקחים זמורה מגפן אחד ומרכיבים אותה וכו'. ואמרו בירושלמי והאי בשאין הראשון נראית אבל אם היה הראשון נראית נותן ששה טפחים לכאן וששה טפחים לכאן תדע לך שהוא כן דתנינן בבתרא המבריך ג' גפנים ועקריהן נראית ותני עלה בד"א לענין הכרם אבל לענין עבודה נותן ו' טפחים לכאן וששה טפחים לכאן וז"ל הרמב"ם בפ"ו מהלכות כלאים בד"א בשאין עיקר הגפן נראה אבל אם נראה צריך להרחיק ו' טפחים לכל רוח ואח"כ יזרע כמו שמרחיק מכל גפן יחידית שלא הוברכה ע"כ:

אבל שאר אילנות קשין הן וכו'. ומותר לזרוע על גביו אפילו אין עליו עפר ג' אצבעות. טור:

גרסינן בפרק תולין (שבת דף קל"ט) שלחו ליה בני בשכר ללוי כשותא מהו שלח להו כשותא בכרמא ערובא ולשלח להו כר"ט דאמר כשותא אין כלאים בכרם וקי"ל כל המיקל וכו' לפי שאינם בני תורה רב משרשיא יהיב פרוטי לתינוק עובד כוכבים וזרע ליה וליתן ליה לתינוק ישראל אתי למסרך וליתן ליה לגדול עובד כוכבים אתו לאחלופי בישראל וכך פסק הרמב"ם בפ"ח מהלכות כלאים אבל רבינו לא פסק כן לעיל ס"ס ג' וכמ"ש טעמו במ"י והאחרונים ז"ל סתמו כהרמב"ם:

מותרים לגדל. לשון הרמב"ם פרק ט' מה"כ מותר בהנאה ואם היה מין טהורה עם מין טהור מותר באכילה כמו שבארנו מהלכות מ"א ושם בפ"א כתב כלאים הבא מבהמה טהורה עם חיה טהורה הנקרא כוי חלבו אסור וכו' ומשמע דבשרו מותר ומשנה היא בפ"ב דביכורים:

ומותר להכניס לדיר כו'. ואם ראה אותם רובעים זה את זה אינו זקוק להפרישן כ"כ הרמב"ם שם ובפרק הפועלים אמר רב אשי הא מילתא בעו מנאי דבי רב נחמיה ריש גלותא מהו להכניס מין ומינו ושאינו מינו לדיר כיון דאיכא מיניה בתר מיניה גריר או דילמא אפ"ה לא ופשטי להו לאיסורא דלא כהלכתא משום פריצותא דעבדי.

ואין חייב עד שיכניס כו'. אבל העלם זה על זה בלבד או שעוררן בקול היו מכין אותו מכת מרדות כ"כ הרמב"ם שם:

גרסינן בגמ' דהפועלים דף צ. איבעיא להו מהו שיאמר אדם לעובד כוכבים חסום פרתי ודוש בה מאי כי אמרינן אמירה לעובד כוכבים שבות ה"מ לענין שבת דאיסור סקילה אבל חסימה דאיסור לאו לא או דילמא ל"ש ופירש רש"י חסום פרתי ודוש בה דישה שלך אמירה לעובד כוכבים שבות מדרבנן ע"כ ולא אפשיטוא ומינה בכל איסור לאו כמו הכא בכלאים ופסקו הרמב"ם והטור לחומרא שאסור לישראל ליתן בהמתו לעובד כוכבים להרביעה לו וכתבו הגהות מרדכי דשבת סימן ק"ו דיש לשאול דבפרק גיד הנשה תנן שולח אדם ירך לעובד כוכבים וגיד הנשה בתוכו אלמא מותר לומר לעובד כוכבים אכול ג"ה ומעשים בכל יום שאנו מאכילין עבדינו ושפחותינו ניקור בשר ונבילות וטריפות וי"ל באכילת העובדי כוכבים שהדבר מוכיח ונראה שהעובד כוכבים להנאת עצמו מתכוין חשבינן ליה כאומר לעובד כוכבים עשה מלאכתך ע"כ ורמ"י ז"ל בל ידע מקום הגהות רבו הזאת ולא פירשה כהוגן:

דלא שייך כלאים אא"כ קשורים וכו'. עיין סעיף כ"ו:

אע"פ שדומין זה לזה. וגדלים זה עם זה כ"כ הנוור וכדלעיל משום דרבו בהדי הדדי מהו דתימא וכו' והרמב"ם כתב עוד אע"פ שמתעברים זה מזה:

אווז ואווז הבר כלאים כו'. ותנן בפ"ח דכלאים הרמך מותר פירש הרמב"ם הרמך הוא מין ממיני הסוסים כדומה לי שהוא חלוש התאוה שיש מין הסוסים חלושי התאוה ומה שאמר מותר ר"ל שמותר לעשות ההרכבה וכך פסק בחיבורו שהרמך עם הסוס מותר להרכיבן זה עם זה ותו תנן התם שור בר מין בהמה רבי יוסי אומר מין חיה ופלוגתייהו מפורש בפרק אותו ואת בנו (חולין דף פ') דרבנן סברי מדמתרגמינן תורבלא מינא דבהמה הוא ור"י סובר מדקחשיב ליה בהדי חיות מינא דחיה היא ובירושלמי רבנן אמרי מכאן הוה וערק לתמן ור"י אומר עקרו מן תמן הוה ואע"ג דמפרש תמן באלו טרפות אלו הן סימני חיה כל הנהו סימנים נאמרו בשור חוץ מן שור הבר ותו בירושלמי הא שור עם שור בר אינם כלאים דלא כרבי יוסי וכן פסק הרמב"ם דשור עם השור הבר מותר להרכיבן זה עם זה וכתב הב"י בס"פ הפרה קאמר בפשיטות דגמלא פרסא וגמלא טייעא אינם כלאים ואע"ג דהאי אלים קועיה והאי קטין קועיה ופירש רש"י אלים קועיה צואריה עב קטין דק ע"כ תו תנן בפ"ב דביכורים הכוי אסור עם החיה ועם הבהמה ונחלקו החכמים בפרק אותו ואת בנו בפי' כוי וכאן אין לפרש כההוא דכתבתי בשם הרמב"ם לעיל סעיף ט"ו אלא נ"ל לפרש כמ"ד כוי בריה בפני עצמו הוא ולא הכריעו בו חכמים וכוותיה פסק רבינו בפרק קמא דבכורות סימן ו' ולכך אין לוקין עליו הואיל והוא ספק:

והוה אחד מהן מין טהורה וכו'. בין בהמה עם בהמה כחזיר עם הכבש או חיה עם חיה כחמור עם הפיל או חיה עם בהמה ככלב עם הזאב או צבי עם החזיר וכיוצא בהן כ"כ הרמב"ם ותנן בפרק ח' דכלאים כלב מין חיה רבי מאיר אומר מין בהמה חזיר מין בהמה הפיל מין חיה ואין הלכה כר"מ:

המנהיג סופג את הארבעים. ותני בפרק הפועלים דף צ' המזווג בכלאים פטור ואינו לוקה ופירש"י המזווג שור וחמור לקרון ובא חבירו והנהיג פטור הראשון דלא תחרוש כתיב ואינו לוקה אלא זה המנהיג וע"כ ועיין בסימן דלקמן:

והיושב בקרון לוקה. וכתב הטור שזו היא מסקנת רבינו ז"ל והקשה הב"י שאינו מוכרע אדרבה בפ"ק דב"מ פסק כשמואל דרכוב לא קני וא"כ כ"ש לגבי כלאים דלא ילקה ע"כ ואני תמה שהב"י לא הקשה זה על הטור עצמו שהוא בטוח"מ סימן קצ"ז פסק ג"כ דרכוב לא קני ולענין הנדון דהכא הרמב"ם פסק ג"כ כהרי"ף שהיושב בעגלה לוקה וכך סתמו האחרונים וכתב עוד הרמב"ם שכן אם היה יושב א' בעגלה וא' מנהיג שניהן לוקין ואפי' מאה שהנהיגו כלאים כאחד כולן לוקין:

דלא גרע ממנהיגה בקול דלוקה. כר' יוחנן בפרק הפועלים כמ"ש במ"י והטור דייק מדברי הרמב"ם דמחייב אפילו כשאינן קשורין והב"י כתב לראייה להרמב"ם הני ראיות שבשאלה דבסימן דלקמן אבל בכ"מ חזר בו ואמר שלפי האמת לא ס"ל להרמב"ם ז"ל שיהיה חייב המנהיג בקול אא"כ שהם קשורים יחד וכן מראין דברי הרמב"ם ועוד שא"א להעלות על הדעת דהא מושך ומנהיג ביד אין לחייבם אא"כ קשורים יחד דא"כ לא קרינן בהו יחדיו והיאך אפשר להחמיר במנהיג בקול יותר מבמושך ומנהיג ביד וזה פשוט עכ"ל ולא ידעתי מאי פשיטותיה והרי מבעיא בעיא ליה לרבינו אפרים בשאלה שבסימן דלקמן מ"מ הא ודאי דפשט דברי הרמב"ם נראין כדברי הב"י וכתוב בת"ה סימן רצ"ח עובד כוכבים בעל חוב מוליך עגלה בכלאים ופגע בו בדרך ורצה לדבר עמו בעסק חובו רשאי לדבר עמו בקול רם ואין לחוש בדבר ואע"ג דכתוב בהגה' סמ"ק נכון שלא לפרוס שלום לעובד כוכבים המנהיגים כלאים שלפעמים הבהמות ממהרות ללכת מחמת הקול נוכל לומר דהג"ה זו ס"ל כשאלתות דסברי דלא קי"ל כר"ש בדבר שאינו מתכוין אלא באיסורי שבת בלבד אבל לתוס' והרא"ש שכתבו בפרק ח' שרצים בהוכחות גמורות דבכל איסורין שבתורה קי"ל כר' שמעון שרי אפי' בגוונא דהנהגה דהא לאו פסיק רישא הוא וכ"ש בנידון דידן אמנם נראה דיש ליזהר היכא שהמשא של ישראל והוא הלך עם העגלה ולפעמים כשהגלגלים נכבשים מלכת לא ילמדם היאך יעשו שילכו האופנים דיש לחוש הואיל ועוסק הוא בתיקון ההליכה שמא ישכח ויצעק לבהמות שילכו כדרך העגלים לעשות וכן בכל הדרך שילך עם העגלה טוב שילך מרחוק משום האי חשש כי רגילות הוא שהעגלה נכבשת או מתעכבת באבן או בגומא שלא תלך ע"כ ורמ"י אסר אפי' כשאין המשוי של ישראל ובמחילת כבודו לא כוון יפה דודאי אם מנהיג בקול דלוקה אפי' אין המשוי שלו אבל הך חששא שמא ייצעק ודמש"ה ילך למרחוק לא קאסר ת"ה אלא כשהמשוי של ישראל ולא בחנם כתב שהמשוי של ישראל אלא לומר דבלא"ה לא חיישינן כן נ"ל:

וההיא דבמה בהמה פר"ח דכריכה היינו כמו קשירה ואף בשעת מלאכה כו'. ושם כתב רבינו והתוס' ג"כ דאי בהנהגה בעלמא אם כן אסור לזוז שור פסולי המוקדשים ממקומו דעשאו הכתוב כשני גופים כדלעיל ס"ס ה' ומסקנתו נראה דקשורים יחד בחבל אסורים לנהוג משום דחבל הוי משוי וקשיא לי דהא בירושלמי אתפלגון ר' יוחנן ורב ומשמע דלר"י חבל לאו משוי הוא ולא קאסר אלא בקשורים יחד בקרון משום דזה נושא עצלותו כו' כדלעיל סוף הסי' וקי"ל רב ור"י הלכה כר"י וגם לעיל סי' ה' כתב רבינו בזה"ל דלא שייך כלאים אא"כ קשורים יחד בקרון או במחרישה ומיהו הא לא קשיא דהא רב אקשור בקרון קאי וקאמר מפני שנושאים את החבל אבל לפסוק כרב במקום ר"י ודאי דקשיא וצריך עיון ורמ"א ז"ל לא הכריע בין ראבי"ה לרבינו אפרים ולי היה נראה לפסוק כדברי רבינו והתו' דבפרק במה בהמה והן הן מסייעים לדברי הראבי"ה והוי רבינו אפרים יחידאה לגבי כל הנך רבוואתה: