דברי התורה פז

הלכות מתנת שכ"מ

סימן ר"נ סעיף ט"ו (א) שכ"מ שכתב כל נכסיו לעבדו חוזר בנכסים ואינו חוזר בעבד לפי שיצא עליו קול שהוא בן חורין ואם כתב בפי' מהיום אם ימות יכול לחזור בו. מקורו מתוס' גיטין (דף ט' ד"ה ואינו חוזר בעבד) הקשה תוס' כיון דסתמא דעת שכ"מ לחזור בו אם יעמוד אמאי אינו חוזר בעבד ותי' תוס' דמסתמא דעתו כמו שיאמרו לו חכמים, וכתבו תוס' דאם כתב בהדיא מהיום אם ימות אינו מועיל מה שיצא עליו שם בן חורין וחוזר נמי בעבד ע"ש, וזה הוא שמבואר כאן בש"ע, ולכאורה צ"ע דהא מבואר במס' גיטין (דף ע"ב) דרב הונא סובר גיטו כמתנתו מה מתנתו אם עמד חוזר אף גיטו נמי אם עמד חוזר רבה ורבא לא סבירא להו הא דרב הונא גזירה שמא יאמרו יש גט לאחר מיתה, והקשה הגמרא ומי איכא מידי וכו' ומסיק הגמרא כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושין מיני' ע"ש, ואמאי צריך לטעם זה. הא גבי עבד לא שייך אפקעינהו קנין עבד דא"כ הוי נכרי ודאי אסור בבת חורין אפ"ה אינו חוזר בעבד מטעם סברת תוס' הנ"ל דדעתי' כמו שיאמרו חכמים, א"כ הכא בגט יכולין ג"כ לומר טעם זה, ואפשר לחלק וצ"ע

סי' רנ"ב סעיף ב' (א) מצוה לקיים דברי המת אפילו בריא שצוה ומת והוא שנתנו עכשיו לשליש לשם כך, במסכת בבא בתרא (דף קע"ד:) שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי נאמן חזקה אין אדם עושה קנוניא על הקדש וכו', והקשה הגמרא מכלל דרב ושמואל דלא נקט שטרא אמר תנו נותנין מלוה ע"פ וכו', וערשב"ם (דף קע"ה ע"א ד"ה ופרכינן) דהקשה דהא מצוה לקיים דברי המת מש"ה נותנין ותי' דלא היו להם ליתן בשביל דברי אביהם עד לאחר מיתה, ולכאורה מדברי רשב"ם משמע דהא דאמר נותנין בחיי אביהם קאמר א"כ אמאי הקשה הגמרא אדרב ושמואל דהא נותנים בחיי אביהם, וכן תמה בת"ח ע"ש, ולפע"ד נראה לתרץ דכוונת הרשב"ם דהא ודאי הא דקתני אמר תנו נותנין לאחר מיתת אביהם קאמר וכוונתו דסובר כמו שהביא, תוס' לעיל (דף קמ"ט ד"ה דקא מגמרו) בשם הר"ת היכא דראוי ליתן מחיים לא אמרינן מצוה לקיים דברי המת דוקא הראוי ליתן לאחר מיתה יש משום מצוה לקיים דברי המת אבל דבר הראוי ליתן מחיים לא אמרינן מלד"ה ע"ש ה"נ כיון דאמר סתם תנו ולא אמר לאחר מיתה יכלו לקיים מחיים לא אמרינן מצוה לקיים דברי המת ושפיר דברי רשב"ם

(ב) כל דבר שנקנה במתנת שכ"מ אם קדמו היורשים ומכרו וכו'. בתוס' ב"ב (דף קמ"ט) הנזכר (בס"ק א') הקשו דלמה תקנו דברי שכיב מרע ככתובים וכמסורין דמי תיפוק ליה משום דמצוה לקיים דברי המת, ולכאורה צ"ע מה הקשה תוס' דמשום מצלקד"ה אם קדמו יורשין ומכרו אין המקבל יכול להוציא מיד לוקח אבל אם נאמר דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו אם קדמו היורשין ומכרו יכול המקבל להוציא מן הלקוחות כמבואר ברמ"א כאן, א"כ מה הקשה תוס', אך אפשר לומר דקושיית תוס' כך היא דעיקר התקנה שהתקינו דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמי היא משום שלא תטרף דעתו עליו וכיון דמצוה לקיים דברי המת יתקיים בע"כ דיבורו מצד מצוה לקיים דברי המת, ולמה צריך לתקנו דדברי שכיב מרע ככתובים וכמסורין דמי

סימן רנ"ג סעיף ו' (א) שכ"מ שאמר נכסי לפלוני או שאמרו לו נכסיך למי וכו' אם הוא ראוי ליורשו זוכה בהם משום ירושה ונפקא מינה שאם אמר ואחריו לפלוני אינו כלום שירושה אין לה הפסק. דייק ונקט שכ"מ וכן איתא לשון זה במקור הדין בגמרא ב"ב (קל"ג ע"א), והנה לפי שיטת המחבר לקמן (סימן רפ"א סעיף ה') דלא שייך דינו של ר"י בן ברוקה אלא בשכ"מ שפיר, אבל קשה על רשב"ם ב"ב (שם בד"ה אמר ר"ה) דכתב דמש"ה נקיט שכ"מ משום דגבי בריא בעיא הא אי אמר ר"י בן ברוקה, דהא הרשב"ם בעצמו כתב (בדף קל"א ע"א ד"ה ושמע מינה) דאיפשטא הבעיא לגמרי דבבריא נמי קאמר ר"י בן ברוקה ע"ש, וכבר הבאתי ראי' דכמו דאקנה קנה והוריש גובה הבע"ח, אף דלא כתב דאיקנו, אבל אם נתנו במתנת שכ"מ סברי מקצת אחרונים דצריך לכתוב דאיקנו ומסוגיא זו (דף קל"ג) מוכח דאף דלא כתב דאיקנו נמי גובה ממתנת שכ"מ, דאל"כ מאי מקשה הגמ' למאי הילכתא דהא נפ"מ היכא דלא כתב דאיקנו דאינו גובה, אלא ודאי גם ממתנת שכ"מ גובה אף דלא כתב דאיקנו ועיין לעיל סימן קי"א סק"ה)

סעיף ב' בהג"ה (ב) ויש אומרים הא דשכיב מרע יכול להקנות הלואה שלו שביד אחרים היינו בהלוה שיש לו ביד ישראל אבל לא הלואה שיש לו ביד כותי בחדושי הגרשוני כתב דהיינו דוקא אם נותן לאחר אבל אם השכיב מרע נותן ליורש שלו אף בהלואה שיש לו ביד כותי נמי מהני דעיקר הטעם היא דבהלואה שיש לו ביד כותי לא מהני משום דלא סמכה דעתו של נותן דשמא לא יפרע הכותי אבל אם היא יורשו מבלעדי זאת מהני ועמ"ש בתשובתו עבודת הגרשוני [ובנתיבות כאן (ס"ק י"ח בסופו) לא נקיט כן]

סעיף כ"ד (ג) אמר נכסי לפלוני ולבניי חולקים אותו פלוני נוטל מחצה וכל הבנים מחצה. בחדושי הגרשוני נסתפק היכא דאמר תנו מאתים לבני שמעון אם יתן מאתים לכל אחד ואחד, או לכולם יחד מאתים, והביא על זה דברי תוספות פרק