דברי התורה פח

קמא דחגיגה (דף ג' ד"ה חרש באזנו אחת) דהביאו דברי הירושלמי דכתב ולבני אהרן תעשה כתנות פלוגתא היא בירושלמי או שתי כתנות לכל אחד או אחד לכל אחד ע"ש [וערמב"ם פ"ב מחגיגה ה"א]

סימן רנ"ה סעיף ב' (א) שכ"מ שאמר מנה לפלוני בידי אם אמר תנו נותנין לא אמר תנו אין נותנין, היא מימרא דרב ושמואל בבא בתרא (דף קע"ד ע"ב) וס"ד דגמרא דרב ושמואל איירי בדלא נקט שטרא ופריך הגמרא אמאי אמר תנו נותנין מלוה על פה היא ורב ושמואל דאמרי תרווייהו מלוה על פה אינו גובה לא מן היורשים ולא מן הלקוחות ומסיק הגמרא אידי ואידי דנקט שטרא ולא קשיא הא דמקוים הא דאינו מקוים, ובתוספות שם (ד"ה ורב ושמואל) הקשה דהא דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמי והשתא אמאי אין נותנין כמחלק כל נכסיו ע"ש, ולפע"ד יש לתרץ קושיית תוספות דקושיית הגמרא סובבת על רב דאיהו סבירא ליה בגטין (דף י"ג) דשכ"מ שאמר תנו מנה לפלוני מנכסי מנה זו נותנין מנה סתם אין נותנין חיישינן שמא מנה קבור קאמר הלכך אי אפשר לאוקמיה הך דרב ושמואל דשכ"מ שאמר מנה לפלוני בידי היא מטעם דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמי דהא לא אמר מנה זו והא חייש רב למנה קבור אלא על כרחך לא מצד דברי שכ"מ אתינן עלה אלא מחמת חוב דהודה שיש לפלוני חוב בידו ושפיר הקשה הגמרא הא מלוה על פה היא ורב ושמואל אמרי מלוה על פה אינו גובה לא מן היורשים ולא מן הלקוחות

סימן רנ"ו סעיף ג' (א) שכ"מ שהודה שיש ש לפלוני אצלו כך וכך וכו' אבל שכ"מ שצוה לתת לעכו"ם מתנה אין שומעין לו שזה כמו שצוה לעבור עבירה מנכסיו. נלפע"ד דוקא היכא דעביד עבירה אין שומעין לו אבל היכא דצוה לעשות דבר מנכסיו שהיא עולה ואין רוח חכמים נוחה הימנו מהני, דהא מבואר במתניתין ב"ב (דף קל"ג ע"ב) הכותב נכסיו לאחרים והניח את בניו מה שעשה עשוי אלא שאין רוח חכמים נוחה הימנו, הרי מבואר היכא דאין עבירה אלא עולה שאין רוח חכמים נוחה ממנו מהני, וכן מבואר לקמן (סימן רפ"ב) ופשוט, ועיין במל"מ (פרק ט' מזכיי' הלכה יוד) דחקר בשכ"מ שנתן מתנה בנכסים מועטים כיון דאיסורא קעביד האם מהני ע"ש, ועיין מה שכתבתי לעיל (סימן קי"ג) ליישב הקו' בסתירת דברי הטור (שם) למ"ש (בסי' רנ"ג)

סימן רנ"ח סעיף א' (א) שטר מתנה שכתוב בו שיקנה פלוני שדה פלונית וכו' כיון שכתוב בו זמן ובזמן זה חי היה הזמן של שטר מוכיח שמחיים הקנה לו, הוא משום דקיי"ל כר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו דכוונתו הי' מעכשיו, ועיין בתוס' כתובות (דף ב' ע"ב ד"ה דלמא לאפוקי מדרבותינו) דכתבו דמרישא לא שמעינן לאפוקי מרבותינו דאיכא לאוקמי' שאין כתוב זמן בשטר ע"ש, וחזרו והקשו מהא דתנן ג' גיטין פסולים וא' מהם אין בו זמן ע"ש, ובמהר"ם שיף ובהפלאה הקשו ע"ז דהא איכא לאוקמי' רישא דכתוב בגט הרי זה גיטך אם מתי דבכה"ג אינו נפסל משום שאין בו זמן ע"ש, ולפע"ד נראה דקו' תוס' הכי אזלא דמכל מקום תקשי סיפא דרישא דקתני מהיום אם מתי ה"ז גט הלא פסול משום שאין בו זמן, כיון דכתב בו מהיום, ואי דכתב בגט ה"ז גיטך אם מתי ובע"פ אמר מהיום, לא מהני כלל כמ"ש תוס' גיטין (דף פ"ד ד"ה כל התנאים), ואי דכתב בו זמן למה לן ההכשר משום מהיום ת"ל דזמנו של שטר מוכיח עליו, ומוכח דלא כרבותינו, ע"ז הוכרחו תוס' לתירוציהם שם

הלכות אבידה ומציאה

סימן רנ"ט סעיף א' (א) הרואה אבידת ישראל חבירו חייב לטפל בה וכו' ואם נטלה על מנת לגוזלה וכו' עובר וכו' נטלה לפני יאוש על דעת להחזירה ולאחר יאוש נתכוין לגוזלה אינו עובר אלא משום השב תשיבם. עש"ך (סק"א) שהביא דעת הרמב"ן ע"ש, ולפע"ד צ"ע דעת רמב"ן דהא תוספות הקשו דאמאי ליכא לאו דלא תגזול אי משום דבהתירא אתא לידיה מ"ש מכובש שכר שכיר ותירצו דהכא נתכוין לגוזלה לאחר יאוש אף דיאוש לא קני בגנב הכא בהתירא אתא לידיה, ונראה דסובר תוס' דבכה"ג יכול לקנותו ביאוש לחוד, אבל לפי שטת הרמב"ן במלחמות דתי' דהטעם דאם נטלה קודם יאוש על מנת לגוזלה ואחר יאוש החזיר דעובר בכולן, דאפילו למאן דאמר דיאוש בגניבה קונה מ"מ דמים צריך להחזיר, התם בגנב מרשות בעלים, אבל הכא אם נטלה ע"מ לגוזלה הוי כמונח בקרקע ונקנית מטעם יאוש באבדה, אבל נטלה ע"מ להחזיר הוי שומר אבדה ורשות שומר כרשות בעלים וממון שמונח ברשות בעלים לא מהני יאוש, א"כ לפי שטת הרמב"ן קשה אמאי בנטלה ע"מ להחזירה ולאחר יאוש נתכוין לגזול אינו עובר אלא משום השב תשיבם ולא אלאו דלא תגזול הרי כשנטלה על מנת להחזיר נעשה שומר שלהם והוי כמונח ברשות בעלים ולא מהני היאוש דאח"כ לפי שטת הרמב"ן הנ"ל דהוי יאוש ברשות א"כ הוי כאלו לפני יאוש ואמאי אינו עובר אלא תגזול ג"כ וצ"ע, ועיין בסוגיא דאונכרי בסוכה (דף ל') בתוספות ד"ה כי גזו וכו' ויש לישב

סעיף ג' (ב) כיצד המוציא במקום שישראל מצוים שם חייב להכריז שלא נתייאשו הבעלים וכו' אם רוב כותים לא היה חייב להכריז, בסוגיא בבא מציעא (דף כ"ד) אבעיא להו כי קאמר ר' שמעון בן אלעזר ברוב כותים אבל רוב ישראל לא או דלמא אפילו ברוב ישראל נמי אמר ובעי למפשט ממתניתין דמכשירין דכי קאמר ר"ש בן אלעזר ברוב כותים. אבל ברוב ישראל לא ובתוס' שם ד"ה כי קאמר רשב"א הקשה דאי איירי רשב"א ברוב כותים א"כ מה צריך לטעם מפני שבעלים מתייאשים ת"ל דיש לתלות דמכותים נפל דהוי רובא ע"ש מה שתי', ולפע"ד נראה ראיה מתוספות דלא כש"ך ביו"ד (סימן קמ"ו סק"א) דכתב דאף דאבידת כותי התירה התורה מ"מ כ"ז שהכותי לא נתיאש אינו שלו [והובא בדברי משפט מזקני הגאון זצלל"ה ע"ש], ומתוס' כאן מוכח דאינו כן דאפילו קודם שנתייאש הכותי נמי