דברי חמודות על מנחות, הלכות ערלה

רא"א אף החדש. וקי"ל כוותיה כדסתם לן תנא במתני' דמייתי בסמוך כ"כ רבינו בסוף פ"ק דקידושין וכתב עוד מזה בסוף פרק ערבי פסחים ושם אבאר כל דיניו בס"ד:

כך נאמרה כו' ספקה מותר. ומסיק הר"ן דכל ספק דאורייתא ודהלכה למשה מסיני ספקו אסור מדאורייתא או מהלכה למשה מסיני הוא ולא מדברי סופרים אלא דהכא כך נאמרה דאם לא כן אשם תלוי למה וכו' ועוד בפרק קמא דחולין מייתי ראייה דאזלינן בתר רובא מפסח דכתיב ועצם לא תשברו בו אע"ג דשמא ניקב קרום המוח ומה ראיה להיכא דאתחזק אסורא דילמא התם כל ספק שרי מדאורייתא ועוד מפרק עשרה יוחסין ממזר ודאי הוא דלא יבא הא ספק יבא ולא אמרינן ספק שרי אלא דווקא ממזר ספק שרי קרא וכן לשון רש"י שם דאי לא איתא קרא לא הוה דרשינן ממזר ודאי הוא דלא יבא הא ספק יבא אלא הוה אמרינן ככל שאר ספקי איסור על הודאי אזהרת ודאי ללקות עליו ועל הספק אזהרת ספק לאיסורא:

ונראה דהלכה כר"י. וכתב הב"י דמשמע דגבי ערלה נקטינן יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט דלא אמר תני או זה או זה וכו' אלא לשמואל וכו' וכך הם דברי הטור שכתב רק שלא יראה שנבצרו מנטיע' ערלה והיינו כדתנן יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט ובספקות ערלה איירי בתרי גווני דאסברא לה כהרמב"ם שנראה מדבריו להתיר גם בודאי ערלה ובספק הראשון דבפירש"י מותר אפי' ביד וגם בש"ע סתם כלשון הטור כרם שיש בו נטיעות של ערלה וכו' שמשמעו כרם שבו נטיעות דהיתר שיש בו ג"כ נטיעות של ערלה ומ"ש בש"ע אח"כ כרם שהוא ספק ערלה בארץ ישראל אסור בסוריא מותר ואצ"ל בח"ל אע"פ שהוא לשון הרמב"ם לא נתכוון לכוונתו דאל"כ ה"ל לכתוב בסעיף הקודם ג"כ לשונו של הרמב"ם דמוכח דמתיר אף בודאי וכדפירש דבריו בב"י אבל העתיק ל' הטור דדוקא בספק ערלה הוא והיינו בספק השני שבפירש"י פרדס שיש בו נטיעות וכו' ואילו ספק הראשון שבפירש"י שכל הכרם ספק אם עברו עליו ג' שנים שכתבו הטור באצ"ל מהראשון דהוא מותר לא כתבו הש"ע בלשון הטור אבל כתב לשון הרמב"ם כי כך מנהגו להעתיק תמיד דברי הרמב"ם והרי יכולין אנו לפרש לשונו זה דמותר דקאמר דוקא כי הך שריותא דלעיל שבסעיף הקודם והרמ"א ז"ל כתב בסעיף הקודם ללשון הטור וכ"ש לכרם שהוא ספק ערלה שהוא מותר וללא צורך הגיה כן דהא היינו הסעיף שאחריו ואי סבר דסעיף שאחריו דעת הרמב"ם ולהתיר אף ביד אם כן נחלק עליו וה"ל להגי' בסעיף שאחריו דאינו מותר ביד ולא ה"ל לכתוב בסעיף הזה כלל אלא בלי ספק דאגב ריהטיה לא דק ולא עיין דבפנים עצמו נכתב זה הדין בסעיף שאחריו ורמ"י כיון יפה בזה שהשמיט להגהת רבו זאת אפס כי לא נתכוון שוב יפה בפי' הסעיף שאחריו דמפרש ליה דמותר ע"י ישראל שלא בפניו או ע"י עובד כוכבים ואפילו בפניו ותרווייהו ליתנהו דהא דע"י עובד כוכבים ואפי' בפניו היינו הא דמר ברי' דרבינא ופי' הב"י דאליביה דר"י ליתא וכמ"ש בשמו לעיל והטעתו לרמ"י שהש"ע העתיק בזה ללשון הרמב"ם וכבר הוכחתי שלא נתכוון בזה לכוונתו של הרמב"ם רק להעתקת הלשון בלבד ועוד דהא להרמב"ם הוה מותר אפי' ביד כמ"ש הב"י בפירוש דבריו והא דכתב רמ"י שע"י ישראל שלא בפניו שרי כתב גם כן הב"י דליתא לדר' יוחנן דלוי שאמר לשמואל ספק לי ואנא איכול פירש"י לקוט שלא בפני שיהיה ספק אצלי ואנא איכול ע"כ משום דס"ל כשמואל דערלה בח"ל מהלכות מדינה אסור משא"כ לר' יוחנן דאסור הלכה למשה מסיני ומשום הכי לא כתבו הטור והרמב"ם להא דספק לי ולהא דרב אויא ורבה בר בר חנה דמספקי ספוקי להדדי כ"כ הב"י ולכך אין לשמוע למה שכתב רמ"י בזה ודין ספק הנמצא בכרם של ערלה כמו חבית יין או ענבים טמונים בו מבואר בפרק לא יחפור סימן כ"ב:

רי"א אפילו אמר הפנימי וכו'. מדמייתי לה רבינו ומפרשו וגם מסיק לכתוב הני דינים דאתמר עלה בירושלמי ש"מ דס"ל דהלכתא כוותיה וגם הרמב"ם בפרק עשירי מה' מעשר שני פסק כן וכתב בכ"מ דנראה שסובר דלא אתא ר"י לאפלוגי את"ק אלא לפרושי ויש הוכחה לזה מהירושלמי דמוקי לר' יוסי בין לר' שמעון בן גמליאל בין לר' ע"כ ואע"ג דבפירוש המשנה כתב הרמב"ם שאין הלכה כר' יוסי פשיטא דאזלינן בתר חיבורו שעשאו בזקנתו:

או בשנייה. כבר כתבתי במעדני יום טוב דלאו דוקא דה"ה בשלישית כל שאינה בסוף ג' ולשון הרמב"ם בפרק י' מהמ"ש נטעו לסייג וחזר וחישב עליו למאכל וכו' חייב נטעו ג' שנים לסייג ומכאן ואילך למאכל אין לו רבעי והש"ע לא נקט ברישא שום פרט בשנייה ובסיפא כתב ואם לא חשב עליו עד סוף שנה שלישית כו':

ללולב ולאתרוג. וכ"כ הטור כגון לצורך לולב או אתרוג ואחריו נמשכו האחרונים הש"ע ורמ"י ז"ל ואינו נראה כלל אלא כמ"ש במ"י דדוקא אתרוג ולא לולב והא דיהיב רמ"י ז"ל טעמא למלתא שאין עשה ולאו דעשה נדחין מפני שאר עשיין מדנפשיה כתב כן דהא בירושלמי טעמא משום דרוצה בפריו ובר מן דין וכי מפני כוונת הנוטע היה לנו לומר דעשה דוחה שאין הכוונה היא העשה עצמה וזה מבואר לכן נראה לי להלכה למעשה דנוטע דקל ללולב שפטור מן הערלה ולשון הרמב"ם מסייעני כמ"ש במ"י:

והעולה מאליו חייב. וכתב הב"י כתב הרמב"ם בפירוש המשנה דהוא בתנאי שיהיה צומח ברשות היחיד אבל עולה מאיליו ברשות הרבים פטור ועל זה אמרו בספרי ונטעתם פרט לעולה מאיליו וכן אמרו בפירוש בתוספתא העולה מאיליו לרבים פטור ע"כ ולא ידעתי למה לא כתבו בחיבור עד כאן לשון הב"י ובלי ספק דאגב ריהטיה לא דק ולא עיין יפה דהא כתב בחבורו בהדיא העולה מאליו ברה"ר ובכ"מ שלא פירשו ולא הזכיר שום נוסח דלית ביה וא"ת וטעמא מאי דחייב ברשות היחיד ולא ממעטינן נמי מונטעתם ואין לומר דנטעתם דלרבים ממעט דוקא דשל רבים דהא אמרן דלרבנן כל אחד ואחד משמע ואפשר דמ"מ מדכתב בלשון רבים ש"מ נמי להא:

מכאן אמרו נטעו עובד כוכבים כו'. וכתב הטור בין לעצמו בין לישראל וכתב הב"י דהכי משמע קצת בירושלמי דלא ממעט אלא שנטעו עובד כוכבי' עד שלא באו ישראל לארץ והרמב"ם ג"כ כתב בין לעצמו בין לישראל ושם כתב הכ"מ משום דבכמה דוכתי משמע דאף בנטע לעצמו אסור משום ערלה כמו שכתבו ה"ג ע"כ ועיין לקמן סימן ה' וכתב הכל בו סימן צ"ב שאם יש לעובד כוכבים אילן של ערלה אסור לישראל ללקוט ממנו לצורך העובד כוכבים אפי' בחנם לפי שהישראל נהנה ממה שמחזיק לו העובד כוכבים טובה עד כאן לשונו וטעמו דערלה אסור בהנאה כדאיתא בסוף פ"ב דקידושין:

ונוטע בספינה. או בעציץ ירושלמי:

אם היא של חרס ומפרש בירושלמי שאין כלי חרס עומד וכו'. לשון הב"י וכן פירש"י בפ"ק דגיטין והתוספות הקשו עליו שם ובמנחות בפרק כל הקרבנות וכתבו דנראה להפך דשל חרס בעי נקיבה ושל עץ לא בעי נקיבה שהוא מחלחלת יותר מן החרס ובפרק כל הקרבנות כתבו שמתחלה היה רגיל רבינו תם לפרש כן ואח"כ פי' דבשל חרס מהניא נקיבה אבל בשל עץ אפילו נקוב לא מהניא מידי והרמב"ם כתב בפ"י מה' מ"ש הנוטע בעציץ שאינו נקוב חייב בערלה אע"פ שאינו כארץ לזרעים הרי הוא כארץ לאילנות עכ"ל וז"ל הירושלמי הנוטע בעציץ שאינו נקוב חייב בערלה ר"י אומר מפני ששרשים מפעפעי' אותו רבי יונה מפיק לישנא כלי חרס עומד בפני השרשים אתמהה עכ"ל הב"י ומלת אתמהה אינו בירושלמי ולפי מה שהיה רגיל רבינו תם לפרש י"ל דבניחותא קאמר וגם לפי פירושו השני יש לומר דה"ק כלי חרס עומד בפני השרשים כל שאינו נקוב ובש"ע סתם ולא פירש:

אבל במקום חורשין. וכן דין נוטע במקום חורשין שכן בירושלמי א"ר יוסי אפילו נטעה ופסק כן הרמב"ם בפ"י מהמ"ש:

אילן שנטעו בתוך הבית. וכתב רבינו בתשובה כלל ב' דגג שמילא עפר ונטע בו חייב בערלה ואע"ג דלענין ביכורים אמרו בפרק כל הקרבנות דמביא ואינו קורא דוקא לענין ביכורים דבעיא משבח ארצך מידי דהוה אתמרים שבהרים ופירות שבעמקים אבל לכל מילי חשוב מחובר גמור:

בשילהי יבמות תניא עובד כוכבים שהיה מוכר פירות בשוק ואמר של ערלה הן של נטע רבעי הן אינו נאמן שלהשביח מקחו הוא אומר ורבינו ירוחם בנכ"א ח"ב מסיים בה ואפילו אמר מאיש פלוני לקחתים אך לא ראיתי כן בשלהי יבמות:

אם היה יכול לחיות מן העפר שבא עמו. וכתב הרשב"א בתשובה מסתברא לי דאפילו יכול לחיות ממנו קצת ימים פוטרו ואפילו אינו יכול לחיות ג' שנים כשני ימי ערלה ומנא אמינא מדתנן בפרק השואל שטף נהר זיתיו ונתנן לתוך שדה חבירו וכו' וטעמא נמי נ"ל דכיון דכבר היה נטוע ועברו עליה ג' שנים ממקום פטור בא וכו' ומש"ה נ"ל להלכה דבחו"ל אם נעקרו בגושיהן ויכולה לחיות קצת ממנו פטורים אלא שבתוספתא דערלה שנינו דבר שמספק לי דתניא התם כיצד יודע אם יכול לחיות אם לאו חופר גומא בארץ ונוטעו בה אם יכול לחיות פטור ואם לאו חייב עכ"ל:

ולי נראה הלכה כראב"י וכו'. וכבר כתבתי במ"י דקשיא לי שמן הירושלמי מוכח דשיטה היא ואינה הל' וכ"כ הרשב"א בתשובה דכיון דאמרו בירושלמי דר"ש וראב"י אמרו ד"א ה"ל שיטה ולית הלכתא כוותייהו ע"כ וכתב הרמב"ם שמונין לו משעת קציצה:

ואין דין ערלה נוהג בו בעודו מחובר לאילן ויונק ממנו. לפי שאפשר שיהיה מחובר לאילן ואינו יונק ממנו ואז נוהג בו דין ערלה וכ"כ הר"ן בפ"ק דר"ה שאם לא נפסקה אלא שאינה יונקת ממנו נוהגת בה ערלה ומונין לה משעה שהיא יונקת מעצמה ולא מן האב והכי מוכח בירושלמי ואמרינן התם מאן מוכח ומהדרינן מאן דאכיל דלאו דיליה בהיל לאסתכולי ביה כלומר שכשהיא יונקת מן האב היא הופכת עליה שלא יעמדו כנגד העלין של אב ע"כ וכ"כ הרמב"ם והר"ש בפ"ק דערלה גם בתוס' ספ"ק דקידושין במשנה כל מצוה שהיא וכו':

וכן אילן זקן שנעקר ובו פירות וכו'. או שלקח ענף מלא פירות מאילן זקן והרכיבו בילדה טור:

שאין גידולי היתר מעלין את האיסור. וכתב הר"ן דגידולין עצמן אסירי דאי שרו היו מעלין אבל הרא"ש כתב דגידולין ודאי שרו כי העיקר אינו יכול לבטל את הגידולין כ"כ הב"י וכתב עוד בשם הר"ן דפ"ק דר"ה אהא דתניא התם דמרכיב יש בו משום ערלה ואילו בספרי תניא ונטעתם פרט למבריך ומרכיב ל"ק דההיא במרכיב באילן הנטוע למאכל ומש"ה לא נהגא ערלה בהרכבה דקי"ל ילדה שסבכה בזקנה בטלה כדאיתא בפרק משוח מלחמה ואפילו ילדה בילדה נמי לכי מטו ג' לילדה ראשונה שניה נמי שריא והכי מוכח התם (ועיין מ"ש בשם רש"י במ"י סימן ח') והא דהכא בשנטעה לראשונה לסייג וקורות לפי שאין בראשונה משום ערלה כלל ומש"ה אין זו בטלה לגבה ומשכחת לה נמי כשהרכיב בתוך אילן סרק ואע"פ שאינו רשאי משום כלאים והכי איתא בירושלמי דתני עובד כוכבים שהרכיב אילן מאכל ע"ג אילן סרק אע"פ שאין ישראל רשאי לעשות כן יש בו משום ערלה מאימתי מונין לו משעת נטיעתה עכ"ל:

אחד הנוטע. ותניא בת"כ פ' קדושים אין לי אלא שנטע אגוז ושקד נטע יחור מנין ת"ל כל עץ ולשון הרמב"ם והטור אחד הנוטע גרעין או יחור מן האילן או שעקר את כל האילן ממקומו ונטעו במקום אחר:

דספק ערלה מותר. ואפי' בא"י דספק ערלה אסור כדלעיל בסימן א' כתב הש"ע סי' רצ"ד סעיף י"ז דיש למצוא היתר גם להם ביין של כרמי הכותיים משום דרובא דגפנים לאו ערלה נינהו ואפילו בכרמים שידוע ודאי שיש בהם ערלה יש להתיר משום דקודם שיעברו עליהם שני ערלה אינם עושים פירות ואם עושים הם דקים וקלושים שאינם ראוים לעשות מהן יין ע"כ:

מ"מ לענין ערלה עבדינן כוותיה וכו'. הר"ן בפ"ק דר"ה ובספ"ק דקידושין כתב בשם הרמב"ן טעם זה בעצמו והרשב"א בתשובה כתב ג"כ דברים אלו בשם הרמב"ן בליקוטיו וכתב ולפי דבריו ז"ל יהיה הדבר מותר לגמרי ואפי' במכירו לאחר שנפסק מהאב ע"כ:

וה"מ שתים וכו'. לשון הטור בד"א בנטיעה אחת או אפילו שתים וכו':

והנובלות כולן אסורות. פי' הברטנורה בין בערלה בין ברבעי וכ"כ הרמב"ם אבל בטור וכן בקיצור כתב דאינן אסורות אלא בערלה אבל לא ברבעי:

דין צלף לענין ערלה נתבאר בר"פ כ"מ סי' ג':

דין ישראל ועובד כוכבים המשותפים בנטיעת ערלה כיצד יעשו נתבאר בספ"ק דמסכת ע"ז ושם נתבאר ג"כ שמותר למכור פירות ערלה לעובד כוכבים קודם שבאו לעולם ושמותר ג"כ לישראל להחליף את כרמו בשני ערלה עם עובד כוכבים בכרמו שעברו עליה שני ערלה:

בא' בתשרי ר"ה וכו' ולנטיעות. ואם נתעברה השנה נתעברה לערלה או לרבעי הרמב"ם והטור:

והרז"ה ז"ל פי' דאין חילוק וכו'. וכדבריו סתמו התוספות וכתב ב"י דרבינו לא הכריע בין רש"י להרז"ה ודעת הרמב"ם כרש"י ולכך בש"ע שלו כתב לשתי הסברות אבל לי נראה דרבינו הכריע ולא ממ"ש לדברי הרז"ה באחרונה דהא ודאי אף ע"ג דלפעמים הויא כהכרעה הכא ליתא משום דהוצרך לכתוב פירש רש"י מעיקרא לפ' הברייתא ואם כן דקדק תחלה מדברי רש"י ואחר כך כתב לדרז"ה אבל נראה לי ממ"ש לקמן והאידנא אין חנטה בשום אילן קודם ט"ו בשבט ולכך אין נזהרים בערלה אלא שלשה שנים ובודאי דלא כתב כן אלא לסברת הרז"ה דמחמיר ומצריך להמתין עד ט"ו בשבט אע"פ שיהיו יותר מג' שנים והיינו כשנטע פחות מל' יום קודם ר"ה דאילו לסברת רש"י אדרבה מאי אין נזהרין דקאמר משום דקודם ט"ו בשבט אין חונטין הא לרש"י אפילו חונטין קודם ט"ו בשבט לעולם לא משכחת לה יותר מג' שנים דכשנטע בפחות מל' יום קודם ר"ה א"צ להמתין עד ט"ו בשבט ואין לך הכרעה גדולה מזו ולכך יפה עשה הטור שסתם כהרז"ה וגם דברי הירושלמי אע"פ שרבינו כתב שהוא פלוגתא וכ"כ הר"י אפ"ה מסקנת הירושלמי נראה דס"ל כדעת הרז"ה וכבר תמה הכ"מ על שקורא פלוגתא כלל כמ"ש דבריו במ"י:

הלכך אם נטע בט"ז באב. שיש עדיין ט"ו ימים עם זה היום עד ר"ח אלול וחדש אלול כ"ט יום הרי בין כולם שתי שבתות לקליטה שהם י"ד יום ול' יום לשנה אבל לשון הטור אם נטע מקודם ט"ז וכו' דעתו שצריך ב' שבתות שלמות מלבד יום הנטיעה וכן דעת הרמב"ם בפ"ט מהמ"ש שכתב נטען בט"ז באב לא עלתה לו שנה.

הלכך אין נזהרין בערלה אלא ג' שנים. ותמיהני למה לא כתב לזה הטור וגם בקצור השמיטו והב"י אע"פ שכתבו בב"י השמיטו בש"ע וכן רמ"א ורמ"י לא כתבוהו וצ"ע:

והחונטים אחר ט"ו בשבט וכו'. נמשך אחר ל' זה הטור והש"ע ול"נ דבט"ו בשבט עצמו נמי דין זה שהרי יום הט"ו הוא ראש השנה הבא ול' רש"י שכתב רבינו לעיל כך הוא אין שנתה מתחדשה לצאת מידי ערלה עד ט"ו בשבט אבל משם ואילך וכו' ובט"ו בשבט יצאו וכו' משמע ודאי מסוף לשונו שכן גם משם ואילך שכתב ברישא דר"ל מבט"ו בשבט ואילך וגם לשון הרמב"ם מורין כן שכתב הרי הוא בתוך שני ערלה עד ט"ו בשבט וכו' ומט"ו בשבט וכו' הוא נטע רבעי:

והאידנא אין נוהג אלא כרם רבעי. כלומר ולא נטע רבעי וכמ"ש במי"ט ולעיל סי' ו' כתבתי במי"ט בשם רש"י שפי' אדאמרן התם וה"מ שתים נגד שתים וכו' דלמ"ד כרם רבעי אין ערלה נוהג אלא בכרם שלם וכ"כ הר"ן בפ"ק דר"ה בשם רב אחא משבחא דמאן דתני כרם רבעי ויליף בג"ש דתבואות הכרם אין כרם רבעי אלא בכרם שלם ולא בגפן יחידית והרמב"ן הקשה עליו דהא גבי כלאים נמי לא בעינן כרם שלם דכל שזרע חטה ושעורה וחרצן חייב אלא ודאי לא בא הכתוב אלא להוציא שאר אילנות אבל במין דכרם אפי' גפן יחידי' בכלל דהא מאן דמייתי כרם רבעי מהלולים ודאי אפי' בגפן יחידי' נוהג רבעי דהא לא כתיב ביה כרם וא"כ ה"ה נמי למאן דנפקא מג"ש דתבואת הכרם דבהא לא אשכחן דפליגי מידי ותרוייהו כרם רבעי תנו עכ"ל הר"ן אבל הרשב"א בחידושיו ר"פ כ"מ סתם וכתב כדברי רב אחא וכתב שכ"כ בעל המאור ע"כ אבל הרמב"ם בפ"י מהמ"א כתב יראה לי שאין נטע רבעי נוהג בחו"ל אלא אוכל פירות שנה רביעית בלא פדיון כלל שלא אמרו אלא הערלה וק"ו הדברים ומה סוריא שהיא חייבת במעשרות ושביעית מדבריהם אינה חייבת בנטע רבעי כמו שיתבאר בהמ"ש ס"ל לא כ"ש שלא יהיה נטע רבעי נוהג בה אבל בא"י נוהג בין בפני הבית בין שלא בפני הבית והורו מקצת הגאונים שכרם רבעי לבד פודין אותו בחו"ל ואח"כ יהיה מותר באכילה ואין לדבר זה עיקר עכ"ל והר"ן בפ"ק דר"ה ובספ"ק דקדושין כתב דסוגית הירושלמי דפ"ה דמ"ש מוכחת כדבריו והרשב"א כתב בתשובה שטעמו של רבינו מפני שלמדו בקידושין רבעי ממ"ש בג"ש דקדש קדש וסובר הרב ז"ל דמה מ"ש אינו נוהג בחו"ל אף הרבעי אינו נוהג בה ותלמידי הר"ר יונה בר"פ כ"מ סוברים דאף בחו"ל נוהג ומיהו כדעת רבי' דדוקא כרם רבעי:

ולאחר שנלקט כל הכרם מחלל וכו'. דקודם תלישה מוכיח בערכין שאין לו פדייה כמ"ש במי"ט בשם תהר"י וז"ל הרמב"ם בפ"ט מהמ"ש ואין פודין אותו במחובר כמ"ש והרי הוא ממון גבוה כמ"ש והר"ש בפ"ה ממס' מ"ש כתב תוס' ששנאה שאין פודין אותו במחובר וכתב שא"א לומר זה הטעם דבפ' מרובה אדתנן (בפ"ה דמ"ש) הצנועים מניחים המעות ואומר כל הנלקט מזה וכו' מסקינן דקודם לקיטה היו הצנועים פודים ולא אחר לקיטה שכבר זכו בהם אחרים ולא היה כח ביד הבעלים לחלל ע"כ ובתשובה להרמב"ן סי' קנ"ו כתב ואע"ג דאסיקנא התם אלא לעולם כל הנלקט מ"מ לאו מכח קושיא זו שאין פודין נטע רבעי במחובר חזר בו אלא דבכדי לא משבשים וכ"ש ממאי דמתרצים מעיקרא ואמרינן אימא כל המתלקט שמעינן דמדאורייתא אית ליה פדיון אפי' במחובר וקשיא הך שמעתא במרובה אתוס' ומעשים בכל יום שפודים במחובר ועם מ"ש הר"ש נתישב שהוא ז"ל פי' דטעמא דאין פודין במחובר לפי שאינם בקיאין בשומא בעודו במחובר והא דמחללין גבי צנועים התם עביד שלא יכשלו וזה נכון ומכלל דבריו בזמן הזה שאין מדקדקים בשיוויו אלא כשמואל דאמר אם חללו על ש"פ מחולל הלכך מוקמינן אדינא דאורייתא ואפילו במחובר שפיר דמי עכ"ל הרמב"ן והכ"מ כתב ליישב התוס' והרמב"ם דמ"מ המסקנא לעולם כל הנלקט וס"ל להרמב"ם דהיה חוזר בו גם מקושיא זו שאין פודין אלא שלא הוצרך להקשותה והר"ר יונה בפ' כ"מ כתב דיש טועין ופודין במחובר כדי שיוכלו לאכול מהם קודם הבציר וזה אינו כלום שבפי' מוכח במס' ערכין שצריך שיעשו הפדיון גם בתלוש ע"כ וכתב הב"י וז"ל ואיני יודע למה כתב שהם טועים דהא דאמרינן דאין פודין אותו במחובר היינו דוקא לפדותו שיחול החילול בעודו מחובר אבל לפדותו בעודו במחובר ומפרש שלא יחול עד שיתלקט שפיר דמי ובהדיא תנן בפ' בתרא דמ"ש כיצד פודין נטע רבעי כו' ומניח את הסל ע"פ ג' כו' ומניח את המעות ואומר כל הנלקט וכו' ואפי' בלא שומא נפדה בכה"ג דקתני התם והצנועים מניחים את המעות ואומרים כל הנלקט וכו' ואע"פ שהתוס' והר"ש כתבו דההוא דצנועים משום תקנה הוא דשרי כדי שלא יכשלו ה"נ איכא למימר דהנך דפודים במחובר מש"ה עבדי הכי כדי שלא יכשלו ועוד דע"כ לא אמרו התוס' והר"ש אלא בההיא דצנועים שא"א לדעת כמה אכלו העוברים והשבים ובמחובר אין בקיאים בשומא אבל הפודה פירות כרמו ומניח הסל ע"פ ג' ושמים שיוויו ומניח את המעות ואומר כל הנלקט מזה מחולל על המעות האלו מכך וכך סלים בסלע ש"ד ומצות פדיית נטע רבעי לכתחילה כך הוא כמבואר במשנה דלעיל ועוד דטעמא דאין בקיאין בשומא לא שייך האידנא דא"א להעלות' מפני הטומאה ודמי פדיונם הולכים לאבוד ולפיכך הן נפדין בש"פ מה לנו אם אין בקיאים בשומא הלכך יכולין לפדותן בעודן מחוברים ומ"מ יפרש שלא יחול החלול עד שיתלקט וש"ד למעבד הכי כדי שלא יכשלו בהם ונראה שלא ישליך הפדיון לאבוד עד שיגמור ללקט כל הכרם שאל"כ הנלקט באחרונה על מה יחול קדושתו ואע"פ שכתב הרמב"ם בפ"י מהמ"א כיצד פודין פירות נטע רבעי בזמן הזה אחר שאוסף אותם מברך וכו' וגם הרא"ש כתב בסוף ה' ערלה ולאחר שנלקט כל הכרם מחולל וכו' אורחא דמלתא נקטו ולאו דוקא עכ"ל הב"י ואע"פ שראיתי בת"ה ס"ס קצ"ב שכתב דבתוספתא דמרובה משמע במסקנא דס"ל דפודין במחובר מ"מ נראה כיון דסמ"ג וסמ"ק ואשר"י כתבו בפשיטות דאין פודין במחובר אין לזוז מדבריהם ע"כ מ"מ נ"ל לסמוך על דברי הב"י במאי דמסיק לפדותן במחובר ושיפרש שלא יחול החלול עד שיתלקט ושלא ישליך הפדיון לאבוד עד שיגמור ללקט כל הכרם:

על פרוטה אחת ומברך וכו'. ואומר הרי אלו פדוין בפרוטה זו או מחללן על שוה פרוטה מפירות אחרות ואומר הרי כל הפירות האלו מחוללין על חטים או על שעורים אלו וכיוצא בהן ושורף אותן כדי שלא יהיו תקלה לאחרים ואוכל כל הפירות כך לשון הרמב"ם בפ"י מהמ"א ואע"פי שהראב"ד השיג על זה שכתב שפודה על פירות אחרים דהא ילפינן קדש קדש ממעשר שני ומה להלן כסף אף כאן כסף תירץ הכ"מ די"ל דה"מ בזמן הבית דדוקא ע"כ ואני תמה דמה לו לדוחק הזה דהא ברפ"ד מהמ"ש מסיק הרמב"ם שאם רצה לחלל פירות המעשר על פירות אחרות יעלו הפירות השניים ויאכלו בירושלים ואע"ג דהראב"ד גם שם השיג ואמר שהראשונים לא יצאו לחולין ואפי' בדיעבד הלא השיב עליו שם בכ"מ. ומ"ש הרמב"ם ואומר הרי אלו פדוין כו' היה ג"כ להכ"מ לפרש דבדיעבד שלא פי' אלא הפריש פרוטה או שוה פרוטה בלבד כנגד הפירות דיו וא"צ לפרש ויצאו הפירות לחולין שכ"כ הרמב"ם שם בהמ"ש:

פרוטה. כתב הש"ע שהוא א' מל"ב במעה כסף שהיא אשפירו אוטמאניש ששוקל ט"ז גרעיני שעורה שהוא רביע דרה"ם עכ"ל ובס' שלשלת הקבלה ראיתי שכתב בשם רבי' עובדיה ספורנו שיווי כל המטבעות מן פרוטה שהוא חצי שעורה עד ככר זהב והמטבעות ההן אינן ניכרות לי ובתוכן כתב שהמעה הוא דרכמון ט"ז שעורות ע"כ ואני שקלתי ומצאתי משקל צ"ו שעורות הם א' קווינטל במשקל פראג ונמצא שהמעה שהוא ט"ז שעורות הן הששית מן קווינטל אך ראיתי ביוסיפון לרומיים ספר י"ח נדפס בשטרוסבורג שנת רס"ד לאלף הששי ונדפס שם בגליון דרכמון איטישע"ר משקלו א' קווינטל והוא של כסף ושיוויו ב' ב"ץ דהיינו ח' צלמים עכ"ל ובת"ה סי' קצ"ב כתב דמטבעות הרגילה במדינות אלו החצי ווינ"ר היא יותר משוה פרוטה ופודין עליו ע"כ והוי יודע דוקא בימים ההם ולא בזמן הזה שהרבה סיגים נעשה בכסף המטבעות וצריכים אנו לשער על כסף נקי ועיין בפ' יש בכור סעיף כ"ג ובפ' מי שמתו סי' ל"א:

וזורק לנהר. אחר שחיקה והרמב"ם בפ"י מהמ"א כתב סתם שמשליך הפרוטה לים המלח והיינו בלא שחיקה ועיין בפ' כל שעה סי' ב' ופ' כל הצלמים סי' י':

תנן בפ' בתרא דמ"ש כרם רבעי בש"א יש לו פרט ויש לו עוללות והעניים פודין לעצמן ובה"א כולו לגת פי' הברטנורה דסברי ממון גבוה הוא מעשר הלכך דורכים כולם כאחת ומעלה ואוכל בירושלים או פודהו ומעלה הדמים בירושלים ע"כ וכתב הרמב"ם בפ"ט מהמ"ש שכן אין לו שכחה ולא פיאה והטור כתב לקט ושכחה וכל אחד נקט תרי מתלת.

סליק הלכות ערלה. והדרן עלך הלכות קטנות