דברי התורה פא

כדי חייו, וכן מבואר בסוגיא ב"מ (דף ט"ז) ע"ש תיפוק לי' דיכול למכור מצודה לדגים, וקושיא זו הובא באסיפת זקנים כתובות (בסוגיא דמקדיש מעשה ידי אשתו) בשם הרשב"א, ועיין בקצה"ח (סימן ר"ט) דהביא גם כן קושיא זו בשם ר"מ אלשיך ע"ש, והאס"ז בשם הרשב"א תירץ כיון דאינו נצמח מגופה לא מהני אע"ג דאמר מצודה לדגים ע"ש, ולפע"ד צ"ע מה קשה לרשב"א דהא אף אם הקנה לו מצודה גופה והמוכר הולך לצוד אם כן הוי גבי לוקח חצר שאינו משתמרת ולא קנה דחצר שאינו משתמרת לא קנה ואף אם איירי דמוכר השכיר עצמו למה שיצוד היום והוי כמו שכרו ללקט מציאות מ"מ יכול המוכר לחזור דפועל יכול לחזור וחכמים רצו שיהי' קנין גמור וחזק ולא יוכל לחזור, ואין לומר כיון דבדעת אחרת מקנה אין צריך חצר המשתמרת כמבואר לעיל (סימן ר'), דהכא לא שייך דעת אחרת מקנה דהא הדגים שבים הפקר הם ואין להם בעלים. דבשלמא גבי יוני שובך או פירות כוורת הם משתמרים אבל ממצודת דגים שבים הפקר הם ואין משתמרים, ועיין קצה"ח (סימן הנ"ל) הקשה דיקנה מטעם חצר ודבריו צ"ע מטעם שכתבנו, ואפשר דכוונת הרשב"א מטעם הנ"ל

סימן רי"ד סעיף י"א (א) המובר את הבית מכר כל דברים הקבועים כגון הדלת וכו' ותנור והכירים והריחי' אם הם קבועים. זה גירסת הרמב"ם וכתב הב"י וגרסת ספרינו אינו כן אלא לא מכר תנור והכירים וכתב ב"י דהרמב"ם איירי במחוברים ע"ש, ולכאורה יש ראי' ממס' שבת (דף י"ח) דהקשה הגמרא אונין של פשתן מאי טעמא שרי משום דלא עביד מעשה וכתבו בתוס' ד"ה (אונין של פשתן) דמש"ה לא הקשה מרישא דבהנך דרישא לא קתני כלי אבל גבי אונין הוזכר תנור ע"ש, וכוונת תוס' דהא בארעא לא שייך שביתת כלים וא"כ ברישא אין שורין דיו וסימנים וכרשינן וכו' וב"ה מתירין דיכול לומר דאיירי בכלי שהיא מחובר לקרקע דלא שייך שביתת כלים, אבל באונין של פשתן קתני תנור שפיר הקשה הגמרא ומוכח דבזמן המשנה סתם תנור מטלטל כמו במתניתין ב"ב לא תנור וכרים וכגירסת רשב"ם, ועיין ברשב"א שבת (דף י"ח)

סימן רט"ז סעיף ה' (א) האומר לחבירו קרקע ודקלים אני מוכר לך אפילו לא היו לו דקלים וכו' [הג"ה] ויש אומרים דאם אמר לי' קרקע ודקלים אני מוכר לך אעפ"י שיש דקלים בשדה אם יש לו דקלים במקום אחר צריך ליתן לו עוד שני דקלים ואם אין לו אין צריך לקנות וכו'. ערשב"ם בבא בתרא (דף ס"ט) בהא דאמרינן שס בגמרא אמר לי' ארעא ודקילי חזינן אי אית לי' דיקלי יהיב לי' תרי דיקלי ואי לית לי' זבין תרי דיקלי, ופירש הרשב"ם דמש"ה זבין שלא יהיה מחוסר אמנה אי יחזיר לו מעותיו ע"ש וכן כתב הרא"ש א"כ מוכח כשטת הסמ"ע (בסימן ר"ט סקכ"ג) דהיכא דלא יצא השער ונתן מעות על מקח וחזר המוכר אין צריך לקבל מי שפרע ע"ש ועש"ך (סקי"ג) דחולק עליו ע"ש, ומהכא מוכח כשטת הסמ"ע וכן מהרי"ף נמי מוכח כן דכתב דאין מחייבין אותו לקנות רק אם רוצה המוכר שמקח יהא קיים צריך לקנות ע"ש, וחולק על יש אומרים שסוברים שמחויב לקנות ולשטת הש"ך אמאי לא אוקמיה דנתן מעות משום הכי חייב לקנות אלא ודאי אף דנתן מעות אם לא יצא השער אין צריך לקנות כשיטת הסמ"ע

סעיף ט' (ב) הקונה שני אילנות בתוך שדה חבירו אין לו קרקע לפיכך אם מת האילן או נקצץ אין לו כלום וכו' הגדילו ב' האילנות ויאמר למוכר שלשה אילנות מכרת לי ויש לי קרקע. היא סוגיא בבא בתרא (דף פ"ב) דהקשה הגמרא וליחוש דלמא מסיק ארעא שירטון ואמר לו תלתא זבינת לי ואית לי ארעא אלא אמר ר' נחמן יקוץ וכן אמר ר"י ע"ש, ולכאורה צ"ע ממנ"פ היכא איירי אי איירי תוך ג' שנים של חזקה ודאי פשיטא דאינו נאמן לקוח אפילו אכל מכמה אילנות פירות וחי איירי לאחר ג' שנים ודאי נאמן אפילו באילן אחד דקנה קרקע כמבואר לעיל (סימן קמ"א) ע"ש [ועיין בנמוק"י דכתב בשם הרמב"ן אף דמוכר נאמן מ"מ יקוץ משום דצריך לעמוד בדינא ודיינא] ולפע"ד נראה לתרץ דיש לחוש דלמא אית ליה ללוקח שטר דכתב ביה סתם שמכר אילנות שהיא בתוך שדהו באותו מיצר או יביא עדים שמכר לו אילנות בתוך שדהו אבל לא יעידו כמה ועכשיו נראה שהיא שלשה ושפיר אם באמת היו שלשה בשעת מכירה קנה קרקע כמבואר במתניתין בבבא בתרא ואם היו שני אילנות לא קנה קרקע משום הכי יקוץ לא מבעיא אי אמרינן דלוקח נאמן מטעם כאן נמצא וכאן היה בודאי צריך לקוץ אלא אפילו אי אינו נאמן הלוקח שהיו שלשה אפילו הכי צריך לקוץ כמו שכתב הנימוק"י בשם רמב"ן הנ"ל ועיין בט"ז דכתב דמשום הכי נאמן המוכר דאילן מגזע יצא משום מגו דאי בעי מוכר מצי אמר מכרתי לך בזה אחר זה ודבריו צ"ע דממנ"פ אי לא אכל הלוקח ג' שנים ודאי אינו נאמן לומר דקנה קרקע דהמוכר נאמן לומר דלא מכר לו רק אילנות ואי אכל הלוקח ג' שנים ודאי הלוקח נאמן לומר דקנה ג"כ קרקע דהא אפילו באילן אחד אם אכל הלוקח ג' שנים נאמן ג"כ לומר דקנה קרקע כמבואר לעיל (סימן קמ"א סעיף כ') ע"ש אלא העיקר כמו שכתבתי

סימן רי"ח סעיף ז' (א) האומר לחבירו בית כור עפר אני מוכר לך מדה בחבל אם פיחת כל שהיא מנכה לו מן הדמים ואם הותיר כל שהוא יחזיר לו, עסמ"ע (ס"ק כ"ז) שמשמעות לשון זה הוא שמוכר לו בית כור בצמצום כמו שמודדין בחבל וכו' משא"כ כשא"ל בית כור עפר סתם דאם חסר או יתיר יכולים לבטל וכו' עכ"ל, וזו סברת הר"ן קדושין פרק האיש מקדש דמש"ה אמרינן היכא דפוחת כל שהוא ינכה דאף דאמר רבא כל דבר שבמדה אפי' פחות מכדי אונאה חוזר והיכא דלא אפשר להשלים בטל לגמרי, הכא לא בטל משום דאמר מדה בחבל עיקר קפידא היא שיעלה לחשבון שלא יהי' מחילה ע"ש, ולכאורה קשה לתירץ הר"ן מה פשט הגמ' ב"ב (דף ק"ג) דאם אמר בית כור סתם כחסר ויתיר דמי ממתניתין מדקתני בית כור עפר אני מוכר לך מדה בחבל מכלל דסתם כחסר ויתיר דמי, ולתירץ הר"ן הנ"ל מאי ראי' ממתניתין דלמא לעולם אפי' בבית כור סתם דוקא בית כור שלם קאמר והאי דקתני במתני' דוקא מדה בחבל דדוקא אם אמר מדה בחבל הדין הוא דפיחת כל שהוא או הותיר כ"ש יחזיר אבל בבית כור סתם ולא אמר מדה בחבל אין הדין כן אלא ביטול מקח היא