דברי התורה עג

פוסקי' אינם יכולים לחזור בתוך הזמן ואפי' להפוסקי' דסוברים דיכולים לחזור מ"מ כמה פעמים אינם יכולים לחזור דהיינו בסחורה שאין יכולין לחלוק משום הכי שפיר הוי שאלה בבעלים אף שלא בשעת מלאכה, אבל לקמן (בסימן שמ"ו סימן י"ב) דכיון דפועלים הם ופועל יכול לחזור אפילו בחצי היום משום הכי צריך דוקא שהוא יושב בו לעשות מלאכה דאל"כ אין לו דין בעליו עמו כיון דפועל יכול לחזור והיש חולקין דלקמן [והוא שטת הראב"ד] ס"ל דלהא לא חיישינן דדלמא פועל יחזור בו משום הכי לא בעינן דיעסוק במלאכתו כדאשכחן בב"מ (דף י') שאני פועל דידי כיד בעל הבית הוא וכי הדר ביה טעמא אחרינא וכו' אבל כל כמה דלא הדר ידו כיד בעלים הוא

סעיף כ"ח (ב) שנים שהיו שותפין בחוב אחד וכו' [הג"ה] וכן בכל מקום דאיכא פסידא יכול אחד מהן לחלוק בלא דעת חברו ולהציל לעצמו, הנה היכא דקנה אחד מחברו להיות שותף בסחורה לא קנה דאף שנתן מעות מ"מ מדרבנן משום גזרה שמא יאמר נשרפו חטיך לבעלי' אם יראה שנפל דליקה יאמר לעצמי הצלתי (כמבואר בסוגיא ב"ק (דף קט"ז) כגון זה שותף חולק שלא לדעת חבירו אפילו יכול להציל כולה ע"י הדחק) וכן משמע בחולין (דף פ"ג) בארבעה פרקים וכו' אבל היכא דקנה אחד מחברו חצי כלי באופן שאין ראוי לחלוק בשום אופן (יש להסתפק ולומר] דקנה חצי כלי דהא דבר תורה מעות קונות רק מדרבנן משום גזרה והכא לא שייך זה ואפשר דהוי כמו שכירות דסובר הר"ן דמעות קונה ועיין (בסימן קצ"ח סעיף ו') וה"נ מעות קונות או דלמא כיון דשם מכר עליו לא פליג רבנן וצ"ע אחר כך ראיתי בספר שער משפט שמדבר קצת מזה

סי' קפ"א סעי' ב' (א) היו שני שותפים והציל אחד מהם הציל לאמצע ואם אמר לעצמי אני מציל הרי זה חלק מחבירו והציל לעצמו [הג"ה] ואם אמר שהציל לעצמו ואין לו עדים נשבע על כך ומחזיק לעצמו במשנה למלך (פרק י"ב מגזלה ואבידה) תמה על הרמ"א דהא (בסימן רצ"ב) פסק דהיכא דהשתמש בפקדון של חבירו צריך להביא ראיה דאמר קודם תשמיש דלעצמו הוא משתמש, ואמאי נאמן הכא בשבועה שאמר שהציל לעצמו ע"ש, ולפע"ד נראה לתרץ דברי הרמ"א דהכא הא איירי באין יכול להציל וכיון דאין יכול להציל א"כ הפקרא היא וממילא יצא מרשותם משום הכי נאמן בשבועה לומר דאמר לעצמי אני מציל אבל התם אדרבה כיון דהוא משתמש בפקדון של חברו ושייך הריוח לבעל המעות רק דהוא אימר שהוציא רשות בעלים שאמר קודם תשמיש לעצמי אני משתמש הלכך צריך להביא ראיה שאמר כן כיון דיש לבעלים חזקת מרא קמא כמו שמצינו גבי דברים העשוים להשאיל ולהשכיר שאין נאמן לומר לקוח משום חזקת מרא קמא אח"כ ראיתי בים של שלמה ב"ק (פרק י' סימן מ"ד) דהקשה אמאי סובר המרדכי דנאמן בשבועה כיון דהסחורה שייך לשיירא ותירץ כיון דבא ליד גייס א"כ אין לבעלים ראשונים חזקת מרא קמא ע"ש, ע"כ יכול לומר בשבועה לעצמי הצלתי כנ"ל

הלכות שלוחין

סי' קפ"ב סעיף א' בהג"ה בכל דבר שלוחו של אדם כמותו חוץ מלדבר עבירה וכו' ודוקא שהשליח בר חיובא אבל אם אינו בר חיובא הוי שליח אפילו לדבר עברה, מבואר במסכת מכות (כ"ב ע"ב) במשנה דכשהוסיף לו עוד רצועה אחת ומת הרי זה גולה על ידו ובמסכת בבא קמא (דף ל"ב ע"ב) אוקמיה דטעה במנינא, ובקצות החשן (בסימן שמ"ח) הקשה כיון דטעי דיינא גופיה א"כ שליח ב"ד אמאי גולה כיון דאינו אלא שליח וב"ד היא המשלחו וכיון דהשליח שוגג אמרינן יש שליח לדב"ע כמבואר בתוס' קדושין (מ"ב ע"ב ד"ה אמאי) אם כן יתחייבו הדיינים גלות ואע"ג דמשלח נמי לא ידע מוכח מתוס' שם דיש שליח לדבר עברה ע"ש, ולפע"ד נראה לתרץ קושייתו דהא הרמב"ם (פרק ב' מרוצח ושמירת הנפש הלכה ב' ג') כתב וז"ל אבל השוכר הורג להרוג את חברו או שלח עבדו וכו' כל אחד מאלו שופך דמים היא ועון הריגה בידו וחייב מיתה לשמים ואין בהם מיתת ב"ד, ומניין שכן היא הדין שנאמר שופך דם האדם באדם דמו ישפך זה הורג בעצמו שלא ע"י שליח ומפרש התם ג"כ טעם דאם הרג ע"י שליח או ע"י עבדו אין בהם מיתות ב"ד דכתיב מיד האדם ומיד איש את אחיו זה השוכר אחרים להרוג את חברו וכתיב ביה אדרוש דהיינו מיתה בידי שמים ועיין בכסף משנה שם, ולכאורה אמאי לא כתב הרמב"ם הטעם המבואר במסכת קדושין (דף מ"ב) דאין שליח לדבר עברה. או משום דהוי שני כתובים או משום דגלי רחמנא גבי שחוטי חוץ דם יחשב ע"ש, על כן נ"ל דהרמב"ם איירי בכה"ג שסובר השליח שמותר להרוג פלוני דהיינו ששליח היה סובר שב"ד גמרו הדין על פלוני להרוג או ששליח סבור שהוא מסור (וע' בסי' שפ"ח סעיף י') א"כ לא שייך אין שליח לדבר עברה [דגם הרמב"ם ס"ל כשטת תוס' הנ"ל דכשהשליח שוגג אמרינן יש שליח לדב"ע] ולכן חידש הרמב"ם דמ"מ גבי רוצח לא מחייב שולחו מיתת ב"ד עד שיהרוג הוא עצמו דגזירת הכתוב היא מהפסוקים שהביא, ולפ"ז כיון דגלי רחמנא דגבי מיתה המשלח פטור בכל ענין אפילו היכא ששליח היה סביר שאין עברה לפ"ז גבי גלות ג"כ לא נוכל לחייב את המשלח דגלות הוי כעין מיתה דכיון דאם יצא רוצח חוץ לתחום מותר גואל הדם להרוג אותו, וכעין שכתב