דברי התורה ע

סי' קנ"ה סעי' א' (א) הבית והעליה של שנים לא יעשה בעל חבית תנור בתוך ביתו אלא א"כ יש לו על גביו גובה ד' אמות וכו' ואע"פ שהרחיק כשיעור אם יצא האש והזיקה משלם מה שהזיקה עש"ך (סק"ב) מ"ש בשם הרי"ף לחלק בין האי דהכא להאי (דסי' תי"ח) וע' בנתיבות (סק"א) מ"ש בביאור כוונת ד"ק ע"ש ולכאורה קשה דהא לקמן (סעיף ז' בהג"ה) גבי מרחיקין את הרחיים מן הכותל וכו' כתב הרמ"א ואם לא הרחיק והזיק בית חברו חייב לשלם משמע. להדיא דאם הרחיק כשיעור אם הזיק פטור ואמאי לא חייב כמו הכא ועל זה לא שייך תירוץ הש"ך כלום ולפע"ד נראה לחלק דהכא ברור הוא דאש ישרפה משום הכי אפילו אם הרחיק כשיעור חייב אבל התם גבי רחיים וכדומה כמעט אי אפשר להעמיד עליו משום הכי כתב הרמ"א אם לא הרחיק כשיעור והזיק חייב לשלם אבל אם הרחיק פטור וסברא זו מבואר בטור (סעיף מ"ט ונון) בשם בעל העיטור עי"ש ונראה להדיא כן ועיין לקמן (סעיף ט"ו וסעיף ל"ג) ועיין בקצות החשן ועיין בתשובת הרא"ש (כלל ק' סימן ד') נראה להדיא דאפילו הרחיק [את הרחיים מהכותל] כשיעור נמי חייב עיין שם וצריך עיון

סעי' כ"ד (ב) מרחיקין השובך מהעיר חמשים אמה וכו' ונראה לי דיש לומר [דכשהרחיק נ' אמה ובכלל זאת אכלו זרעוני גינה דפטור בעל השובך] לפי מה שהביא נ"י טעם דחייב מה שאכלו זרעוני גנה דהוי כמו שן דשורו דחייב רחמנא לפי זה הא אנן קי"ל (בסימן שצ"ו סעיף א') דשמירה פחותה דהיינו דלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה אע"פ שאין יכולה לעמוד ברוח שאין מצויה מ"מ פטרי רחמנא דהתורה מיעטה בשמירתן וה"נ כיון דהרחיק חמשים אמה דמילוי כריסא אף שהלכו יותר ואכלו זרעוני גנה מ"מ לא גרע משמירה פחותה דדי בכך אף דמבואר בטור בשם בעל העיטור אף אם הרחיק חייב וכן בתשובת הרא"ש הנ"ל מ"מ לסברת נ"י פטור מטעם הנ"ל

(ג) ואם לקחו כמו שהוא אפילו בתוך בית רובע הרי הוא בחזקתו עט"ז דפסק דגבי קוטרא ובית הכסא לא מהני חזקה ולא טענינן ללוקח דמלתא דלא שכיחא היא (רק) שמכר בקנין מעות על זה צריך להביא ראיה ובזה לא אמרינן דטענינן ללוקח ע"ש. ולכאורה קשה א"כ בשובך סמוך לעיר בתוך חמשים דשייך לרבים בזה הביא הרמ"א לעיל (סימן קמ"ט סעיף ל"א) דלא מהני חזקה ועש"ך שם (סקל"א) א"כ אמאי בזה טוענין ללוקח ועיין בתומים שם (סקי'"ח) ולפע"ד נראה דהכא אע"ג דכתב הטור והמחבר דטוענין ללוקח ל"ש נגד יחיד ולא שנא נגד רבים דהיינו דשובך הוא בתוך חמשים אמה של העיר מ"מ לכל אחד יש חלק בפני עצמו שפיר טוענין ללוקח דהוא עצמו נמי אם החזיק ג' שנים וטען שלקח מכל אחד רשות נמי נאמן כיון דלכל אחד שייך לו שדה בפני עצמו אבל התם (בסימן קמ"ט) מה שכתב הרמ"א הוא דבר ששייך לרבים ביחד ושפיר לא מהני חזקה, אח"כ ראיתי בנתיבות משפט (בסימן קמ"ט) שכתב קצת כעין סברא זו ולפ"ז מיושב קושיית הרשב"א הובא באסיפת זקנים ב"ב (דף כ"ג) מה שתירץ הגמרא ואי שמעינן הכא דכיון דיחיד אמאי פייסי' דהכא קתני ג"כ שובך מן העיר דהוא דרבים ע"ש ולפי הנ"ל כיון דבשובך כיון דכל אחד יש לו חלק בפני עצמו שייך שפיר פייסי' אבל התם גבי זיזין לרשות הרבים שייך לרבים ביחד לא שמעינן מהכא

סי' קנו סעי' א' (א) אחד מבני המבוי שאינו מפולש שבקש לעשות רופא וכו' עיין סמ"ע (סק"ג) דפירש רופא לגוף אבל לא רצה לפרש רופא היינו מוהל דהא המחבר פסק לקמן (סעיף ג') דכל מילי דמצוה שאין יכול למחות בידו ועט"ז דחולק על הסמ"ע דמה תקן הסמ"ע בזה דאטו רופא נפשות אינו מצוה ולפע"ד נראה דשפיר דברי הסמ"ע דהא מוהל ילדי ישראל מצוה רבה עביד משום הכי אין יכול למחות אבל כשהוא רופא לגופות בני אדם ובאים כותים גם כן ושואלין ברפואות ומרבה עליו כותים נכנסים ויוצאים אף דלפעמים באים גם כן ישראל משום הכי יכולים למחות

סעי' ג' (ב) וכן יש לו ללמד תינוקות ישראל תורה בתוך ביתו וכו' לפי שטת המחבר דסובר (בסעיף ב') דעושה מלאכתו בחנותו ומוכר בשוק ואינם יכולים למחות וכו' היינו דוקא כשכבר הוחזק ע"ש אבל הכא אצל מלמד תינוקות ישראל תורה ודאי מותר לכתחלה וזה פשוט ומ"ש המחבר וכן לאו דוקא דהכא טפי מותר וקצת צ"ע במתניתין ב"ב (דף כ' ע"ב) בסיפא אבל עושה כליו ומוכרן בשוק ואינו יכיל למחות וכו' ולא מקול התנוקות משמע מסיפא זו דדמי להדדי הני שני דינים ולשטת המחבר באמת יש חילוק דאינו יכול לישן מקול הפטיש ולא מקול הרחים דזה מותר דוקא אם החזיק וגבי קול תנוקות מותר לכתחלה אפילו לא החזיק וצ"ע

סעי' ו' בהג"ה (ג) ולכן נראה לי דוקא מוכרי בשמים וכי האי גונא אבל בשאר דברים אין חילוק בין רוכל לאחר ולכאורה זה פשיטא ואפשר דכוונת הרמ"א דאף דהביא בהדי הדדי ג"כ סחורה אחרת עם [הבשמים] ס"ד דאם מונע אותו מסחורה אחרת לא יחזיר בעיירות עם בשמים וכי האי גונא אפילו הכי לא יחזור עם שאר סחורה שלא יפסיד לבני עיר

סעי' ז' בהג"ה (ד) יש אומרים הא דבני העיר יכולין למחות בבני עיר אחרת היינו דוקא בדליכא פסידא ללקוחות שמוכרין כשאר בני העיר אכל אם נותנין יותר בזול וכו' אין מוכרי סחורות יכולים למחות ערמב"ן דחולק וסובר דאפילו מוכרין בזול נמי בני העיר יכולים למחות וכן הביא הבית יוסף בשם הרמב"ן ואפשר להסביר טעם של הרמב"ן דחושש לפסידא דמוכרים ואינו חושש לפסידא דלקוחות דהא איכא פלוגתא במסכת ב"מ (דף ל"ח) חי חששו להפסד מועט דקנקנים או לא עיין שם, ואף דאנן קי"ל דחששו להפסד מועט מ"מ יותר חששו להפסד מרובה ושפיר תקנו רבנן שלח ימכור אפינו בזול דהא גבי לוקחים אינו רק הפסד מועט ולגבי מוכרים איכא הפסד מרובה ועיין בבית יוסף דהביא בשם הנמוקי יוסף דמחלק דאם הוזל הרבה מותר ואפשר הוא מטעם הנ"ל דאם הוזל הרבה לא נקרא לגבי לקוחות הפסד מועט: