דברי התורה פט

שלו מקרי דהא קתני בברייתא הרי הוא שלו מפני שהבעלים מתייאשין מהם [אבל בלא יאוש לשטת הש"ך אינו שלו מקרי] ותוספות שהקשו דאינו צריך להאי טעמא בע"כ סובר תוספות דאפילו קודם שנתייאש הנכרי נמי שלו נקרא, ולפ"ז נוכל לומר במה שכתב המחבר לעיל (סימן ע"ב סעיף מ"א) משכונו של כותי ביד ראובן והפקידו ראובן ביד שמעון ומת הכותי יש להסתפק אם זכה שמעון במה שהמשכון שוה יותר מהחוב, והקשה הש"ך (ס"ק קס"ג) מה ספק יש כאן הא פשיטא דזכה דלא גרע ממשכונו של גר ביד ישראל ובא אחר והחזיק דקנה והכא נמי הרי שמעון מוחזק ע"ש, ועיין בתומים (סימן ע"ב סקנ"ז) דתמה דספק עצום היא דהכא שאני כיון דהפקעת פקדון היה מותר א"כ תיכף כשהפקידו כותי ביד ראובן זכה בו ראובן אבל גבי גר מחיים של גר אין לשום אחד זכות בו מש"ה אם בא אחד והחזיק בו לאחר מיתת הגר קנה ע"ש, ולפי שיטת הב"ח וש"ך ביו"ד הנ"ל הקשו שפיר ומחליטים לדינא דזכה שמעון במה שמשכון שוה יותר דמה סברא יש כאן לומר שיזכה ראובן אי משום דהי' בידו להפקיע דהפקעת פקדון הי' מותר והוי כאבידת כותי כיון דכותי אינו יודע לא עדיף מאבידת כותי ואבידת כותי לפני יאוש ג"כ אינו שלו ויכול לחטוף אחר ממנו, ע"כ החליטו דזכה שמעון, והתומים שכתב דראובן זכה תיכף כשהפקידו אצלו אזיל לשיטת תוס' הנ"ל בב"מ (דף כ"ד) הנ"ל ומחבר כאן ג"כ סובר דאבידת כותי היתה מותר ואפילו לפני יאוש שלו היא, מש"ה יש כאן ספק עצום כמו שכתב התומים דתיכף כשהפקיד הכותי אצל ראובן זכה ראובן מטעם הפקעת פקדון, ואי משום דאין הנכרי יודע והוי כאבידת כותי אפילו לפני יאוש הוי שלו ומש"ה זכה ראובן

(ג) ואפילו העיר מחצה כותים ומחצה ישראל או אפילו רובה כותים והוא מצאה במקום שרוב העוברים שם ישראל חייב להחזיר, יש לעיין היכא דהיא מחצה על מחצה והכריז ולא אתא ישראל היכא הדין, ולפע"ד י"ל דרגלים לדבר דמכותי נפל דלא דמי היכא דמצא ברוב ישראל דאף אחר ההכרזה צריך להניח אצלו עד שיבוא אליהו כמבואר לקמן (סימן רס"ז סעיף ט"ו) דהתם שאני כיון דרוב ישראל היא א"כ מסתמא מישראל נפל אבל הכא בלא זה הוי ספק השקול יש לומר כיון דהכריז ולא בא ישראל גלוי מלתא דמכותי נפל. וקצת ראיה לזה לפי מה שכתב הנמוק"י דאף לצורבא מרבנן דמהדרינן אבדה בטביעות עינא וא"כ לא מייאש אפילו הכי היכא דהכריז ולא אתא צורבא מרבנן אמרינן מאינש אחרינא נפל והרי היא שלו כיון דאין בו סימן ע"ש, וא"כ חזינן דגלוי מלתא מהני, וא"כ יש לומר כן גבי מחצה על מחצה דאם הכריז ולא בא שום ישראל הוי גלוי מלתא דמכותי נפל והרי היא שלו וא"צ להניח, ולפ"ז מיושב לשון הרמב"ם (פרק י"א מגזלה ואבדה הלכה ו') עיר שישראל וכותים דרים בה מחצה על מחצה נוטל ומכריז ומסיים הרמב"ם ואם בא ישראל ונתן סימני' חייב להחזיר, ולכאורה קשה דמלתא דפשיטא הוא דכשישראל נותן סימני' דחייב להחזיר, ולפי הנ"ל יש לומר דכוונת רמב"ם רק להשמיענו הדיוק כיון דמחצה ישראל ומחצה כותים חייב להכריז כדי לברר את הספק, דוקא אם בא ישראל ונתן סימנים חייב להחזיר מש"ה לכתחילה צריך הכרזה אבל אם אחר ההכרזה המתין ולא בא ישראל יש לומר דיכול להשתמש בחפץ כיון דהכריז ולא בא ישראל גלוי מלתא דמכותים נפל כסברת נמוקי יוסף הנ"ל וצ"ע

סימן ר"ס סעיף א' (א) המוציא בגל או בכותל ישן שאין זוכרים מי בנאו ולא הי' מימות עולם בחזקת זה שדר בו עתה וכו' הרי היא של מוצאה וכו' שאני אומר של עו"ג הקדמונים היא. בתוס' בבא מציעא (דף כ"ה ע"א) הקשה דליקני לי' חצרו לבעל הגל או לבעל הכותל ותירץ תוספות דאין חצר קונה בדבר שיכול להיות שלא ימצאנו לעולם ע"ש. והרא"ש שם תירץ עוד תירוץ אחר דמה שנשאר מן אמוריים לא היה לאותו שנפל הקרקע לחלקו כי השלל היה מתחלה לכל ישראל ואחר שעמד שם הרי היה כאבוד מכל ישראל ואח"כ לא יוכל לקנות לו חצרו דלא עדיפא חצרו מידו הואיל ובאיסורא אחת לידיה קודם יאוש ע"ש בהרא"ש, ולכאורה צריך עיון דמה בכך דהי' שייך לכל ישראל מ"מ סתמא קתני במתניתין משמע דאפילו לא היה מטמון גדול וא"כ לא היה מגיע במטמון זה שוה פרוטה לכל אחד מישראל ובפחות משוה פרוטה לא שייך מצות השבת אבדה כמבואר לקמן (סימן רס"ב סעיף ב') ע"ש, א"כ מיד כשזכה בקרקע היה מונח בתוכו אבדה שאין בו שוה פרוטה לכל אחד מישראל ולא שייך באיסורא אתא לידיה וא"כ קושייתם במק"ע יזכה לו מיד חצרו וצ"ע ועיין ביש"ש ב"ק (פרק ה' סימן י"ט וסימן כ') ע"ש

סעי' ט' (ב) ואם היה דבר שאין בו סימן זכה בו. עש"ך (סקכ"ו) וד"ק תמוהים וכן תמה הנתיבות, ועמ"ש אא"ז הגאון זצ"ל בדברי משפט (סק"ב) לישב דברי הש"ך וע' בתוספות ב"מ (דף כ"ו ד"ה אינו עובר) ע"ש

סימן רס"א סעיף ד' (א) המאבד ממונו לדעת אין נזקקין לו וכו' השליך כיסו ברשות הרבים והלך לו הרי זה אבד ממונו לדעתו אע"פ שאסור לרואה דבר זה לטול לעצמו אינו זקוק להחזיר שנאמר אשר תאבד ממנו פרט למאבד מדעתו [הג"ה] ויש אומרים דאבדה מדעת הוי הפקר וכל הקודם זכה, עש"ך (סק"ג) דפסק כטור ורמ"א ועיין בחדושי הגרשוני דהביא סוגיא דב"ב (דף פ"ז) דמוכח דאבדה מדעת לא הוי הפקר ובקצות החשן הוכיח ג"כ מסוגיא זו דלא הוי הפקר ע"ש, ולפע"ד נראה דיש לחלק דאינו דומה לסוגיא דבבא בתרא דעד כאן לא קאמרי דאבדה מדעת הוי הפקר וכל הקודם זכה אלא בהשליך כיסו ברשות הרבים והלך לו דמחשבתו ניכר מתוך מעשיו כיון שהשליך לרשות הרבים מסתמא אפקירי מפקר להו ומשום הכי הוי הפקר וכל הקודם זכה אבל התם גבי שולח את בנו ופונדיון וצלוחית בידו אינו ניכרת מחשבתו מתוך מעשיו דאפקורי מפקיר אדרבא שלח את בנו להביא לו שמן, בזה כ"ע מודים דלא הוי הפקר רק שאינו זקוק להחזיר דכל מקום אבדה מדעת היא אבל אינו הפקר שיוכל אחר לזכות בו

סימן רס"ב סעיף א' (א) כל אבדה שאינו שוה פרוטה בשעת אבדה ובשעת מציאה אינו חייב להכריז עליו. לכאורה יש לעיין אף דהוי בשעת אבדה ובשעת מציאה שוה פרוטה מ"מ יוכל להיות דבאמצע בין שעת אבדה ובין שעת מציאה לא היה שוה פרוטה ומייאש אז, ועל זה אפשר