דברי התורה ט

ולהגן מקבלין עדות שלא בפני תובע, אבל היכא דאינו רוצה לגבות ממנו רק טוען שנקבל עדותו כדי שאם יתבע ממנו יבטל תביעתו בכה"ג ודאי אין מקבלין עדות שלא בפניו, והביא ראי' מהך דינא דטור (סימן ק"מ) הנ"ל דכתב הטור מש"ה מקבלין עדות שלא בפני בע"ד כיון דאם יבוא המערער יהיו נוגעים בעדותן והוי כמו אונס תיפוק לי' דלהחזיק מקבלין שלא בפני בע"ד, אלא ודאי כיון דאין גובה ממנו עתה אין מקבלין שלא בפניו ולכך צריך טעם דהוי כמו אונס, ולפ"ז שפיר יש ליישב דברי הטור אף דהטור סובר כאן דבעינן שלחו לו ולא בא היינו דוקא לגבי תובע אם מביא עדים שלא בפני הנתבע, אבל הכא באמת היא להחזיק ומקבלין שלא בפני בע"ד רק משום דהיכא דלא מגבינין ממנו עתה דלא הוי להציל ולהגן אין מקבלין וכסברת מהרי"ט א"כ התם אם יבוא המערער יהיו השוכרים נוגעים ולא נוכל לקבל את העדות א"כ ממילא היא להציל ולהגן, ולכך שפיר פסק הטור (בסימן ק"מ) דמקבלין שלא בפניו כיון דהוי לנתבע והיא להציל ולהגן דלא נוכל לקבל אח"כ ומיושב דברי הטור ועיין בט"ז לקמן סימן ק"מ

סי' כ"ט סעיף א' (א) אחר שהעיד לב"ד והוא לאחר כדי דיבור אין יכול לחזור בו וכו' לפחדו עשיתי אין שומעין לו אפילו נתן טעם לדבר וכו'. מבואר גבי עדות שהעיד בב"ד לא מהני בשום אופן לחזור מדבריו ראשונים וכן מבואר במסכת סנהדרין, (דף מד) ע"ש, לפ"ז מיושב מה שקשה לכאורה דהא במסכת כתובות (דף כב) מבואר אמר ר"ה א"ר מנין לאב שנאמן לאסור את בתו מן התורה שנאמר את בתי נתתי לאיש, ולכאורה קשה למה הוצרך טעם משום דרחמנא אמר את בתי נתתי ת"ל דהא אב נאמן בבתו קטנה או נערה שהוא ברשותו וא"כ ממילא אסורה משום שוי' לנפשה חתיכה דאיסורא אבל לפי הנ"ל אתי שפיר דגבי שויא אנפשה חתיכה דאיסורא מהני אמתלא כמבואר בכתובות דף הנ"ל אבל גבי עדות לא מהני שום אמתלא ושפיר קאמר ר"ה מנין לאב שנאמן מן התורה לאסור את בתו דהיינו בתורת עדות ולא מהני שום אמתלא שנאמר את בתי נתתי, ועיין בב"י סימן זה ועיין באה"ע (סי' י"ז סעי' ח') ובחלקת מחוקק סקי"ז דאפילו בעדות שהם נאמנים חוץ לב"ד מ"מ אם אמרו העדים אח"כ מבודין היינו נאמנים ע"ש ועיין: סעיף ג' (ב) אבל אם אומר העד שפלוני הי' עמו ואותו פ' אומר שלא הי' עמו אין זו הכחשה דאין עד מדקדק מי הי' עמו בשעת עדות, ולכאורה יש לעיין בדין זה דהא הריטב"א במס' מכות (דף ו) הקשה על הא דקתני במתניתין הי' שנים רואין אותו מחלון זה ושנים רואין מחלון זה ומתרה עומד באמצע בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו הרי אילו עדות אחת ואין נעשים זוממין עד שיזומו כולם, והקשה הריטב"א היכא יכולין להזמים כת עדות אחת מחלון אחד הא השנים שראו מחלון אחר יכולים להכחיש המזימם שהי' עמהם וא"כ לא הוי הזמה ע"ש בריטב"א שתי' כמה תירוצים ולפי דברי רמ"א הנ"ל מתורץ קו' ריטב"א כפשוטו דזה לא הוה הכחשה דאין עד מדקדק מי הי' עמו בשעת עדות אלא ודאי מוכח מדברי ריטב"א דבכה"ג הוי הכחשה ויש ליישב

סי' ל' סעי' ו' (א) בדיני ממונות אע"פ שלא ראו המעשה כאחד עדותן מצטרפת, ולכאורה יש להסתפק היכא דקם אחד ומכחיש אחד מן העדים דהיינו ע"א אומר לוה בניסן ובא עד אחד והכחיש אותו, מי אמרי' בכה"ג ג"כ דינו של ריב"ק משום דאי אמרינן דיכול להכחיש העד בטל העדות והוה קם לממון והתורה אמרה לא יקום ע"א לממון, וגדולה מזו סובר הרא"ש בב"מ (דף ב) דעד מסייע אין יכול לפטור הישא דהנתבע הוי מתיך שאין יכול לישבע דא"כ הוי קם לממון וא"כ כש"כ הכא, או דילמא מ"מ בטל ההצטרפות וצ"ע

סעיף ז' (ב) הא דהלואה אחר הלואה מצטרפין כשתבע ממנו ב' מנין וכו' אבל אם המלוה מודה שלא הלוה לו אלא מנה אחת לא וכתב בסמ"ע (ס"ק כ"א) דוקא גבי הלואה אחר הלואה בעינן שיתבע שניהם אבל גבי הודאה אחר הודאה וכן הודאה אחר הלואה אין צריך שיתבע שניהם דאפשר לומר דמאי דכבר הלוה לו הודה אח"כ בפני השני, ולא עוד אלא אפי' הלואה אחר הודאה אין צריך לתבוע שניהן דאיכא למימר דמה דרוצה ללות לו הודה מקודם ע"ש וכן מבואר בב"י, ולכאורה דין זה צ"ע דהא עיקר הטעם של ריב"ק דמ"מ תרווייהו אמנה מסהדי דאף אם נאמר דחד מעדים משקר מ"מ חייב לו מנה, אבל הכא היכא דעד ראשון בא על הודאה, ועד השני על הלואה אם הלוה אומר כדברי עד שני בזמן זה מאוחר הלוה לו א"כ מה שהעד ראשון מעיד על הודאה הוא שקר דבאותו שעה לא נתחייב לו, וא"כ נשאר החיוב עפ"י ע"א והיכן נוציא ממון עפ"י ע"א דלמא משקר, וצ"ע

סעי' י"ג (ג) צריך שיעיד כל אחד על דבר שלם אבל אם העידו על חצי דבר אינו כלום ועיין בסמ"ע (ס"ק לט) ולא דמי לעדי חזקה דשם ראו: כל מה שהוא להם לראות באותו שעה והוא שיטת התוס', ושיטת הרי"ף הוא דבעדי חזקה הטעם משום דמועיל עדותם במקצת היינו לענין הפירות דאם לא יבואו עדים אחרים להעיד על כל הג' שנים צריך המחזיק להחזיר הפירות של שנה ראשונה, והביאו התוס' ב"ק (דף ע), ולפי דברי רי"ף הנ"ל נוכל ליישב קו' התוס' ב"ק (דף כ"ד ד"ה במכירין) שהקשו אמאי לא משני שנגח שור של נכרי או של הפקר, ולפי דברי רי"ף הנ"ל כיון דאין שום תועלת בעדותן של ראשונים הוי חצי דבר ולא דמי לעדי חזקה אף בלא עדים אחרונים הי' צריך להחזיר פירות של שנה ראשונה מש"ה מהני עדותם, אבל הכא אם עדים ראשונים מעידים על נגיחת שור הפקר או של כותי אין תועלת כלום בעדותם ונקרא חצי דבר ועיין מ"ש לקמן (סי' לט)

סימן ל"א שתי כיתי עדים המכחישות זו את זו, שבא עד אחד מכת זו וכו' ועיין בתומים שמסתפק אם יכול לפוסלו איש אחד ע"ש, משמע מתוס' ב"ק (דף ע"ג) ד"ה אי נמי דכתבו לרבא דס"ל מכאן ולהבא נפסל כל עדות שהעיד מקודם הן דיני נפשות אפי' לאסור אשה על בעלה כשר ע"ש, ואמאי דהא תוס' כתבו לעיל (ע"ב) דלרב חסדא לא שייך חידוש רק מה שנפסלין ודאי אבל פסול ספק הוי למפרע א"כ אמאי כתבו התוס' דאי אמרי' מטעם חידוש כשר