דברי התורה צג

ממילא הבכור נוטל פי שנים, ועיין (בסק"ז) דהביא דיש חולקין המה הרא"ש וטור דסברו דאין בכור נוטל פי שנים לא בולד ולא בשבח שהשביחה גוף הפרה, ולכאורה צ"ע אמאי לא יטול פי שנים אם השביחה הפרה ונעשה שמינה ודאי אף לדידן דקי"ל כרבנן דאין בכור נוטל פי שנים אפילו בשבח דממילא מ"מ בדיקלא ואלים ארעא ואסיק שירטון כולי עלמא לא פליגי דנוטל פי שנים כמבואר בבא בתרא (דף קכ"ג), ועיין בפרישה דכתב דסברת הטור היא דלאו כל פרה עומדת להשביח ע"ש, ותירוצו צ"ע דהא ודאי לאו כל ארעא עומדת לאסיק שירטון ולא שכיח כלל ואפילו הכי בכור נוטל פי שנים, ולפע"ד כדי שלא יהיה דברי הטור תמוהין כל כך נוכל לתרץ דכוונת הטור היא כך דטור קאי היכא דילדה פרה אין בכור נוטל פי שנים בולד כמו כן אם היה שבח באותה פרה בגופה ג"כ אין נוטל פי שנים כיון דילדה הוי שנוי ג"כ לגוף הפרה כמו שסובר הרא"ש ב"ק (פרק הגוזל עצים) היכא דפרה היתה רקנית בשעת גזלה ונתעברה אצל הגזלן וילדה דקונה גזלן ג"כ גוף הפרה ע"ש, דהלידה הוי ג"כ שנוי על גוף הפרה, ושפיר כתב הטור היכא דילדה פרה ואח"כ היה שבח באותה פרה בגופה אין נוטל פי שנים בשבח כיון דילדה הוי שנוי גם על פרה עצמה כנ"ל, אבל היכא דלא ילדה רק פרה ונתפטמה יש לומר דמודה הטור דבכור נוטל פי שנים דהוי כמו דקלא ואלים ארעא ואסיק שירטון דלכ"ע בכור נוטל פי שנים הכי נמי כן, וכן מבואר בנמוק"י דפרה ונתפטמה הוי כמו דקלא ואלים ובכור נוטל פי שנים ע"ש

סעיף ח' (ב) שחט אחד ממכירי אביו בהמה ואח"כ מת אביו נוטל פי שנים במתנות של אותה בהמה, עסמ"ע (סק"ט) דאע"פ שלא הורמו המתנות עדיין בשעה שמת אביהן כמו שהורמו דמיא והיא סוגיא במס' בבא בתרא (דף קכ"ג) ת"ר הבכור נוטל פי שנים בזרוע בלחיים ובקיבה ופריך הגמ' האי הזרוע והלחיים והקיבה ה"ד ומסיק הגמרא הכא במכירי כהונה עסקינן ודאשתחיט בחיי אבוהון וקסבר מתנות שלא הורמו כמו שהורמו דמיא, וכן במסכת קדושין (דף נ"ח) נמי איתא מתנות שלא הורמו כמו שהורמו דמיין והכי קיי"ל, ולפ"ז יש ליישב תמיהת השאגת אריה על תוספות פסחים (דף נ"ח ד"ה אתיא לחם לחם) דהקשה אמאי צריך קרא דאינו יוצא בטבל תיפוק ליה דבעינן שלכם וטבל אין שלכם והביא תוספות תירוץ בשם רשב"א היכא דהוא עני ועדיין לא הפריש מעשר עני דמפריש והיא שלו ע"ש, ותמה השאגת אריה דהא סוגיא ערוכה בחולין (דף קנ"א ע"ב) דאפילו עני שבישראל מוציאין מידו מעשר עני ע"ש, ולפע"ד נראה ליישב דהא דהזהיר רחמנא לעני על מעשר עני היכא שהוא שדה שלו, אבל היכא דנתן לו אחר טבל שלא הפריש ממנו עדיין מעשר עני י"ל דעני מפריש ממנו מעשר עני והיא שלו דהא אנן קיי"ל מתנות שלא הורמו כמו שהורמו דמי והוי כמו שהפריש מעשר עני, והגע עצמך היכא דנתן לעני מעשר עני ונותן לו ג"כ מהחולין לאחר הפרשה ודאי זכה בשניהם וה"נ כן, וא"כ אתי שפיר דברי תוספות דאיירי דנתן לו אחר לעני טבל שלא הופרש ממנו מעשר עני דשפיר מפריש והן שלו כמו שמבואר במסכת קדושין (דף נ"ח)

סימן רע"ט סעיף א' האומר זה בני וכו' נאמן, [הג"ה] ונאמן על כל נכסים בין אלו שהיו לו בשעה שאמר כך אפילו נכסים שנפלו לו כשהוא גוסס. לכאורה דברי רמ"א צ"ע אמאי נקט שנפלו לו שהוא גוסס דהא דתורה הימניה לאב א"כ אפילו נכסים שנפלו לו לאחר מיתה נמי נוטל, דבשלמא גבי בכור שפיר הוצרך הגמרא במסכת בבא בתרא לאוקמיה בנכסים שנפלו כשהוא גוסס אף דרחמנא הימני' לאב דכתיב יכיר, מכל מקום בנכסים שנפלו לאחר מיתה אינו נוטל פי שנים דאין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק, אבל באומר זה בני דנאמן מן התורה נוטל אף בנכסים שנפלו לו לאחר מיתה, ואמאי נקט הרמ"א דוקא כשהוא גוסס, וצ"ל דמה דנקט רמ"א כשהיא גוסס היא לאו דוקא

סעיף ג' (ב) האומר זה בני וחזר ואמר עבדי הוא אינו נאמן אמר עבדי וחזר ואמר בני אע"פ שהוא משמשו כעבד נאמן שזה שאמר עבדי לומר שהוא לו כעבד, עיין רמב"ן ב"ב (דף ל"ג) דהקשה דהא משמע שהוא יורשו ובנו לכל דבר ואמאי נימא מתוך שבידו להפקיר נכסיה או ליתן במתנה וכו', ותירץ דהוי מגו לחצי טענה כיון דהוא רוצה לפסלו לקהל ולקנות גופו ע"ש, ולכאורה קשה אמאי אמרינן בב"ב (דף קל"ד) האומר זה בני נאמן ופריך הגמרא למאי הלכתא או ליורשו פשיטא ופירש רשב"ם ותוס' דאי בעי יהיב ליה במתנה ועל נכסים שנפלו לו לאחר מכן באמת אינו נאמן דלא ידעינן שהוא בנו,. ולפי דברי הרמב"ן הנ"ל קשה אמאי יטול בנכסים שהם תחת ידו דהא הוי מגו לחצי טענה כיון שהוא טוען שהוא בנו ורוצה שיזכה אף בנכסים שנפלו לו לאחר מכאן, וכן הקשה התומים בכללי מגו (סקל"א ול"ב) ע"ש, ולפע"ד נראה דעיקר כוונת רשב"ם דהא אנן קיי"ל הודאות בעל דין כמאה עדים דמי ועוד יותר מעדים דתורה אמרה כי הוא זה כמו שכתב רש"י קידושין (דף ס"ה ע"ב) ע"ש. מש"ה ניחא היכא דאמר זה בני נאמן לא מטעם (מיגו] אתינן עלה רק מטעם הודאות בע"ד כמאה עדים דמי, אך יש לומר דאין לך אדם בישראל שאין לו יורשים א"כ הוי בהודאתו חב לאחרינא, על זה כתב הרשב"ם כיון דבידו ליתן לו א"כ לא מקרי חב לאחרינא, דסוף סוף אף דאינו נאמן משום דחב לאחרינא מכל מקום בידו ליתן לו אותם נכסים משום הכי לא מקרי חב לאחרים, אבל על נכסים שנפלו לו לאחר מכן אינו בידו ליתן לו ושפיר אינו נאמן משום דחב לאחרינא, וזה היא שפיר גבי אומר זה בני, אבל היכא דאמר בני וחזר ואמר עבדי התם לא שייך הודאות בעל דין דהא אמר תחלה זה בני ואחר כך אמר עבדי, ועל זה הקשה הרמב"ן דהוי לן להימני' מטעם מיגו ועל זה שפיר תירץ רמב"ן דהוי מיגו לחצי טענה ומיגו לחצי טענה לא אמרינן ועיין בתומים בכללו מיגו שהערה קצת מזה

סימן ר"פ סעיף י' (א) נפל הבית עליו ועל אמו יורשי הכן אומרים האם מתה תחילה. ויורשי האם אומרים הבן מת תחילה מעמידים נכסי האם בחזקת יורשיה שהם יורשים ודאים. ערמב"ם (פרק ה' מנחלות הלכה ו') וז"ל דמעמידין נכסי האם בחזקת יורשי' שהם יורשין ודאין אבל יורשי כבן הם ספק שאם מת הבן תחילה אין לאחיו מאביו