דברי התורה צד

בנכסי אמן כלום כמו שביארנו עכ"ל הרמב"ם, ולכאורה יש לדקדק למה כתב הרמב"ם טעם עוד שהם יורשי ודאי והגמ' ב"ב (דף קנח) קאמר הטעם דהוחזק נחלה באותו שבט, ועיין בתשובת הרא"ש (כלל פ"ד דין ג') שדקדק בדברי הרמב"ם ע"ש, ולפע"ד נראה ליישב דהא לכאורה צריכים להבין כיון דהוחזק נחלה באותו שבט כמבואר בגמ' בבא בתרא הנ"ל שהיא מייחסת אחר שבט אביה, א"כ היכא דיש לה בן אחר אם כן ממה נפשך נעקר נחלה מאותו שבט חולקים חצי נחלה, אך לשיטת הרשב"ם אתי שפיר דפירש דאפילו לת"ק דסובר דחולקים דוקא שלא נשאר זרע אחר דאם יש לה בן מאיש אחר הוא נוטל הנכסים משום שהוא ודאי יורש והם ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי ע"ש ותוספות חולקים על זה, ולפ"ז יש לומר משום הכי נקט הרמב"ם תרי טעמים חדא דהוחזק נחלה באותו שבט דהיינו דלא נשאר לה זרע ואם נשאר לה בן מאיש אף דממה נפשך נעקר נחלה מאותו שבט מ"מ הוא נוטל כולה משום דאין ספק מוציא מידי ודאי שהם ספק שמא בן מת תחלה ואין יורש את אמו להנחיל לאחים מאב ואין ספק מוציא מידי ודאי

סימן רפ"א סעיף ב' (א) אמר פלוני בני יורש חצי נכסי ושאר בניי החצי דבריו קיימים, דהא קיי"ל כר' יוחנן בן ברוקה דבתורה כתיב והיה ביום הנחילו את בניו התורה נתנה רשות לאב להנחיל לאחד מבניו כל מה שירצה, ונראה דאף דמבואר ברשב"א קדושין (דף ס' ע"ב) דדבר שלא בא לעולם אין יכול להנחיל ע"ש וכן הסכמת אחרונים, דוקא היכא דנתן כל נכסיו לאחד מבניו שפיר יש לומר נכסים שנפלו לאחר מכאן אינו זוכה, אבל אם הנחיל חצי נכסיו יש לומר דזכה דהא קיי"ל המזכה לעובר לא קנה אבל בבנו קנה משום דדעתו של אדם קרובה אצל בנו כמבואר לעיל (סימן ר"י) ע"ש, ועש"ך שם דכתב דבכל אופן שיכול לעשות בעבור בנו שיקנה עושה, ה"נ אם נתן לבנו חצי נכסיו ואחרי כן נתעשר דהיינו כפל ממה שהיה לו יש לומר דכוונתו בנכסים שיש לו עכשיו יזכה בנו כדי שיהיה לו חצי נכסיו ממה שנפלו אח"כ כיון דדעתו של אדם קרובה אצל בנו, חבל אם נפלו לו אח"כ נכסים יותר מכפל שיש לו השתא בזה אינו זוכה, [ועיין מה שכתבתי לעיל (סימן ר"י) בזה] אע"ג דמבואר במסכת בבא בתרא (דף קכ"ח) האומר תטול אשתי כאחד מן הבנים נוטלת כאחד מן הבנים בנכסים של עכשיו ובבנים הבאים לאחר מכאן ועיין רשב"ם שם, מ"מ יש לומר דגבי אשתו לא שייך דעתו קרובה אליה ועיין ברא"ש שם אבל הכא אצל בנו יש לומר כמו שכתבתי, ועיין באהע"ז (סימן ק"ח) דמבואר דמשום הכי בעינן נכסים של עכשיו משום דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ודאי י"ל כמו שכתבתי

סימן רפ"ו סעיף ב' (א) בד"א שאין תועלת לקטנים במה שלובשים הגדולים אבל גדול האחים הנושא ונותן בנכסים ויש תועלת לקטנים במה שהוא מלובש יפה וכו' הרי זה לובש מתפיסת הבית ואם מיחו בידו הרשות בידן, בנימוק"י (פרק קמא דבבא קמא) כתב דהא דקטנים יכולים למחות דוקא אם מיחו מתחילה בשעת לבישה אבל אם לא מיחו בשעת לבישה אמרינן דמחלו ואינם יכולין למחות ע"ש, ועיין בחדושי הגרשוני (סימן רפ"ח) דכתב בשם נמוק"י (פרק קמא דב"ק) דאם יהיב חד מן האחים מתנה לאחר מתפיסת הבית וחזו האחים ושתקו הוי מחילה וע"ש

הלכות אפוטרופוס

סימן ר"צ סעיף ה' (א) ב"ד שהעמידו אפוטרופס ושמעו עליו שהוא אוכל ושותה וכו' יש להם לחוש שמא מנכסי יתומים הוא אוכל ומסלקין אותו וכו' אבל אם מינהו אבי יתומים אין מסלקין אותו שמא מציאה מצא, [הג"ה] ויש חולקין דאף כשמינהו ב"ד אין מסלקין אותו אא"כ באו עדים וכו', עיין רשב"א גטין (דף נ"ב) שתמה על הרמב"ם [ושטת המחבר] דמה חילוק יש בין מינהו ב"ד למינהו אבי יתומים ולכן חולק על הרמב"ם ע"ש, ולפע"ד יש להסביר טעם של הרמב"ם שמחלק בין מינהו ב"ד ובין מינהו אבי יתומים דהא אנן קי"ל כאבא שאול מינהו ב"ד ישבע, והטעם בההוא הנאה דנפיק עליה קלא דאינש מהימנא דסמיך עליו בי דינא לא אתי לאמנועי, אבל מינהו אבי יתומים לא ישבע דאתי לאמנועי, אם כן מטעם זה נוכל לומר דה"נ כן דהא אם נימא דאם אכל ושתה דברים שאינו אמוד בכך מסלקין אותו יוכל להיות בשביל זה ימנע את עצמו מלהיות אפוטרופס דחושש שמא יצליחו נכסיו ולא נודעה לרבים. מזה ופעם אחד שירצה לאכול ולשתות בכל אשר תאוה נפשו ויסברו שממעות יתומים הוא אוכל ומסלקין אותו ואתי לאמנועי, משום הכי גבי מינהו אבי יתומים אין מסלקין אותו, אבל מינהו ב"ד לא אתי לאמנועי מחשש זה בשביל דנפיק עליו קול דמהימן הוא, הלכך שפיר היכא דאכל ושתאי יותר ממה שהוא אמוד בו מסלקין אותו

הלכות פקדון

סימן רצ"א סעיף ג' (א) בקש מחבירו שיתן רשות להכניס בהמתו או פירותיו לחצירו ונתן לו רשות ולא פירש כלום בשמירתן אינו חייב בשמירתן כלל. עש"ך (ס"ק ט') דתמה על הרמ"א למה שתק כאן ולא הביא יש חולקין ולקמן (סימן שצ"ח) מביא הרמ"א בעצמו י"ח וסוברים דבעל חצר חייב בהיזק דאתא לי' מינים עכ"ל, ולפע"ד יש לתרץ דהרמ"א לקמן (סימן שצ"ח) וכן הטור פסקו כתירוץ שני של תוס' בבא קמא (דף מ"ז ע"ב) דהיכא דהכניס ברשות בעל חצר בעל השור פטור אם הזיק שורו שור של בעל החצר אבל בעל החצר חייב בהיזק דאתי מחמתיה אבל בהיזק דאתא מעלמא כגון נגנב או אפילו בהיזק דאתי מעצמו כגון חנק את עצמו או נשברה כלים ברוח נמי פטור, משום הכי אתי שפיר דלקמן איירי בהיזק דאתא מניה ע"כ הביא הרמ"א יש חולקין דחייב בעל חצר בנתן לו רשות אבל כאן (בסי' זה) איירי משמירה דגנבה ואבדה משום הכי לא הביא