דברי התורה צא

אמאי הוי הפקר הרי בעל הדבש יכול לומר אם הוא אינו רוצה לשפוך יינו אני בע"כ אשפוך כיון דרוצה אני ליתן לו דמי יינו א"כ לא הפקיר את הדבש, וכן ראיתי באסיפת זקנים ב"ק (דף קט"ו) בשם הרא"ש דכתב דקושיית הגמ' היא רק באינו רוצה ליתן לו דמי יינו מש"ה זכי מטעם הפקר, אבל ברוצה ליתן לו דמי יינו אינו הפקר וצ"ע

סעיף ז' (ב) וכן מי שברח מבית האסורים והי' מעבורת לפניו ואמר לו העבירני ואני נותן לך דינר והעבירו אין לו אלא שכרו הראוי לו ואם הי' צייד ואמר לי' בטל מצודתיך והעבירני נותן לו כל מה שהתנה עמו וכן כל כיוצא בזה. עסמ"ע (ס"ק כ') דכתב דיכול להיות שהי' כל כך דגים כפי שיעור פסיקתו ע"ש, ובקצות החשן כתב דנראה מדבריו שאם נראה לעינים בבירור שאי אפשר להעלות דגים כפי שיעור פסיקתו א"צ ליתן אלא כפי שהי' יכול לצוד, ומהרא"ש ב"מ (דף למד) משמע אם פסק יותר אפי' במקום שידוע בודאי שאינו כל כך הפסד נמי צריך ליתן לו כל פסיקתו ע"ש, ועיין בדרישה דכתב דרא"ש ג"כ סובר היכא דיכול להיות שידוע שההפסד היא כל כך ע"ש, ולפע"ד יש להביא ראי' מתוס' בבא קמא (דף קי"ו ד"ה להביא כרוב) דמסיים תוס' וצ"ל דמיירי שהוא מפסיד במקום אחר כיוצא בזה, משמע היכא דידוע בודאי דלא הפסיד כל כך אין צריך ליתן לו מה שהתנה

סימן רס"ו סעיף ה' (א) אמר לו אביו אל תחזיר את האבידה הרי זה לא ישמע לו. עסמ"ע (ס"ק ט) ועיין במ"ל (פרק י"א מאבידה) דכתב דאיירי דאמר לו אביו לעשות מלאכתו אפ"ה לא ישמע לו, דאל"כ פשיטא דלא ישמע דכתיב ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך ע"ש, והיא דברי תוס' קידושין (דף ל"ב ד"ה דרב יהודה) ע"ש, וחידוש שלא הביא המל"מ דברי תוס' אלו

סימן רס"ז סעיף ח' באו שנים זה נתן סימני אבידה וזה נתן סימני האבידה וכו' ע' מה שכתבתי לעיל (סי' קל"ח סק"ב) על קושיית מרן רעק"א זי"ע דלמה לא אמרינן כאן יחלוקו כיון דהחלוקה יכולה להיות אמת ע"ש

סימן רסח סעיף ג' (א) חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו ואם נפלה בה מציאה הרי היא של בעל החצר. עש"ך (ס"ק ב') דהביא דמהרש"ל כתב בשם התוס' היכא דנפל דבר לחצר ובשעת נפילה הוי יאוש שלא מדעת אפ"ה קונה חצירו לאפוקי משיטת הנימוק"י והרא"ש, ומהרש"א חולק וסובר דמה שהקשה תוס' מלוקח מתגר הרי היא שלו ולקנה חצר לבעל התגר דאיירי ברוב כותים ולא שייך לומר באיסורא אתא לידי', והש"ך פסק דגבי חצר שייך נמי באיסורא אתא לידי' ולא קני' לי' חצירו, ולכאורה דברי מהרש"א צ"ע דתי' דגבי תגר איירי ברוב כותים דהא קיי"ל ברוב כותים אפילו יש בה סימן הרי היא שלו כמו שמבואר לעיל (סימן רנ"ט) ע"ש, ולפע"ד יש לומר דלעולם נוכל לומר דתוספות סובר דגבי חצר נמי שייך לומר היכא דבאסורא אתא לידיה דלא קנה דהא במתניתין סתמא קתני לוקח מתגר ולפעמים רוב ישראל ולפעמים רוב כותים וגם יש לפעמים מחצה על מחצה ומתניתין בכל אלו קתני הרי אלו שלו א"כ שפיר הקשה תוספות אמאי לא הוי לבעל התגר כיון דספק היא אי מישראל נפל או מכותי נפל אי מישראל שפיר קנה לוקח כיון דלגבי תגר באיסורא אתא לידיה ואי מנכרי נפל בעל התגר, א"כ השתא דאין לבעל אבדה זכות באבדה כיון שאין בו סימן ויש ספק מי זכה או תגר או לוקח ממילא הוי למימר דתגר יזכה בה, דהא מבואר ברא"ש פרק שנים אוחזין (סימן כ"ד) גבי משוך בהמה וקני כליו שעליו אם היא במציאה או הפקר דראשון דיש לו בו ספק קנין הוא נקרא מרא קמא אע"פ שיעשה אח"כ אחר קנין בו הראשון קנה וכ"כ הרא"ש (שם סימן ל"ב) גבי זרק ארנקי בפתח זה ויצא בפתח אחר ע"ש, א"כ ממילא הכא דלבעלים לית ביה שום זכות כיון דאין בו סימן רק ספק היא אם בעל תגר זכה או לוקח, שפיר הקשה תוספות יזכה בעל תגר, ושפיר קתני במתניתין צרורים נוטל ומכריז דהא גבי מחצה על מחצה חייב להכריז כמבואר במתניתין דמכשירין

סימן רס"ט סעיף ה' (א) טלית שמונח חציה על גבי עמוד וכו' ואם טלית מונח על גב דף והכה ועלה מכחו ג' טפחים קנאו. לכאורה נראה לי לדקדק מלשון המחבר כיון דנקיט ועלה מכחו ג' טפחים, דבהגבה מכחו כולי עלמא מודים דבעינן ג' טפחים אעפ"י שנחלקו רש"י ור"ת אם הגבהה צריך להיות ג' טפחים או סגי בטפח אחד כמבואר לעיל (סימן קצ"ח סעיף ב') ע"ש ועיין בסמ"ע (שם ס"ק ד') דטעם של רבינו תם דסגי בטפח כיון דהוא בידו הרי הוא כאלו ברשותו ע"ש, זה דוקא במגביה ביד אבל במגביה מכחו נקט המחבר דכ"ע מודים דצריך ג' טפחים ומדוייק לשון המחבר דנקיט הכא ועלה מכחו ג' טפחים דבלאו הכי לא יצא מתורת לבוד כמו שכתב הסמ"ע הנ"ל

עיין ש"ך (ס"ק ד'), ועמ"ש אאמ"ו הגאון זצ"ל בחידושיו שבסוף ספר דברי משפט ליישב קו' הש"ך

הלכות פריקה וטעינה

סימן רע"ב סעיף ו' (א) מצוה מן התורה לפרוק עמו בחנם כמו באבידה אבל לטעון עליו הרי זה מצוה ונוטל שכרו, עסמ"ע (סק"י) דכתב דאי לא כתב רחמנא תרתי רק טעינה הוי אמינא פריקה נמי בשכר, וזה כפירוש רש"י בסוגיא ב"מ (דף ל"ב) ועמהרש"א דכתב דתוספות לא פירש כן, וע' במהר"ם שי"ף דהקשה על פירוש רש"י דכתב דאי כתב רחמנא טעינה לבד הוי אמינא פריקה ג"כ בשכר א"כ לר' שמעון דלא מסיימי קרא אמאי אמרינן תרווייהו בחנם הל"ל שניהם בשכר ע"ש, ולפע"ד שפיר דברי רש"י דאי לא כתב רחמנא פריקה רק טעינה שפיר