דברי התורה עא

הלכות שותפים בקרקע ומצרנות

סי' קנ"ז סעי' ד' (א) רוחב כותל זה כמנהג המדינה וכו' [הג"ה] ואם נהגו במחיצה קלה והאחד אומר לעשותה כולה משלו באבנים ולכנוס לתוך שלו או להפך בזה יש אומרים דחבירו יכול לעכב על ידו ויעשו כמנהג ויש חולקין מקור דין זה הוא ברא"ש ב"ב היכא דמנהג לבנות חומה של אבנים ואחד רצה לבנות בהוצא ודפנא על הוצאות שלו אין שני יכול לעכב ע"ש דכתב מלתא בטעמא וזה הוא שני שיטות ברמ"א ולכאורה צ"ע דהא (בסימן קנ"ד סעיף ט"ז) הביא המחבר לפסק הלכה גבי חלונות לפתוח לחורבה של חבירו הביא שטת הרא"ש דאינו יכול למחות וממילא לא הוי חזקה ואח"כ הביא פסק הלכה שיכול למחות שיהיה היזק ראייה אח"כ ולא בעי למיקם בדינא ודייני ע"ש אם כן יש לומר דהרא"ש אזיל לשטתו דסובר דגבי חלונות אין יכול למחות כשיבא לבנות חורבתו מוחה אותו שיסתם חלונותיו כי יש שופטים בארץ משום הכי פסק הרא"ש דאם רצה לבנות בהוצא ודפנא על הוצאות שלו אין יכול לעכב וא"כ צ"ע לענין מה הביא הרמ"א כאן שטת הרא"ש דהא קיי"ל לעיל גבי חלונות שיכול לעכב דלא כהרא"ש ואפשר לפע"ד לתרץ דהתם גבי חלונות שהוא נהנה מאויר חורבתו משום הכי יכול השני לעכב דאינו רוצה אחר כך לעמוד עמו בדינא ודייני אבל הכא דאינו נהנה משל חברו משום הכי אף דגבי חלונות לעיל פסקינן דיכול לעכב אבל הכא אין יכול לעכב

סי' קס"ג סעי' ב' (א) [בהג"ה שניה בסוף], קהל שהלוו לשר ואמר לנכות להם בעניני המסים ואח"כ לא רצה ונתייאשו מן החוב וכו' עיין מה שכתבתי בזה לעיל (בסימן צ"ח סק"א)

סי' קס"ד סעי' ד' (א) היה אחד מכיר מקצת האבנים והן שלימות וכו' או שמודה על קצתם ועל קצתם אומר לו איני יודע נוטלן אפילו הן גדולות וכו'. ואם אמר על כולם איני יודע יחלקו בשוה אף דהשני אומר ברי לא מהני דברי ושמא לאו ברי עדיף כמבואר במסכת בבא מציעא (דף קט"ז) ולכאורה מוכח מדין זה כסברת הרמב"ן שחולק על הר"י מגא"ש דסובר היכא דאיכא דררא דממונא כגון שהיה ספק אם הוא מלא סיגין או מטכסא [אזי גם איני יודע אם נתחייבתי חייב] ומובא בר"ן פרק שבועת הדיינים בסוגיא דמלוה על המשכון ורמב"ן חולק עליו והביא ראיה מסוגיא דשאלה ושכורה. והרשב"א דחה ראייתו ע"ש ומסוגיא הנ"ל מוכח להדיא כדברי הרמב"ן דהא הכא נוטל האחר אבנים שלימות כנגדן רק שהוא נוטל היפה וא"כ הוא דררא דממונא ולפי שטת הר"י מגא"ש מאי מקשה הגמרא ארב נחמן ור' יוחנן אלא מוכח להדיא כסברת הרמב"ן ועיין מה שכתבתי לעיל

סי' קס"ז סעי' א' (א) שתי גגות זו על גב זו והירק בינתים וכו' כל שהעליון יכול לפשוט ידו ולטול אותו מעיקרו הרי הוא שלו ובלבד שלא יאנוס עצמו והשאר של תחתון משמע מזה דהשאר לתחתון אפילו שרשים שטמונין בקרקע ולכאורה צריך לעיין במה תחתון קנה דהא רש"י פירש משום הכי לתחתון דר"ש כר"מ ס"ל משום דאפקורי מפקיר להו ע"ש מטעם שגנאי לו ליטול רשות מתחתון ע"ש אבל מ"מ קשה במה זכה ועיין בנתיבות המשפט דהביא בשם היערת דבש ג"כ קושיא זו ע"ש ולפע"ד י"ל דהא האס"ז הביא בשם הרמב"ן דחולק על רש"י דר"ש סובר כר"י דאל"כ אמאי קתני ובלבד שלא יאנוס מה בכך מ"מ כל שיכול ללקוט אינו מפקיר ועוד קושיות אחרות אלא ר"ש בדר"י שייכא מכל מקום סובר מה שעליון יכול ללקוט של עליון משום, דתחתון אפקורי מפקיר לעליון ע"ש, ולפע"ד י"ל דר"ש סובר שני טעמים כשטת רש"י דעליון מפקיר מה שאינו יכול לטול להדיא ותחתון מפקיר לעליון מה שעליון יכיל לטול בהדיא דס"ל דשניהם גורמים את הירק א"כ זה וזה גורמים ומשום הכי חולקים כך מטעם שכתב רש"י והראב"ן כנ"ל

סי' קס"ח סעי' א' (א) שטף הנהר זתיו ושתלן בתוך שדה חבירו וכו' ואם עקרן הנהר בגושיהם יחלקו הפירות וכו' ואם לא נעקרו בגושיהן הכל לבעל הקרקע מיד וכו' ועיין במסכת בבא מציעא (דף ק"א ע"א) אלא כי אתא רבין אמר ריש לקיש לא שנו אלא שנעקרו בגושיהן ובתוך שלש אבל לאחר. שלש הכל לבעל הקרקע ועיין רמב"ם (פרק ד' משכנים הלכה ז') וז"ל שטף נהר זתיו ושתלם בתוך שדה חברו ואמר הלה זיתי אני נוטל אין שומעין לו משום יישוב הארץ וכו' ואם עקרן הנהר בגושיהן כששתלן יחלקו הפירות בעל השדה עם בעל הזתים וכו' ואם לא נעקרו בגושיהן הכל לבעל הקרקע מיד עכ"ל והראב"ד השיג עליו וס"ל דבעל הזתים נוטל ממנו דמי זתיו ליטע וכו' ע"ש. והמגיד משנה מתרץ דברי הרמב"ם דאם לא נעקרו בגושיהן הרי זה אבדה המותרת כזוטו של ים וכשלולותו של נהר וכו' והכסף משנה הקשה על הרב המגיד דא"כ אפילו כשנעקרו עם הגושין נמי יהא של בעל הקרקע כיון דהוי כזוטו של ים ובמשנה למלך תירץ קושיית הכסף משנה כיון דנעקרו בגושיהן דין קרקע יש להם דהרי פטורים מן הערלה וקרקע אין בו דין יאוש דקרקע אינה נגזלת ואינה בתורת יאוש וזה פשיטא לי' להרב המגיד עכ"ל ולפ"ד דברי המל"מ תמוהים דמאי