דברי התורה צ

לומר משום ספק לא מייאש כמו גבי מחצה ישראל ומחצה כותי מבואר במתניתין דמכשירין דחייב להכריז וכן מבואר לעיל (סימן רנ"ט) ע"ש, אך מ"מ לפי ס"ד דגמ' דאם בשעת אבדה אינו שוה פרוטה ובשעת מציאה הוקרה דס"ד דחייב להכריז אמאי דהא בשעת נפילה מייאש כיון שלא היה שוה פרוטה, ולפע"ד אפשר לומר דהא אבידה אינו ברשותו ודבר שאינו ברשותו אינו יכול להקנות ולא להפקיר ואבידה נקרא אינו ברשותו כמבואר ברמב"ם (פרק כ"ב ממכירה) ע"ש רק דמ"מ גלי לן רחמנא דמהני יאוש, אבל אם היא אבידה פחות משוה פרוטה דאינו נקרא אבידה בזה אפשר דלא מהני יאוש כיון דאינו ברשותו

סעיף ג' (ב) אין המוציא מציאה חייב להכריז אלא בדבר שיש בו סימן בגופו או שראוי ליתן סימן במקומו וכו', עסמ"ע (סק"ז) דהוא יכריז אבדה פלונית מצאתי וזה יבוא ויאמר במקום פלוני מצאתיו כי שם הנחתיו כמבואר בראשונים עכ"ל, ורש"י בבא מציעא (דף כ"ב ע"ב) ודקא אמרת ברה"י מאו מכריז מכריז מקום פירש רש"י, ואינו מכריז שם האבדה אלא שם המקום מי שאבדה ממנו אבדה במקום פלוני יבוא ויאמר מה אבד וזה בא ואומר אבדתי שם חפץ פלוני עכ"ל רש"י, ותוס' שם (ד"ה או דליכא סימן) הקשה דהא תנן אמר את האבדה ולא אמר סימנין לא אמר כלום אלמא במה שמכוין החפץ אינו סימן ותירץ תוספות דהתם נמי לאו משום דחשוד כמשקר שהפסיד חפץ אלא משום דאפשר לומר כי היכי דאת אבדת חפץ ה"נ אימר אדם אחר אבד חפץ אבל הכא אין רגילות ששני בני אדם יאבדו חפץ זה כזה במקום אחד ע"ש. ולכאורה צריכים להבין דהא כיון דמוצא בעצמו אומר המקום אכתי ניחוש דלמא זה הדבר שמונח כאן מאדם אחר נאבד ומה שהוא אומר חפץ פלוני אבדתי היה במקום אחר, וי"ל דהא גבי כריכות איירי מתניתין ולרבא הא מיירי דאבידה הוי דרך הנחה כמו שכתב תוס' במתניתין וכן כתב הרא"ש דלא חיישינן לנפילה אלא שעמד לפוש ושכחו ע"ש, וא"כ שפיר תירץ תוספות כיון דהוא אומר שחפץ זה הוא ואם נאמר שהוא לא שכח חפץ במקום הזה למה הוא בא דהא אינו שלו ולמשקר לא מחזקינן אותו, אלא ודאי הוא שכח שם במקום זה, ואם שמא אחר ג"כ אבד חפץ כזה שם, על זה כתבו תוס' שפיר, דאין רגילות ששני בני אדם יאבדו חפץ כזה ובמקום אחד, ובחדושי לבבא מציעא הארכתי בזה

סעיף י"ט (א) מצא כלי ולפני' פירות הפירות שלו והכלי נוטל ומכריז וכו'. ואם מראים הדברים שהם של אדם אחר חייב להכריז וכו' אם הי' אוגנים לכלי אעפ"י שפני' כלפי פירות הרי אלו שלו שאלו נשפכו מהכלי הי' נשאר מהם בתוכו מפני האוננים. הי' מקצת הפירות בכלי ומקצתם בארץ חייב להכריז. הטעם היא דכל היכא דיכול לתלות דמכלי נפל חייב להכריז אף דיכול להיות דמאיש אחר נפל ושייך למוציא מטעם יאוש אפ"ה חייב להחזיר, ונלפע"ד דעיקר הטעם היא לפי מה שמבואר ברשב"א גיטין בסוגיא דשיירות מצויות דמש"ה חיישינן גבי שיירות מצויית לשיירא אחרת והגט משיירא אחרונה נפל והיכא דלא עברה שיירה בין נפילה למציאות הגט הוי לאלתר ולא חיישינן לשיירות ראשונות משום דאי משיירה ראשונה נפל הגט כשעבר השליח זה הדרך שם הי' מוצאו ע"ש היטב ברשב"א א"כ הכי נמי משום הכי היכי דיכול לתלות דמכלי נפל חייב להכריז דאי משני בני אדם נפל השני כשעבר דרך שם הי' מוצאו, דממה נפשך אי בעל הכלי אבד ראשון ואח"כ הלך בעל הפירות הי' מוציא את הכלי, ואי בעל הפירות הלך ראשון הי' בעל הכלי מוציא את הפירות מש"ה היכא דיכול לתלות דנפילה היא מבעל הכלי שפיר תלינן, רק היכא דיש הוכחה דלאו מכלי נפל ע"כ מאדם אחר נפל הפירות והא דלא הגביה את הכלי יכול להיות דלא ראה את הכלי או בבת אחת נפלו מהם, ולפ"ז יתישבו דברי בית שמואל (סימן י"ז ס"ק ס"ט) היכא דמונח ארנקי סמוך להרוג לא מהני כי יש לומר הארנקי מונח מאז ומקדם ואין לדמות דינים אלו להא דאיתא פרק אלו מציאות אם נמצא פירות סמוך לכלי עכ"ל, ובקצוה"ח תמה אמאי אינו דומה ע"ש, ולפי הנ"ל אתי שפיר דהכא גבי נמצא הרוג וארנקי סמוך להרוג לא שייך סברא הנ"ל דיכול להיות דהרוג הי' מונח שם ואח"כ הלך אדם אחר ואבד ארנקי דמה הי' לו להגביה, או להיפוך דאדם אחר אבד שם ארנקי בתחלה ואח"כ נהרג זה שנמצא שם ולא שייך דהי' לו להגביה דהרי נהרג, ושפיר כתב הבית שמואל דאין לדמות זה לדין של פרק אלו מציאות

סימן רס"ג סעיף ב' (א) הי' דרכו להחזיר כלים כאלו בשדה וכו' וכן אם מצא בהמה והכישה נתחייב לטפל בה וכו' שהרי התחיל במצוה. עסמ"ע (ס"ק ד'), ולפע"ד נראה דיש חילוק בזה לדינא בין בעלי חיים ובין שאר מטלטלין דגבי דבר שאינו בעלי חיים כגון כלים שאינו לפי כבודו אין חייב להחזיר רק אם נטל על מנת להחזיר לקיים מצות השבה אז נעשה שומר אבידה עליו כיון דעשה קנין ודאי צריך להחזיר לבעלים, אבל אם לא נטל להחזירה א"כ מצד הקנין אינו חייב רק מצד מצוה על זה פטר רחמנא דכתיב והתעלמת, ועיין ברש"י בבא מציעא (דף למד) אמר רבה הכחישה חייב בה פירש רש"י אם הכישה הכאה אחת להשיבה נתחייב לאהדורה הואיל והתחיל בה, ובזה האופן נראה דאפילו בשאר מטלטלין דלאו בעלי חיים נמי חייב דהא נעשה שומר אבידה כמו כל שומר ודאי דאפילו זקן ואינו לפי כבודו נמי חייב אבל אם לא הי' דעתו מתחלה ליטול ולהכישה על דעת להחזיר, א"כ מצד שומר אבידה אינו חייב רק מצד מצוה, בזה יש חילוק בין בעלי חיים לשאר מטלטלין, ובזה נמי אתי שפיר האבעיא בב"מ (דף למד) דרכו להחזיר בשדה וכו' חזינן דאף דלאו בעלי חיים נמי חייב, ולפי הנ"ל ניחא דהתם התחיל להיות שומר אבידה מש"ה חייב

סימן רס"ד סעיף ה' (א) וכן שנים שהיו באים בדרך זה בחבית של יין וזה בכד של דבש ונסדק הכד של דבש וקודם שנשפך הדבש לארץ שפך זה יינו והציל הדבש כתוך החבית אין לו אלא שכרו וכו' [הג"ה] ובעל היין חייב לשפוך יינו כדי להציל דבש של חבירו הואיל והבעלים אומרים לשלם לו ויש חולקים. ואח"כ כ' הרמ"א וי"א אפילו לא נשפך הדבש עדיין רק שנשבר הכד כל כך שהי' נשפך אם לא הציל זה הוי הפקר, ולכאורה צ"ע לשיטת הפוסקים דיכול לכופו שישפוך זה יינו