דברי התורה י

אפי' לענין נפשות ולאסור על בעלה דהא אפי' לר"ה לא מהני לענין פיסול, אלא ודאי לר"ה כשר לכל עדות

סי' ל"ב סעיף ב' השוכר עדי שקר להוציא מנה מראובן לשמעון פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, ועיין בש"ך (סק"ב), ועיין בתומים דכתב לדינא אפי' לא אמר לו בלשון שליחות שיעיד עדות שקר אלא אמר אם תעיד אתן לך כך וכך ג"כ חייב בדיני שמים ע"ש, ולפענ"ד צ"ע דהא בב"ק (דף נה) תניא אמר ר"י ד' דברים העושה אותן פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים וחד מהני ד' הוא השוכר עדי שקר להעיד מדקאמר הגמרא להעיד משמע דוקא שצוה אותו להעיד אבל אם, אינו מצוה אותו רק דאמר אם תעיד אתן לך כך וכך אפילו בדיני שמים פטור ואף שעשה מעשה רשע מ"מ אין אומרים לו שאינו יוצא ידי שמים עד שישלם ואין לומר מש"ה נקט הגמרא לשון להעיד לרבותא אף דאמר להעיד אפ"ה פטור בדיני אדם זה אינו אדרבה מסוגיא דהתם מוכח דרבותא אינו דפטור מדיני אדם אלא רבותא היא דחייב בדיני שמים וכן כתב תוס' שם (נ"ו בד"ה אלא) ע"ש וצ"ע טובא בכה"ג אם לא אמר בלשון צווי אם אינו יוצא ידי שמים אם לא שילם ועיין

סימן ל"ג סעיף י"ב (א) מיהו אם נפסק הדין כשהיה קרוב העד ופסלוהו לא יוכל לחזור ולתבעו אח"כ בעדות זה שנתרחק דהואיל ונפסק הדין נפסק, וכתב הש"ך (סק"ט) דמש"ה אינו יכול לחזור ולתבוע בעדות זה שבודאי יאמר כדבריו הראשונים שלא יהיה כשקרן ולכאורה צ"ע דהא מבואר בסנהדרין (דף ל) למאן דחולק על ר' נתן אי אמרו העדים זה שלא בפני זה צריכים שניהם לחזור ולהגיד ולכאורה לסברת הש"ך קשה אמאי מהני דהא בודאי יאמרו כדבריהם הראשונים שלא יהיו כשקרנים וצ"ע ועיין נתיבות

סעיף ט"ז (ב) קרובי נרצח יכולין להעיד על הרוצח בש"ך (סקט"ז) פסק אף דאנן קיי"ל גבי דיני ממונות אין צריך דרישה וחקירה מ"מ אם אמרו עדים אין אנו יודעים זמן הלואה לא מהני עדותם משום דהוי עדות שאין אתה יכול להזימה והביא ראיה לזה דהא אנן קי"ל עדים המכחישות זו את זו בחקירות פסול דמה בכך סוף סוף בגוף הענין עדותם מכוונת אלא ע"כ משום דהוי עדות שאין אתה יכול להזימה ע"ש ועיין בתומים דתמה לשטת הש"ך אמאי פסולין אם הכחישום בדרישות וחולק עליו ע"ש. ולפע"ד נראה ליישב דברי הש"ך דכוונת הש"ך דסובר אף דמכחישים בחקירות דהיינו זה אומר במקום פלוני וזה אומר במקום פלוני מ"מ כיון דגוף הדבר אין רוצה להפסיד התובע משום זה יכול להיות דאינם פסולים וא"כ אף דאחד משקר בזמן מ"מ הוי עדות לענין הלוה ושפיר כתב הש"ך דצריך לומר דפסולים מטעם עדות שאי אתה יכול להזימה אבל גבי הכחשה בדרישות אם אחד מהן משקר או מי שהעיד על שמן או מי שהעיד על יין א"כ לא נשאר רק אחד מש"ה פסול דנוציא ממון ע"פ עד אחד כדלעיל (סי' למ"ד) ועיין. ולפ"ז נראה לסברת הש"ך דיש חילוק היכא דהכחישו ב' עדים בחקירות דבטל העדות לגמרי משום דהוי עדות שא"א יכול להזימה כיון דבטלין עדות בטלה לגמרי אבל היכא דהכחישו בדרישות דהיינו אחד אומר יין ואחד אומר שמן שהוא רק מטעם שאחד מהן משקר וע"כ י"ל דחייב שבועה דאורייתא כמו בכל שבועת ע"א. וע' בסמ"ע (סי' ל' סק"ט) כתב דאפילו תובעו התובע שניהן א"צ שבועה ע"ש ואורים ותומים חולק עליו ומסיק דצריך שבועה ולפי שטת הש"ך כאן נראה כדברי התומים דצריך שבועה ועיין

סימן ל"ד סעי' א' (א) אפילו עד כשר שיודע בחבירו שהוא רשע אסור להעיד עמו עש"ך (ס"ק ג) דהקשה דמה בכך מ"מ העד כשר יודע שאמת הוא ובממון לא איברי סהדי אלא לשקרא ע"ש ונראה דהא מבואר ברשב"א ב"ק (דף צ) אע"ג דרב יהודא הנשיא יחיד מומחה אינו דן על ראייתו משום דהוי רק ע"א ושם הוא בממון, מבואר דלא כש"ך ע"ש סעיף ה' (ב) מי שבאו עדים שעבר על שבועתו אינו נאמן לומר שוגג או אנוס הייתי, עש"ך (ס"ק ז') זה קאי לסברה ראשונה ודוק עכ"ל, ודבריו צריכים באור ונראה בכוונתו דהא רמ"א כתב שבאו עדים שעבר על שבועתו דאין נאמן לומר שוגג הייתי דלשון עבר על שבועתו שייך היכא דקבל על עצמו דבר בשבועה, ואח"כ עבר עליה אבל אם יצא שבועת שקר מפיו לא שייך שעבר דהא מיד יצא מפיו לשקר אלא ודאי מיירי בשבועה דלהבא ושפיר כוונת הש"ך ועיין בנתיבות אך בסגנון אחר

סעיף ז' (ג) גנב וכן גזלן פסולים לעדות מעת שגנב או גזל ע' באסיפת זקנים ב"ק פרק הכונס דכתב בשם גדולים דמזיק פסול לעדות עד שישלם ע"ש, ומטור חושן משפט (סימן שע"ח) נראה ג"כ דמזיק פסול לעדות דכתב שם כשם שאסור לגנוב ולגזול כך אסור להזיק הרי דמדמה מזיק לגנב ולגזלן משמע קצת דסובר דמזיק פסול לעדות כמו גנב או גזלן, ועיין ביש"ש פרק הכונס (סי' למד) דפסק דמזיק אינו פסול לעדות ונראה דמן התורה ודאי הכל סוברים דמזיק אינו נפסל לעדות דהא אפילו גזילה הוי לי' לאו שניתק לעשה (עיין ט"ז כאן), רק גבי גנב וגזלן רחמנא פסלי' משום דהוי רשע דחמס וכתיב אל תשת רשע עד וגבי מזיק לא שייך זה דהא אינו רשע דחמס, ובודאי מזיק אינו נפסל מן התירה רק עיקר פלוגתייהו אם מזיק פסול מדרבנן לעדות או לא

(ד) החולק עם הגנב אינו נפסל בתומים תמה מאד אמאי לא הוי רשע דחמס כיון דמחזיק ממון חברו בידו לעכבו לא גרע מכופר בפקדון דפסול לעדות והוי רשע דחמס והאריכו בזה בקצות החושן ובנתיבות ובדברי משפט מא"א זקני הגאון זצל"ה ונפל מחלוקת ביניהם יש מן האחרונים שאמרו דטעם הוא גבי גזל, ולא נתיאשו הבעלים ובא אחר ואכלו רצה מזה גובה רצה מזה גובה הוא מטעם מזיק אבל באונסין פטור השני דהא קתני במתניתין דמרובה אין הגונב אחר הגנב משלם תשלומי כפל ולא טובת ומוכר משלם דו"ה ולפע"ד נראה אפילו אם נאמר דגנב שני חייב באונסין מטעם דהוי ליה למהדר לרשות בעלים אבל היכא דגזל חמץ בפסח אפילו לרבי יוסי הגלילי דחמץ בפסח מותר בהנאה מ"מ אינו ברשות בעלים כמבואר במקור חיים ובספר דברי חיים. ולפ"ז אינו נקרא וגונב מבית האיש דהא אף אם יחזיר הגזלן לנגזל נמי לא הוי חזרה לרשות