דברי התורה עד

הריטב"א ריש מסכת מכות דמשום הכי אין חיוב גלות ע"פ עצמו שהרי יש חיוב מיתה כנ"ל, משום הכי גבי הוסיף לו רצועה אחת הרי זה גולה ע"י ולא שייך שליחות כנ"ל ועיין בנתיבות (סימן שמ"ח)

(ב) אבל אם אינו בר חיובא הוי שליח אפילו לדבר עבירה. מקור דין זה הוא בב"מ (דף י' ע"ב) וילפינן מחצר דגניבה, דלמ"ד חצר משום שליחות אתרבאי הק' הגמרא אמאי חצר קונה גניבה הא אין שליח לד"ע ומשני משום דאינו ב"ח, ולכאורה ק' אי אמרינן חצר משום שליחות אתרבאי היכי מהני חצר בגניבה הא בעינן שלוחו של בעל הממון, בשלמא אי אמרינן חצר איתרבאי משום יד שפיר אף דאינו עומד בצידו מכל מקום קנה כמו שכתב הנימוק"י ב"מ בסוגיא דחצר דהוי כמו יד אריכתא אבל למ"ד דחצר משום שליחות איתרבאי אמאי מהני הא בעינן שליח של בעל הממון, תירץ חדושי הר"ן וכן הביא האסיפת זקנים דמכל מקום קנה מטעם תקנת חכמים ע"ש היטב, מכל מקום קשיא מאי יוכל לתרץ בגניבה היאך חצר מחייב הגנב דהא בעינן חצר של בעל הממון, אבל נראה לי דהא גנב באמת אינו קונה גניבה רק לחומרא לענין חויב אונסין ובזה לא בעי' שליח של בעל הממון, ועיין באס"ז ב"מ (דף ק"ב) בשם הריטב"א דדוקא בגניבה בלחוד הוא דרבי רחמנא חיוב כפל ע"י חצרו ע"ש, לפ"ז יתיישב היטב לפע"ד סוגיא דגיטין פרק הזורק (דף ע"ז) דשם קאמר צריכא תרי קראי גבי גט וגניבה וקאמר הגמ' שם דאי אשמעינן גניבה משום דקנסי רחמנא, ולכאורה ק' דהא מחצר של גניבה לא שמעינן דחצר היא משום יד די"ל דקונה משום שליחות כמו שכתב רש"י בב"מ (דף י"א) ובתוס' שם (דף י' ע"ב ד"ה ואי משום שליחות) ע"ש, ולפי הנ"ל אתי שפיר דס"ד דגמרא דע"כ חצר דגניבה ג"כ מטעם יד דאי משום שליחות הא בעי שליח של בעל הממון והיאך חצר קונה הגניבה, על זה תירץ הגמ' גבי גניבה קנסא רחמנא, וממילא י"ל דחצר דגניבה דאינו קונה רק לענין חייב כפל ואונסין אין צריך שליחות של בעל הממון, ועיין בספר דברי משפט מזקני הגאון זצלל"ה דכתב (בסימן זה סק"א) דבשחרור אין צריך שלוח של בעל הממון כמו גבי גט והביא בשם אאמ"ו זצ"ל ראי' לזה מדברי הר"ן גיטין (דף י"א) בסוגי' דתופס לבע"ח, (וכן הביא ראי' זו בתפארת ירושלים ב"מ (אות ט') ובזה צדקו דברי הנו"ב קמא (ח' אעה"ז) ולאפוקי מדעת קצוה"ח (בסי' זה) ותשו' רעק"א זי"ע (בסימן קצ"ד) דנקטו בפשיטות דגם בשחרור בעינן שלוחו דבעה"מ]

(ג) בש"ך (ס"ק א') פוסק כרב סמא דהכל תלוי בין אם השליח עושה מדעתו או בע"כ ותמה על הנימוק"י בבא מציעא דכתב דהיכא דאמר לקטן שאין לו יד כלל שאין מבחין בין צרור לאגוז הוי כחצר לחייב שולחו והש"ך תמה על זה דהא מ"מ אין שליחות לקטן וכמבואר במתניתין ב"ק השולח את הבערה ביד חרש שוטה וקטן פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, ועיין בתוס' ב"מ (דף יוד) דטעמא משום דלאו בני שליחות נינהו ע"ש, ולפע"ד כדי שלא יהיו דברי הנמוקי יוסף תמוהים כ"כ יש לומר דהא הרא"ש מס' קידושין (דף ט') כתב דבר חדש דהא דאין שליחות לקטן היינו כשעשה שליח לזכות לאחר אבל בקדושי קטנה שהיא זוכית לעצמה בשליחות אביה מהני שליחות וכן כתב הרא"ש שם (דף י"ט) ע"ש, ולפי זה יש לומר דכוונת הנימוק"י היכא דאמר לקטן טול לעצמך דבר השייך לפלוני דבכה"ג סובר הרא"ש דמהני שליחות לקטן ולזה נתכוין הנימוק"י, אבל בשולח את הבערה דלא שייך זכה טול לעצמך שפיר אין שליחות לקטן

סימן קפ"ג סעיף ב' (א) הנותן מעות לחבירו לקנות לו קרקע או מטלטלין והניח מעות חבירו אצלו והלך וקנה לעצמו במעותיו מה שעשה עשוי וכו' [הג"ה] ודוקא בקרקע סתם אבל בקרקע מיוחד הואיל והיא מנהג רמאות ודאי מעיקרא קנאה למשלח ולא יכול לחזור בו. לכאורה קשה הא פסקינן באה"ע (סימן ל"ז סעיף ט"ו) המקדש בתו סתם או שאמר אחת מבנותיך מקודשת לי אין הבוגרת בכלל אפילו נתנה לו רשות לקבל קדושיה ודוקא דשויתי' שליח לקבל קדושין סתם ולא אמרה מפלוני אבל אמרה מפלוני גם הבוגרת היא ספק מקודשת, א"כ אמאי פסקינן הכא דבקרקע מיוחד ודאי משלח קונה ושם באה"ע פסקי' דהוי בוגרת ספק מקודשת אפילו כי אמרה מפלוני, ובבית שמואל שם הקשה ג"כ קושיא זו וע"ש מה שתי', ולפע"ד נראה לתרץ דהתם גבי קידושין יש לכל בת חזקת פנוי' משום הכי אף אם אמרה הבוגרת לקבל קדושי' מפלוני אינו אלא ספק קדושין דמשום דאמרה לקבל מפלוני בשבילה והוא יקבל בשביל בת אחרת דהיא מנהג רמאות ושארית ישראל לא יעשו עולה, בשביל זה לא נוכל להפקיע חזקת פנוי' משום הכי אינה אלא ספק מקודשת אבל כאן אם אמר המשלח לשליח לקנות לו קרקע פלוני א"כ אזיל ליה חזקת מרא קמא דמוכר דממנ"פ יצאה מרשות מוכר לרשות המשלח או לרשות השליח מש"ה אמרינן דאם סיים לו לקנות לו קרקע מיוחד מסתמא קנה השליח בשביל משלח דשארית ישראל לא יעשו עולה.

(ב) בש"ך (ס"ק ב') הביא בשם רבינו ירוחם דאם קנה במעותיו ומתכוין לזכות לחבירו לא קנה חבירו אפי' אמר בפני עדים לצורך חברי אני קונה במעותי אפ"ה לא קנה חבירו אא"כ הודיעו למוכר והב"י חולק עליו והש"ך הסכים לדברי הרי"ו ע"ש ולפע"ד נ"ל ראי' לדברי ב"י מדברי תוס' ב"מ (דף ע"ג ע"א) ת"ר המוליך חבילה וכו' החמרים מעלים במקום היוקר כבמקום הזול ואין חוששין ובתוס' (ד"ה החמרין) פירשו דאחריות הדרך בחזירתם עם התבואה ממקום הזול הי' על בעל הבית והחמרין היו משתכרין במעות בהליכה ממקום היוקר בשום סחורה אפ"ה מותר דניחא להו דמגלו להו תרעא או מוזלו גבייהו ע"ש, ולפי שיטות הרי"ו וש"ך מכל מקום בעל הבית לא קנה א"כ היא ריבית בשביל הלואה שמוכרים סחורה במקום היוקר כבמקום הזול ודוחק לומר שהחמרין מודיעים למוכרין במקום הזול שקנה לצורך פלוני אלא מוכח כשיטת הב"י כיון שמתכוין שפלוני יקנה בקנינו קנה פלוני, ואפשר דהתם איירי שעשה שלוחים לקנות להם סחורה כבמקום הזול דבזה כולי עלמא מודים דקנה המשלח ועיין לקמן (סעיף ד')

סימן קפ"ה סעי' ב' (א) אין שליח יכול לקנות לעצמו אפילו באותם דמים שהרשוהו בעלים למכרו מקור דין זה היא ממס' כתובות (דף צ"ח) אמר רב נחמן אלמנה ששמה לעצמה לא עשתה ולא כלום ומסיק הגמ' טעמא דמאן שם לך, וערש"י דכתב דאם