דברי התורה פב

אבל לפי תירץ של תוס' ב"ב שם ניחא שפי' דמתחילה הי' נמי יודע שאינו מיכוון לגמרי שלא יהי' פחות או יותר שפיר פשט הגמרא ממתניתין

סימן רכ"ב סעיף א' נאמן בעל המקח לומר לזה מכרתי ולזה לא מכרתי וכו' ולפיכך אם נטל הדמים משנים ונטל מאחד מדעתו ומאחד בעל כרחו ולא ידע ממי נטל מדעתו וממי נטל בע"כ בין שהיה מקחו בידו בין שהיו שניהם תופסין וכו' כל אחד נשבע כתקנת חכמים בנקיטת חפין ונוטל חצי מקח וחצי הדמים, היא פירוש הרי"ף בסוגיא ולחזי זוזי ממאן נקיט דפירש דאם איירי דמקח ביד מוכר מוכר נאמן ועל זה תירץ הגמרא דמוכר לא ידע ממי מדעתו וממי בעל כרחו פסקינן הכא דיחלוקו בשבועה ועיין בתומים (סימן קנ"ח) דהקשה כיון דמקח בידו והא הוי ידוע למוכר שאינו של שניהם כי לא קבל רק מאחד מדעתי' ואין החלוקה יכולה להיות אמת והיינו הך דנפקד ואמאי יחלוקו. ולפע"ד נראה לתרץ דהא לכאורה קשה לפירוש הרי"ף דאיירי דמקחו בידו ואמר לחד מדעתי ומחד נקט בעל כרחו א"כ מאי מתרץ הגמרא אפילו תימא בן ננס הא גבי חנוני ודחי איכא שבועת שוא הכא איכא למימר דליכא שבועת שוא אימור בהדי הדדי אגביהה דהא להרי"ף דפירש דמוכר נאמן והא אמר מחד מדעתיה ומחד בע"כ וכשנשבעין שניהם דנתרצה להם הא הכא ג"כ איכא שבועת שוא אך ראיתי שהביא האסיפת זקנים בשם הרשב"א ואח"כ הביא דברי הרמב"ן דפירש על תירץ הגמרא חד מדעתיה ומחד בעל כרחך דהיינו דאמר מי שיתן מעות ראשון יקנה, ושניהם זרקו יחד לתוך חיקו והוא לא נתכוין למכור לשניהם ואינו יודע מי קדם בנתינת המעות ואפשר שהגיע לידו בבת אחת וממילא שניהם קונים ושפיר מתרץ הגמרא אפילו לבן ננס ליכא ודאי שבועת שוא ולפ"ז ממילא החלוקה יכולה להיות אמת דהגיע המעות לחיקו משניהם בבת אחת ומיושב קושיית התומים

סעיף ד' בהג"ה (ב) יש מי שכתב האומר שדה מכרתי ואינו יודע למי ובא אחד ואמר אני הלוקח נאמן. עש"ך (סק"ח) הביא מחלוקת הפוסקים בדין זה והג"א פרק המפקיד גבי מרי בר איסק חולק בהדיא על דין זה, ולפע"ד נראה דהרמ"א הוציא דין זה מסוגיא דקדושין (דף ס"ג) דאם אמר האב קדשתי את בתי ואינו יודע למי ובא אחד ואמר אני קדשתיה דקי"ל דנאמן אף לכנוס וכתב רש"י הטעם דלא חציף לשקר דמירתת דלמא מכחיש אותו ויאמר ידענא דלא את יהיב קדושין ע"ש, א"כ הכא גבי מכירה שייך ג"כ לומר דירא לומר אני הלוקח דמוכר ידע דלא לקחה ונראה כגנב משום הכי פסק הרמ"א דנאמן לומר אני הלוקח אבל היכא דלא שייך מרתת י"ל דהרמ"א מודה דאינו נאמן והתם גבי מרי בר איסק דלא שייך מרתת דיצא בלא חתימת זקן ובא בחתימת זקן שפיר אינו נאמן א"כ י"ל דהג"א נמי איירי היכא דליכא מרתת משום הכי סובר דאינו נאמן ואם כן בטלה מחלוקת

סימן רכ"ה סעיף ב' (א) בד"א כשהוציא המקח מיד הלוקח בב"ד של ישראל כגון שהי' המקח מטלטלין והי' גנובים או גזולין או שהיתה הקרקע גזילה וכו'. אבל אם עכום הוא שהוציא המקח מהלוקח וכו'. בין בערכאות שלהם אין המוכר חייב באחריותו וכו' שזה אונס ואין המוכר חייב באחריות אונס. כן מוכח בסוגיא דפרה וטלית דמתרץ הגמ' במכיר שהיא בת חמורו, וכן מבואר בכתובות (דף צ"ה) גבי את בר חד בניסן את דאין חוזר על המוכר אף שב"ד מוציאין מן הלוקח מ"מ אין יכול לחזור הלוקח על המוכר, ולפ"ז צ"ע טובא על התוספות כתובות (דף צ"ב ד"ה דינא היא) דהביא תוס' ראי' דטענינן ללקוחות מזויף דאי לא טענינן א"כ יש נפקא מיני' טובא אם ראובן משתעי עם המערער או שמעון משתעי עם המערער, וזה צ"ע מאוד דא"כ מאי קאמר הגמרא ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות ויצאו עליו עסיקין דינא היא דמוכר משתעי דינא עם המערער מ"ט כיון דאם טרפת מיני' עלי דידי הדר וא"כ קשה אם המוכר טוען מזויף איך יכול לחזור על המוכר דהא המוכר צווח דמזויף היא וא"כ אם המערער טרף מיני' הוי אנוס ובאחריות אונס אין יכול לחזור על המוכר דאחריות אונס לא קיבל עלי', עוד קשה שכתבו תוס' מקודם דנפקא מיני' היכא דמחל לוקח השבועה למערער, וא"כ היאך יוכל הלוקח לחזור דיכול המוכר לומר ללוקח את אפסדי' אנפשך דלא הוי לך למחול, וקושיא זו הקשה גם כן ג"כ בס' הפלאה, אמנם ראיתי בחידושי הרמב"ן המיוחס להרשב"א דכתב דבר חדש דמפרש מה דקאמר הגמרא דטרפית מיני' עלי דידי הדר כוונתו דלא ניחא לי להיות בדינא ודייני' עם לוקח שלי אודות אחריות מש"ה יכול המוכר לאישתעי דינא עם המערער, ולפי דברי הרשב"א מתירץ קושיות הנ"ל ושפיר דברי תוס'

סימן רכ"ו סעיף ה' (א) המוכר קרקע לחברו ואחר שקנה הלוקח באחד מהדרכים שקונים בהם קודם שישתמש בה יצאו עליו מערערין הרי זה יכול לחזור בו שאין לך מום גדול מזה וכו' [הג"ה] כל זה מיירי בערעור שלא נתברר עדיין לגמרי אבל ב"ד רואין שיש אמתלא בדברי המערער וכו' עסמ"ע (סקי"א) דהקשה דזה ניחא לפי דברי הרא"ש וטור דסברי דמיירי דעדיין לא נתן מעות למוכר אבל מור"ם שכתב דבריו אדברי המחבר והוא איירי כשכבר נתן מעות למוכר אין הלוקח יכול לחזור להוציא מעות מיד מוכר עד שיתברר דהיינו שהשטרות של מערער מקוימים לגמרי ע"ש. ולפע"ד נראה להדיא מנמוקי יוסף בבא קמא (דף ח') דלא כסמ"ע דאף אם נתן מעות יכול הלוקח לחזור מטעם אמתלא דכתב הנמוקי יוסף דעד שלא החזיק בה ע"כ איירי דקנה בקנין גמור באחד מדרכי הקניה דאי לאו הכי אפילו לא יצא עליו עסיקין נמי יכול לחזור בו אלא הכא איירי דקנה בקנין גמור ולפיכך יכול לחזור משום מקח טעות דקיי"ל כיון שיש בו מום במקח בטל המקח מעיקרו, וחייב להחזיר דמי והכא מקח טעות היא כיון שצריך לטרוח ללכת לב"ד ולבטל ממלאכתו עכ"ל מוכח להדיא אף דנתן מעות יכול הלוקח לחזור משום אמתלא כנ"ל לפענ"ד: