דברי התורה פד

מנכה ע"ש, ולפע"ד יש להסביר סברת הרשב"ם דהא יש שני טעמים בגמרא טעם אחד רובע לא טרח אינש ועוד עד רובע שכיח טפי מרובע לא שכיח ואיהו הוא דעריב וממילא יש לומר היכא דידעינן דלא עריב א"כ על כרחך צריך לקבל אף שהוא אומר מנפה אני בטלה דעתו אצל כל אדם דלא טרח אינש, א"כ הרשב"ם סובר שיש עוד גם כן סברא דעד רובע מחיל אינש ממילא אף אם ינפה צריך לקבל רובע כמו שסוברת הכא שיטה ראשונה בהג"ה, ולפ"ז אף שהיא טפי מרובע כיון דעד רובע מוכרח לקבל אף שיש שני רבעים נשארת הסברא על רובע לא טרח אינש, ולפי"ז יש לומר דאם יש כאן יותר משני רבעים לסאה אין צריך לקבל וצ"ע, וראיתי בספר פילפלא חריפתא דכתב בשם יש אומרים דנפקא מינה בין הני תרי לישנא אי משום דינא ואי משום קנסא, היכא דמודה מעצמו, דאי משום קנסא הוי מודה בקנס ופטור, והוא חולק עליהם דמודה בקנס אינו פטור אלא כשמחייב עצמו בקרן אבל היכא דפטר עצמו מכלום אינו פטור, ולפע"ד צ"ע דהיכא צריך להתחייב עצמו בקרן היכא דבאו עדים אחר הודאתו אבל לא באו עדים כלל פטור אפילו אינו מחייב עצמו בקרן, וגם על עיקר נפקותא שלו צ"ע דכתב דנפקא מינה בין הני תרי לישנא דאי משום קנסא היכא דמודה מעצמו פטור, הא מודה בקנס אינו פטור אלא בקנס דאורייתא אבל בקנס דרבנן חייב אף דמודה מעצמו כמו שמבואר בש"ך לקמן (סימן שפ"ח ס"ק נ"א) בשם ראשונים ע"ש וצ"ע

סימן רל"ב סעיף י"ח (א) המוכר דבר שיש בו מום וכו'. עסמ"ע (ס"ק מ"ג) ועש"ך (ס"ק י"ג) ועיין מה שכתבתי לעיל (סימן ע"ה סק"א) ליישב דברי הסמ"ע

סעיף כ"ג (ב) המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן אם אין להוכיח אם קנאו לחרישה וכו'. אינו מקח טעות מפני שיכול לומר לו לשחיטה מכרתיו לך וכו'. ולא אזלינן בתר רובא להוציא מיד המוכר. נראה להמציא דין חדש דמבואר במס' כתובות (דף טו) ובמס' יומא (דף פ"ו) גבי תינוק משלך ואינו יודע אם ישראל או כותי הוא דאם רוב כותים כותי לענין נזיקין דאם נגח תורא דידי' לתורא דידן אפילו הוא תם משלם נזק שלם, ועיין במגיד משנה (פרק ט"ו מנזיקין) אע"ג דקיי"ל אין הולכין בממון אחר הרוב היינו דוקא בישראל דאיכא חזקת אבל בכותי לא שייך חזקת ממון אף דיוכל להיות דישראל הוא מכל מקום אזלינן בתר רובא, וכן כתב האסיפת זקנים בשם כמה ראשונים דלא שייך חזקת ממון גבי כותי, ולפ"ז נראה לי אם ישראל תובע את הכותי בטענת ברי מנה לי בידך והשיב הכותי אינו יודע אם הלויתני דחייב הכותי אף דקיי"ל ברי ושמא לאו ברי עדיף היינו דוקא גבי ישראל דאיכא חזקת ממון אבל גבי כותי לא שייך חזקת ממון אמרינן ברי עדיף

(ג) אבל אם עדיין המעות ביד לוקח לא מבעיא אם רובם קונים לחרישה אלא אפילו כי הדדי נינהו המוציא מחברו עליו הראיה, לכאורה לשון המחבר תימא דהל"ל אפילו אם רוב קונים לשחיטה יכול הלוקח לומר לחרישה קניתי וכבר הרגיש בזה בדרישה ופרישה ותירץ היכא אמרינן אין הולכין בממון אחר הרוב היינו היכא דרוב בא לבטל הקנין משום הכי מהני חזקת ממון וקיום המקח אשר נעשה דלא לבטל הקנין אבל היכא דרוב בא לקיים המקח מהני רוב אפילו להוציא ובנתיבות המשפט חולק על הדרישה ומביא ראיה מפרק המוכר פירות, ולפי דברי הדרישה הנ"ל יש לתרץ קושיית הראשונים במסכת כתובות (דף י) אמר ר' נחמן אמר שמואל משום ר' שמעון בן אלעזר חכמים תקנו להם לבנות ישראל לבתולה מאתים ולאלמנה מנה שאם אמר פתח פתוח מצאתי נאמן ומסיק הגמרא טעמא חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה ועברשב"א ור"ן דהקשו למה לי האי טעמא תיפוק ליה דהא על מנת שתהא בתולה כנסה ועליה להביא ראיה שנתקיים התנאי ועיין (בשם בעל המאור) שפירש דהכא איכא רוב נשים בתולות נשאת וגם יש לה חזקת הגוף ע"כ אי לאו טעמא דאין טורח בסעודה ומפסידה לא היה הבעל נאמן ועיין מה שכתב הר"ן ג"כ טעם נכון על זה והנה מבואר בתוספות שם (ד"ה חזקה) דלמ"ד לקמן דסובר כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אין לה כתובה כלל ניחא, ועב"ש באהע"ז (סי' ס"ח סקכ"ד) דכתב דלמ"ד דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אין לה כתובה כלל דמקח טעות הוא צריך לקדשה פעם שנית ולעשות נשואין מחדש ע"ש ולפ"ז לפ"ד דו"פ הנ"ל לפי טענתה שפתחה סתום ורוב בתולות נשאת מסייע לקיים הקנין מהני רוב להוציא ממון ה"נ לפי דבריה קיימו הנשואין ורוב נשים בתולות מסייע לה מהני לפ"ד הדרישה ולכך צריך לטעם דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה

סימן רל"ה סעיף א' (א) ואם ירש מאביו שטר חוב דינו כמטלטלין ויכול למוכרו או ליתנו לאחר עסמ"ע (סקט"ו) דכתב דרבותא קמ"ל דאע"פ שיש בו שעבוד קרקעות לא תימא דין קרקע יש לו קמ"ל דלא לאפוקי מדעת הריטב"א ע"ש, וער"ן כתובות (דף נ"ג) דהביא בשם הרשב"א דאם אירס קטנה אפילו מדעתה נמי אית נה מזונות משום דקטנים. לאו בני מחילה נינהו אע"פ דקטן שהגיע לעונות הפעוטות מקחו מקח וממכרו ממכר במטלטלין דוקא אבל גבי קרקע לא והכא גבי מזונות לא גבי אלא ממקרקעי ממילא לא הוי מחילה ומסיק הר"ן אבל השתא דתקנו הגאונים דגובה ממטלטלין ודאי מהני אם מחלה בפירוש ע"ש, ולכאורה דברי הר"ן תמוהים דודאי אף דתקנו הגאונים דגבי נמי ממטלטלין מ"מ ודאי נשאר שיעבודה נמי ממקרקעי, וע"כ צ"ל כיון דיתומים יכולים ליתן לה מעות לא הוי כקרקע לענין זה א"כ אף קודם תקנת הגאונים נמי היו יכולים ליתן לה מעות בעד מזונות דהא הם יורשים וא"כ אמאי אינה יכולה למחול דהא אי בעי יורשים ליתן לה דמי מזונות צריכה לקבלה ואמאי לא מהני מחילה, ובתוס' כתובות (דף פ"ו ד"ה תיזול) כתבו דפעוטית יכולה למחול כתובה לגבי אבי' אף דכתובה ג"כ אינה נגבית אלא ממקרקעי מדינא דגמרא כדאמר רבא לעיל (דף נ"א) אפ"ה מהני מחילה מטעם הנ"ל כיון דאי בעי יורשים ליתן לה מעות צריכה לקבלה מש"ה מהני מחילה, ואמאי לא מהני מחילה במזונות, ולפע"ד נראה ליישב דברי הר"ן דהר"ן סובר כיון דאם מכרו אחים קרקע של אביהם אינה גובית מנכסים משועבדים לא מיחשב כשיעבוד קרקע וכן מבואר באבן העזר (סימן קי"ב סעיף י"ד) דאם מכרה קרקע אינה יכולה לטרוף מנכסים משועבדים למזונות, וכמו סברא זו כתב הר"ן במסכת שבועות (ר"פ שבועות הדיינים) כיון דמלוה על פה אינו