דברי התורה פו

דלא כפליה לתנאי, אך לפי הנ"ל מהא דס"ד דמקשן דאף דבדלא כפליה לתנאי דאין התנאי מבטל המעשה מ"מ יש עלי' התחייבות נקיים התנאי משום הכי סובר המקשן אף בדלא כפליה לתנאי אין התנאי מבטל המעשה מ"מ יש עליה חייב לקיים התנאי על כן קאמרי רבנן דיכולה היא שתאמר תן לי אביך ואשמשנו תן לי בנך ואניקנו כי אני מוכן לקיים התנאי ועל זה מתרץ הגמרא דעיקר טעם של רבנן היא דסברי כר' שמעון בן גמליאל אף על פי שכפליה לתנאי גם כן כוי גט כיון דעכבה אינו ממנה

סימן רמ"ב סעיף ג' (א) כל מתנה בין של בריא בין של שכיב מרע צריך שתהא גלוי' ומפורסמת וכו' [הג"ה] ואפילו תפס המקבל והחזיק במתנה מוציאין אותו מידו וכו'. עסמ"ע (ס"ק זיין) וז"ל בטור מסיק וכתב דהרא"ש ס"ל דאפילו החזיק במטלטלין מוציאין מידו עכ"ל ועיין במגיד משנה (פרק ה' מזכיי' ומתנה) דהביא דגם במתנת מטלטלין הדין כן, רק מה דנקט הרמב"ם לפיכך כל שטר מתנת קרקע וכו' לפי שאין שטר מועיל במטלטלין ע"ש במגיד משנה, ועיין בקצות החשן דכתב דאפשר לפי שטת הרמב"ם דסובר דמש"ה מתנה טמירתא פסול משום חשש שמא ימכור אחר כך ויפסיד לוקח לפ"ז יש לומר גבי מטלטלין לא שייך זה משום דצריך לשלם ללוקח מפני תקנת השוק ע"ש, ולפע"ד נראה דגם במטלטלין יש חשש דדלמא ימכור אחרי כן ללוקח בקנין סודר ויבוא מקבל מתנה ויטול מיד הנותן ואין צריך ליתן ללוקח דמיו משום תקנת השוק כמבואר בש"ך (סימן שנ"ו סק"ד) בשם תשובת מהר"ם אלשי"ך דהיכא דהחפץ עדיין ביד מוכר אין צריך ליתן ללוקח דמים מפני תקנת השוק (ועיין בספר דברי משפט מח"ז הגאון זצלל"ה דכתב דמכירה טמירתא אפילו לטעם הרמב"ם נראה גם כן דכשר ע"ש]

סימן רמ"ג סעיף ז' (א) אמר להם זכו לו בשדה זו על מנת שתכתבו לו את השטר וכו' אע"פ שהחזיקו בשדה יכול לחזור בו שלא יכתבו לו שטר, לכאורה צ"ע דהא אנן קיי"ל כל דבר שאי אפשר לעשות על ידי שליח אין יכול להתנות עליו תנאי כמבואר באבן העזר (סימן ל"ח) וא"כ הכא נמי אי אפשר לקיים על ידי שליח כמבואר לקמן (סימן רמ"ד סעיף א') המתנה כגט שאין אדם יכול למסור דברים לשליח כיצד אמר לשלשה אמרו לפלוני ופלוני שיכתבו ויחתמו בשטר מתנה ויתנוהו לפלוני אין זה כלום עכ"ל ואמאי יכול להתנות תנאי, ואפשר לתרץ ע"פ דברי הר"ן גטין פרק מי שאחזו ושאר ראשונים דאם מתנה בהדי שליח מהני ביה כל תנאי לפי שאין נעשה שלוחו אלא במה שנראה מתוך גלוי דבריו לפיכך כאן נמי יכול להתנות

סעיף ט"ז (ב) השוטה אינו זוכה לא לעצמו ולא לאחרים והמזכה לשוטה על ידי בן דעת זכה. זה דעת הרמב"ם ועסמ"ע (סק"ל) דכתב דלא גרע בזה מקטן בן יומו ע"ש. ועיין במחנה אפרים ובקצות החשן דהקשי מהרא"ש כתובות (פ"ב סימן י"ד) גבי נכסי דבר שטיא דכתב הרמ"ה דהא דאמרינן בגמרא ולא אמרן אלא דאית ליה חזקה דאבהתיה אבל לית ליה חזקה דאבהתיה אמרינן כשהוא שוטה זבין וכו' דזה דוקא במכירה משום דבעינן דעת הלוקח להתחייב בדמים שיוכל המוכר להוציאם ממנו בדין אבל במתנה אם זיכה לו הנותן ע"י אחר לא אמרינן כן דהא חכמים תקנו ליה זכיה משום דדמי לקטן דאתי לכלל דעת גם זה היה עתים חלים ע"ש, מבואר מזה דדוקא כיון שהוא עתים חלים אבל שוטה גמור דלא הוי עתים חלים אין מזכין לו ע"י אחר, ולפע"ד יש ראיה ברורה לשטת רמב"ם מסוגיא דבבא מציעא (דף ח') דאמר הגמרא השתא דאמרת מגו חרש ופקח שהגביהו מציאה מתוך שקנה חרש קנה פקח ופריך הגמ' בשלמא חרש קנה דקא מגבה ליה בן דעת אלא פקח במאי קנה ומסיק הגמ' מתוך שלא קנה פקח חרש נמי לא קנה אפילו למ"ד מגביה מציאה לחבירו קנה חברו הני מלי היכא דקא מגביה אדעתא דחבריה אבל הכא אדעתא דידיה אגבה איהו לא קנה לאחריני מקנה, א"כ מוכח להדיא כשטת הרמב"ם דלפי ס"ד דגמרא דחרש קנה כיון דפקח מגבה בשבילו ודאי ראיה אלא אפילו לפי מסקנת הגמרא דלא קנה חרש היינו כיון דפקח מגבה אדעתא דידי' אבל אם זכה לחרש ושוטה קנאו, וחילוק יש בין נכרי ובין חרש ושוטה דלנכרי אין זכין כיון דמחוסר מעשה להתגייר אבל גבי חרש ושוטה אין מחוסר מעשה דשמא יתרפאו ממילא משום הכי זוכין לשוטה ועיין מחנה אפרים ונתיבות כאן (סק"י) ועז"ר ח"ב ריש סימן כ"ז שתמה על זה מגטין ע' ע"ב]

סימן רמד סעיף א' (א) המתנה כגט שאין אדם יכול למסור דברים לשלוח כיצד אמר לשלשה אמרו לפלוני ופלוני שיכתבו ויחתמו בשטר מתנה ויתנוהו לפלוני אין זה כלום וכו' ויש מכשירין באומר אמרו, דעה הא' היא דעת הרמב"ם ודעה השניה היא דעת הרמב"ן וק"ל טובא ע"ד הרמב"ם איך יפרנס סוגיא דבבא מציעא (דף צ"ח) אמר לו השואל שלחה לי ביד בני ביד עבדך ביד שלוחך וכו' ומתה חייב השואל, ולשטת הרמב"ם דבממון ג"כ פסול אמר אמרו אמאי חייב השואל דהא השואל לא אמר לבנו של משאיל או לשליח של משאיל הוי ליה אומר אמרו דפסול, אמנם לשיטות חדושי הר"ן ב"מ שם ולנמוק"י דפירשו בחד תירוץ דהחיוב הוא מטעם ערבות ניחא, אבל רש"י ותוס' שם פירשו מטעם שליחות חייב השואל אם כן קשה הוי ליה מלי ומלי לא ממסרן לשליח

סימן רמ"ח סעיף י"ג (א) הנותן לחבירו כל נכסיו וכו', עיין מה שכתבתי לעיל (סימן ס"ו סק"ב) בזה דבר נכון בעז"ה: